לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף כ"א

דף כ"א ע"א

היוצא לדרך יחידי קודם קריאת תרנגול בינוני שאינו ממהר או מאחר קריאתו, עון מותו מהמזיקים מוטל על ראשו, רבי יאשיה אומר – לא יצא עד שישנה בקריאתו, וי"א – עד שישלש.

בשעה שישראל עולים לרגל עומדים צפופים ונמשכים לעמוד באחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת, ואעפ"כ – כשהיו משתחוים היו כולם באים למזרח המזבח ומשתחוים לפני ההיכל ברווח – שהיה ד' אמות ביניהם, שלא ישמע וידוי חבירו.

עשרה ניסים [שהיו בחוץ ומפורסמים] נעשו בבית המקדש: 1) לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, 2) לא הסריח בשר הקודש מעולם, 3) לא נראה זבוב בבית המטבחיים, 4) לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ, 5) לא נמצא פסול בעומר ושתי הלחם ולחם הפנים, 6) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, 7) מעולם לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה, 8) עשן המערכה (שבא מעצי ההדיוט) אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, 9) שברי כלי חרס (שמבשלים בהם קדשי קדשים שבליעתם נאסרת משום נותר), מוראה ונוצתה של עולת העוף, דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה – נבלעים במקום שהונחו, 10) לחם הפנים בשעה שמסלקים אותו מהשולחן עדיין חם כבשעת סידורו, והיו מגביהים אותו להראותו לעולי רגלים, ואומרים להם, ראו חיבתכם לפני המקום.

ניסים שאינם ידועים שנעשו בפנים: מקום הארון אינו מן המידה, וכן כרובים שעשה שלמה בנס היו עומדים.

ניסים שנעשו בירושלים: לא הזיק נחש ועקרב מעולם, לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שמזונותי או דירתי דחוקים.

דף כ"א ע"ב

בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאים פירותיהם בזמנם, וכשהרוח מנשבת בהן נושרים, וכשנכנסו נכרים להיכל יבשו העצים, ועתיד הקב"ה להחזירם. ולא מנו נס זה בכלל הניסים שנעשו במקדש, מפני שהיו העצים קבועים ועומדים תמיד במקומם.

ה' דברים נאמרו באש המערכה שירדה מן השמים בזמן בית ראשון: רבוצה כארי [ובבית שני – ככלב], ברה כחמה, ויש בשלהבת שלה ממשות, אוכלת לחים כיבשים, ואינה מעלה עשן.

ה' דברים היו בין מקדש ראשון לשני – א. ארון כפורת וכרובים, ב. אש שירדה מן השמים לא סייעה לשרוף הקרבנות, ג. שכינה לא שרתה שם, ד. רוח הקודש לא הייתה בנביאים, ה. לא היו שם אורים ותומים.

שש אשות הן, אוכלת ואינו שותה – אש שלנו, שותה ואינה אוכלת – של חולי קדחת, אוכלת ושותה – של אליהו, אוכלת לחים כיבשים – של מערכה, אש דוחה אש – של גבריאל המלאך, שירד להציל חנניה מישאל ועזריה וצינן בפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהם לתוכה, אש אוכלת אש – של שכינה.

במוצאי יו"ט אחרון של חג הכל צופים לעשן המערכה להיכן הוא נוטה [אך לא היה מתפזר כנ"ל, רק נוטה – כדרך שהדקלים מתנדנדים ברוח], נטה כלפי צפון – עניים שמחים ובעלי בתים עצבים, שהגשמים מרובים, וממהרים למכור הפירות בזול קודם שירקיבו. נטה כלפי דרום – עניים עצבים ובעלי בתים שמחים, שהגשמים מועטים ופירותיהם משתמרים. נטה כלפי מזרח – הכל שמחים, שהגשמים כראוי להם. נטה כלפי מערב – הכל עצבים, שרוח מזרחית מייבשת את הזרעים.

רוח מזרחית – יפה לארץ בבל שהיא ארץ לחה מחמת מימיה, וקשה לארץ ישראל שהיא ארץ הרים ובקעות וממהרת לייבש. רוח צפונית – יפה לחיטים בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהם חונטים, רוח דרומית – קשה לחיטים בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהם חונטים.

