לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ה אייר תשפ"א

מסכת יומא דף כ"ו

דף כ"ו ע"א

הפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו, ומעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת, שנאמר 'ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך' – 'ברך ה' חילו', ומסתבר שהברכה עולה על קטורת ולא על עולה שגם היא הוזכרה שם – 'וכליל על מזבחך' – שהעולה שכיחה.

לא שכיח צורבא מרבנן שמורה כדת וכהלכה אלא משבט לוי ויששכר, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל', אבל שבט יהודה הגם שנאמר בהם 'מחוקקי' לא זכו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

אין מפייסים על תמיד של בין הערביים אלא קרב על ידי אותם כהנים שזכו בעבודת תמיד של שחר, אבל בשבת מפייסים גם לתמיד של בין הערביים, מפני שמשמרות מתחדשות ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערביים.

על הקטורת של בין הערביים מפייסים, לפי שלא שנה אדם בה (וי"א שלמסקנת הגמרא גם עליה היו מפייסים רק בשבת כמו בתמיד, ראה תוס' ישנים וריטב"א ועוד).

במשנה שנינו שהפייס הרביעי היה (חדשים עם ישנים) מי מעלה אברים מן הכבש למזבח, שהכהנים שהביאוהו לכבש לא העלוהו על המזבח, משום ברוב עם הדרת מלך, אבל רבי אליעזר בן יעקב חולק וסובר שהמעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח, שאם לא – יהא נראה שטרחה היא לו.

ארבע פייסות היו במקדש (כפי ששנינו בתחילת הפרק), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב שלא פייסו להעלות אברים מכבש למזבח, על כרחך סובר שפייסו להכנסת מחתה עם גחלים לצורך הקטרת הקטורת, בנוסף לפייס להקטרת הקטורת, ושלא כרבי יהודה הסובר שלא פייסו לכך, ורבי יהודה על כרחך חולק על רבי אליעזר בן יעקב וסובר כדעת משנתנו שהיה פייס להקטרת איברים. ואם נמצא תנא הסובר שהיו חמש פייסות – הוא סובר שלא כרבי אליעזר בן יעקב [אלא היה פייס להקטרת איברים] ושלא כרבי יהודה [אלא היה פייס למחתה].

דף כ"ו ע"ב

תמיד של שחר מהולכת איברים לכבש ואילך [בנוסף לארבעת כהנים: השוחט, הזורק, המדשן מזבח הפנימי, המדשן המנורה, ולרבי יהודה נוסף כהן חמישי – להעלאת אברים מכבש למזבח], בכל ימות השנה היה קרב בט' כהנים – ה' לאברים, א' לקרביים, א' לסולת, א' לחביתין, א' ליין, בחג קרב בי' – שנוסף א' לצלוחית של מים, בשבת קרב בי"א – שני כהנים נוספים לשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, בשבת שבתוך החג קרב בי"ב – שנוסף כהן אחד לצלוחית של מים. ותמיד של בין הערביים שבכל יום – קרב בי"א – ט' כנ"ל, ושני כהנים נוספים לשני גזירי עצים.

אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר, כן מוכח במשנתנו, שאם מנסכים גם בתמיד של בין הערביים, הרי גם הוא היה קרב בחג בי"ב – ט' לאיברים, ב' לשני גזירי עצים, וא' לצלוחית של מים. וכן מוכח מהברייתא שסיפרה שרגמו את הצדוקי שניסך על רגליו – באתרוגיהם.

תמיד של בין הערביים טעון שני גזירי עצים בשני כהנים, מיתור הפסוק 'וערכו (לשון רבים) עצים', שאילו לתמיד של שחר כבר כתוב 'ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר', ועל כרחך ש'וערכו' אינו בא להוסיף שבשחר יערוך עוד שתיים, שאם כן היה צריך לומר שניהם באותו לשון, או 'ובערו' כדרך שנאמר בעצים הראשונים, או שגם בעצים הראשונים היה נאמר 'וערך'.

