לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ג אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י"ד

דף י"ד ע"א

כהן גדול מקריב אונן, אבל אסור לו לאכול קדשים, ולרבי יהודה – מדרבנן אינו עובד ביום (רק בלילה), גזירה שמא יאכל (ואביי רצה לפרש בדעת רבי יהודה, שאדרבה, מצוה להביאו למקדש לעבודה, כדי לפכח צערו, אך פרכוהו מברייתא מפורשת שלרבי יהודה אינו עובד), ולרבי יוסי – עובד גם ביום.

כהן גדול שמתה אשתו עובד ביוה"כ, ולכו"ע אין גוזרים שמא יאכל כשהוא טרוד בצערו [שאף שאינו אונן כיון שגירש אשתו, מ"מ הוא טרוד] ואכילת קדשים צריכה שמחה וגדולה כדרך המלכים – כיון שכל ישראל אינם אוכלים מחמת יוה"כ אין חוששים שיאכל.

משנה: כל שבעת ימי הפרישה כהן גדול – זורק את הדם של תמידין ומקטיר הראש והרגל שלהן, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות – כדי שיהא רגיל בעבודת יוה"כ. ושאר כל הימים – בידו להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר, וכן בחלוקת הקדשים – בידו ליטול כל חלק שרוצה.

'והזה הטהור על הטמא', יתור 'על הטמא' מלמד – לרבי עקיבא, שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא. לחכמים, שאם היזה על דבר שאינו מקבל טומאה אינה נחשבת להזאה, והשיריים שבאזוב שיירי פסול הם ואינם כשרים להזאה.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' – לרבי עקיבא, שאף שהזאה על הטמא מטהרת, הזאה על הטהור מטמאה אותו, ולחכמים, שהנוגע במי החטאת המטהרים את הטמא – טמא.

מה ששנינו במשנה שהכהן גדול עובד עבודה כל שבעת ימי פרישה, אף שהיו מזים עליו, לרב חסדא – דלא כר"ע הסובר שטהור שהיזו עליו מי חטאת נטמא, לאביי – גם לר"ע, שהיזו עליו אחר העבודה בסוף היום וטבל והעריב שמשו.

'ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא' – קיבלו חז"ל שהמזה טהור, וכוונת הפסוק היא שהנושא מי נדה [שלא לצורך הזאה] כשיעור הזאה טמא הוא ובגדיו, והנוגע בהן [שלא לצורך הזאה] רק הוא טמא ולא בגדיו.

שיעור הזאה – מים שיש בהן כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב ויהא בה כדי להתיז ממנה, ונחלקו אם שיעור זה צריך להזות עליו, או די במה שיש בכלי שיעור זה.

דף י"ד ע"ב

סדר המערכה: לתנא דמסכת תמיד – הטבת נרות המנורה היתה קודם הקטרת הקטורת, ולתנא דמסכת יומא – הטיב ה' נרות ואח"כ הקטיר קטורת ואח"כ ב' נרות, לאבא שאול – מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות בשחיטת התמיד וזריקת דמו, ואח"כ הקטיר הקטורת.

***************

יום שני י"ד אייר תשפ"א

מסכת יומא דף ט"ו

דף ט"ו

'בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה' – לאבא שאול היינו שמטיב את הנרות ואח"כ מקטיר הקטורת, ולחכמים היינו שבזמן שמטיב את הנרות תהא הקטורת מוקטרת.

'ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה' – לכו"ע פירושו הוא שבשעת הטבת הנרות תהא הקטורת כבר מוקטרת.

'יערוך אותו [-את הנרות] אהרן ובניו מערב עד בוקר' – תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת כל הלילה ואף לילות טבת הארוכים, והיינו חצי לוג לכל נר, ו'אותו' בא ללמד שאין לך עבודת יום שכשרה אחר הדלקת הנרות.