***************

יום שני כ"א אייר תשפ"א

מסכת יומא דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

בראשונה כל כהן מבית אב שעובד ביום זה שרצה לתרום הדשן שחרית תרם, ולא עשו פייס כשאר העבודות, שסברו ב"ד שכיון שעבודת לילה היא ואינה עבודה חשובה לכהנים לא יבואו, משא"כ להקטרת אברים עשו פייס אף שנעשית בלילה, שכיון שסוף עבודת הקרבן שקרב ביום חשובה היא בעיניהם, או שסברו שמחמת אונס שינה לקום ממטתו בהשכמה לא יבואו, משא"כ הקטרת אברים – שיותר קל להתאחר מלישון מאשר להשכים.

ואם באו כמה כהנים היו רצים ועולים בכבש, וכל הקודם את חבירו בד' אמות סמוך לגג המזבח זכה, והסתפק רב פפא אם היינו ד' אמות הסמוכות לגג המזבח ממש, או ד' אמות קודם שעלה הכבש על אמת היסוד והסובב, והיינו ו' אמות מגג המזבח.

ואם היו שניהם שוים – הממונה אומר להם הצביעו, ומוציאים אצבע אחת או שתיים, ואין מוציאים אגודל – מפני הרמאים המרחיקים אגודלם מהאצבע שיראו כשני בני אדם – כדי שיכלה בהם המנין.

מעשה שהיו שניהם שוים ורצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהם את חבירו, ונפל ונשברה רגלו, וכיון שראו בית דין שבאים לידי סכנה התקינו פייס לתרומת הדשן, והפסיקו הכהנים לבא, שלא רצו לטרוח על הספק, ולכך תקנו שמי שזוכה בתרומת הדשן זוכה גם בסידור המערכה ונתינת שני גזירי עצים.

דף כ"ב ע"ב

אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, וכל המונה את ישראל – לרבי אלעזר עובר בלאו, ולרב נחמן בר יצחק עובר בשני לאוים.

'והיה מספר בני ישראל כחול הים' – יש מנין, 'אשר לא ימד ולא יספר' – אין מנין, לרבי יונתן, בזמן שעושים רצונו של מקום אין מנין, ובזמן שאין עושים רצונו יש מנין. לאבא יוסי בן דוסתאי, בידי אדם אין מנין, בידי שמים יש מנין.

כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מתעשר, כפי שמצינו בשאול, שבתחילה מנה ישראל ע"י שברי חרסים, ואח"כ ע"י צאנו.

'וירב בנחל' שנאמר במלחמת שאול בעמלק – על עסקי נחל, שבשעה שאמר לו הקב"ה שיהרוג בעמלק 'מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור', אמר שאול, ומה נפש אחת שנהרגה – אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה'.

מי שהקב"ה בעזרו אין צריך לדאוג מכל רעה, שהרי שאול נכשל רק באחת – באגג, ועלתה לו לרעה – שהפסיד מלכותו, ודוד בשתים – מעשה אוריה ושהוסת למנות את ישראל וגרם ל'דבר', ולא עלתה לו לרעה. אבל על מעשה בת שבע נענש בארבע ילדיו, ילד, אמנון, תמר ואבשלום, וגם נענש בגופו, שהצטרע ששה חדשים, ופרשו ממנו סנהדרין, והסתלקה ממנו שכינה. וכן על עוון לשון הרע שקיבל דוד על מפיבושת [לדעת רב, אבל לדעת שמואל לא קיבל לשה"ר], נענש במה שנתחלקה מלכותו בן רחבעם בנו לירבעם בן נבט.

'בן שנה שאול במלכו' – לרב הונא, כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ורב נחמן בר יצחק שאל שמא כבן שנה שמלוכלך בטיט וצואה, ומלאכי פחד הבהילו אותו בחלום, ואמר, נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש.

מלכות בית שאול לא נמשכה מפני שלא היה שום דופי במשפחתו, שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח עליו דעתו, אומרים לו חזור לאחוריך.

שאול נענש מפני שמחל על כבודו בתחילת מלכותו, וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך.

***************