ישוב סתירת המשניות במסכת יומא, שבמשנתנו משמע שהקטרת הקטורת קודמת להטבת הנרות, וכן משמע במשנה דפייס (לא:), ובמשנה להלן (כה.) משמע להיפך: לאביי – המשנה להלן עוסקת בה' נרות הראשונות שהטבתם קודם הקטורת, ומשנתנו ומשנה דפייס עוסקות בב' נרות שאחר הקטורת. לרב פפא – כל המשניות עוסקות בהטבת שתי הנרות, ומשנתנו והמשנה דפייס כחכמים, והמשנה להלן כאבא שאול, הסובר שהטבת כל הנרות הייתה קודם הקטרת הקטורת.

סדר זריקת דם התמיד: לחכמים – כסדר כל עולה, שני מתנות שהם ארבע, מתנה אחת בקרן מזרחית צפונית והשניה בקרן מערבית דרומית. לרבי שמעון איש המצפה – בקרן מזרחית צפונית נתן מתנה אחת שהיא כשתיים – כעולה, ובמערבית דרומית נתן שני מתנות נפרדות – כחטאת, שנאמר (במוסף דר"ח) 'ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד' – מעשה חטאת הטיל הכתוב על עולת התמיד, ששניהם נוהגים בה.

מעשה חטאת הנעשה בקרבן תמיד אי אפשר ע"י:

נתינת שתים שהן ארבע כעולה, ואח"כ מתן ד' מתנות כחטאת – שלא מצינו דמים שמכפרים וחוזרים ומכפרים, משא"כ שנותן מחצה כעולה ומחצה כחטאת אין כאן הוכחת מעשה חטאת הואיל ושתי המתנות האחרונות בקרן אחת, ורק מפסיקם לשנים.

נתינת מתנה אחת שהיא שתים בקרן מזרחית צפונית למטה מחוט הסיקרא כדין עולה, ומתן שתי מתנות במערבית דרומית למעלה מחוט הסיקרא כחטאת – שלא מצינו דמים שחציים למטה וחציים למעלה.

נתינת מתנת החטאת קודם למתנת העולה – כיון שעולה היא, מתנת עולה קודמת.

נתינת מתנת דרומית מזרחית לעולה וצפונית מערבית לחטאת – שמתנת עולה צריך ליתן במקום שיש תחתיו יסוד, ובדרומית מזרחית לא היה יסוד.

נתינת מערבית דרומית לעולה ואח"כ מזרחית צפונית לחטאת – שכל פינה שאתה פונה לא תהא אלא דרך ימין, וכשעולה על הכבש [היינו בחטאת שדמיה ניתנים למעלה, ומחמת כן גם בעולה שדמיה למטה – הסדר כך] ופונה לימין פוגע בקרן מזרחית דרומית, ושם אי אפשר ליתן שאין שם יסוד, וממשיך לקרן מזרחית צפונית.

מעשה חטאת עושים בעולת התמיד, ואין דורשים להיפך – לעשות מעשה עולה בחטאת ראש חודש, שנאמר 'ושעיר עיזים אחד לחטאת (בר"ח) על עולת התמיד' – דבר הנוהג בחטאת הטל בעולה.

הזאת הדם ביוה"כ נגד עובי הכפורת, לא הייתה אחת למעלה מאמצע עוביה ושבע למטה מאמצעיתה, אלא נתן הזאה ראשונה כלפי מעלה, והשבעה תחתיה זו למטה מזו, כשליח ב"ד המכה ברצועה שאינו מכה במקום אחד אלא זו למטה מזו.

והזה ממנו על טהרו של מזבח שבע פעמים (ששנינו לקמן בהזאת דם פר ושעיר של יוה"כ) לא היתה ההזאה נגד אמצעו של קיר המזבח (באופן שהיו חלק מהמתנות למעלה וחלק למטה), אלא הייתה על גג המזבח, שמפנה אפר הקטורת ומזה על מקום גילוי המזבח, ו'טהרו' היינו כמו 'וכעצם השמים לטוהר'.

***************

יום שלישי ט"ו אייר תשפ"א

מסכת יומא דף ט"ז

דף ט"ז ע"א

נחלקו התנאים באיזה מקצוע של בית המוקד הייתה לשכת הטלאים – לתנא של מסכת תמיד הייתה בצפונית מערבית, ולתנא של מסכת מידות הייתה במערבית דרומית. (ולהלן דף י"ז יובא תירוץ נוסף שעל פיו אין מחלוקת בין התנאים במקומה של הלשכה).

מי הם התנאים – לרב הונא, התנא במסכת מידות הוא רבי אליעזר בן יעקב, ותנא דתמיד הם חכמים החולקים עליו. לרבי אדא בר אהבה [לפירושו של רש"י ושלא כפירוש רבותיו], התנא במסכת תמיד הוא רבי יהודה, שהוא חולק על המשניות במידות, שהרי לרבי יהודה המזבח היה ממוצע ועומד באמצע העזרה, ואילו במידות שנינו שהיה רובו בצד דרום.

הראיות לדברי רב הונא שהתנא ששנה מסכת מידות הוא רבי אליעזר בן יעקב:

א. ששנינו שם – ד' לשכות היו בד' מקצועות של עזרת נשים, בדרומית מזרחית לשכת הנזירים, במזרחית צפונית לשכת העצים, צפונית מערבית לשכת מצורעים, מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב ששכח מה הייתה משמשת, ומשמע שאת כל המשנה שנה רבי אליעזר בן יעקב. (לאבא שאול זו שבמקצוע מערבית דרומית הייתה לשכת בית שמניא, שבה היו נותנים יין ושמן).

ב. ששנינו שם – כל הכתלים של הר הבית היו גבוהים הרבה, חוץ מכותל מזרחי, כיון שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה וצריך לכוין לראות את פתחו של היכל בשעת הזאת הדם, וקרקעית הר הבית היתה הולכת ועולה ולא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך הפתחים אילו היה הכותל המזרחי גבוה, וזהו דווקא לרבי אליעזר בן יעקב הסובר שקרקע ההיכל היה גבוה ממפתן שער המזרח עשרים וחצי אמה, ולא היה יכול לראות דרך פתח שער המזרח שגובהו עשרים אמה, אבל לדעת חכמים קרקע ההיכל היה גבוה רק תשע עשרה וחצי אמה ממפתן שער המזרח, והיה בשער המזרח חצי אמה לראות דרך שם את פתח ההיכל.

***************

יום רביעי ט"ז אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י"ז

דף י"ז ע"א

רב אדא בריה דרבי יצחק מיישב סתירת המשניות לענין מקום לשכת הטלאים, שאין המשניות חולקות, אלא הלשכה הייתה בצד מערב ומתארכת לצד צפון ודרום, והתנא בתמיד מנה אותה מערבית צפונית – שכך היא נראית למי שבא מדרום לצפון, שנראית לו משוכה יותר לצפון, והתנא במידות מנה אותה דרומית מערבית – שכך היא נראית למי שבא מצפון לדרום.

ישוב סתירת המשנה שבמסכת תמיד למשנה במסכת מידות במקומה של לשכת לחם הפנים: לכל השיטות הייתה במקצוע דרומית מזרחית, כפי ששנינו במידות, ומנה התנא שם דרך ימין – מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום, ומתחיל למנות ממקצוע מערבית דרומית ששם הייתה לשכת הטלאים (כנ"ל) – והיתה משוכה יותר לצד דרום, והתנא בתמיד מתחיל למנות דרך שמאל ומתחיל במערבית דרומית לשכת הטלאים, מערבית צפונית לשכת החותמות, מזרחית צפונית לשכת בית המוקד, ומזרחית דרומית לשכת לחם הפנים.

דף י"ז ע"ב

כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין, היינו דווקא כשעוסק בעבודה, אבל כשמונה התנא חשבון (כגון סדר הלשכות) – מונה גם דרך שמאל.

כהן גדול מקריב חלק בראש, ואומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב, שראש הוא להקריב כל חלק שיבחר.

כהן גדול נוטל חלק בראש, ואומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל. וכן נוטל חלה אחת משתי החלות של עצרת, לא מיבעיא לרבי הסובר שכהן גדול נוטל מחצה מלחם הפנים, אלא אפילו חכמים הסוברים שנוטל פחות ממחצה – מודים בשתי הלחם, שאין דרך ארץ לפרוס החלה וליתן לו פרוסה.

***************