איל קרב בי"א כהנים – הבשר בה', הקרביים הסולת והיין כל אחד בב' כהנים. פר קרב בכ"ד – ראש בא', רגל בב', עוקץ בב', רגל בב', חזה בא', גרה בג', שתי ידיים בב', שתי דפנות בב', קרביים סולת ויין כל אחד בג'.

לא עשו פייס אלא לקרבן ציבור, אבל קרבן יחיד אם רצה מקריב כהן יחידי הכל בלא פייס.

***************

שבת קודש כ"ו אייר תשפ"א

מסכת יומא דף כ"ז

דף כ"ז ע"א

שחיטה כשירה בזר, שנאמר 'ושחט את הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם' – מקבלה ואילך מצות כהונה.

'ונתנו בני אהרן הכהן את האש' – הגם שכבר מקבלה ואילך מצוה בכהונה, הוצרך הפסוק לפרש כדי שלא תאמר שכיון שאינה עבודה המעכבת את הכפרה, שאין כפרה אלא בדם – לא תהא צריכה כהונה.

'והקריב הכהן את הכל המזבחה' – זו הולכת איברים לכבש, שצריכה כהונה, ולמעט הולכת עצים למזבח שאין צריכה כהונה, אבל סידור שני גזירי עצים צריך כהונה.

'והקטיר הכהן את הכל המזבחה' – יתור 'הכהן' ממעט הפשט וניתוח שכשרים בזר.

'וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' על העצים אשר על האש אשר על המזבח' – מלמד שטלה צריך ששה כהנים – חמשה לבשר ואחד לקרביים, 'וערכו' – שנים, 'בני אהרן' – שנים, 'הכהנים' – שנים, ואף שהפסוק מדבר בבן הבקר, למדים מיתור 'עצים אש ומזבח' שמדובר בטלה, שעבור טלה התמיד הוזקקנו לסידור מערכת עצים ואש על המזבח, כמו שנאמר 'ואש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר'.

דף כ"ז ע"ב

זר שסידר את עצי המערכה אינו חייב מיתה, שעבודת לילה היא וכשרה בזר, אבל הקטר חלבים ואיברים אף שכשרה כל הלילה זר חייב עליה, מפני שהיא סוף עבודת היום, ותרומת הדשן שכשרה בלילה ואעפ"כ צריכה כהונה (ולדעת לוי לעיל דף כ"ד חייב עליה הזר מיתה), היינו מפני שתחילת עבודת היום היא.

זר שסידר שני גזירי עצים לרבי יוחנן חייב מיתה, שעבודת היום היא, וסובר שעבודה תמה היא (כמבואר לעיל כד: ודלא כרב ולוי שם).

עבודת הלילה שאינה גמר עבודת היום אינה צריכה פייס.

עבודת היום שזר חייב עליה מיתה צריכה פייס, ושחיטה הגם שזר כשר לה, אעפ"כ עשו לה פייס משום שתחילת עבודה היא.

הטריחו לעלות לגג לראות אם הגיע זמן שחיטה, ולא הטריחו כן לסידור שני גזירי עצים הגם שזמנם משהאיר, משום שאם הקדימו קודם הזמן אפשר לפרק ולסדר שוב ביום, אבל לצורך שחיטה הטריחו לעלות להגג לראות אם האיר פני המזבח – שאם שחטו בלילה אין תקנה.

***************

יום ראשון כ"ז אייר תשפ"א

מסכת יומא דף כ"ח

דף כ"ח ע"א

פרק שלישי – אמר להם הממונה

אמר להם הסגן צאו וראו אם האיר פני המזרח והגיע זמן השחיטה, והוצרכו לכך מפני שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד וכשנודע שנשחט בלילה הוציאוהו לבית השריפה. וכשהגיע זמן הקרבת התמיד – הורידו כהן גדול לבית הטבילה.

כשרואה העומד על הגג שהאיר פני המזרח – לת"ק אומר 'ברקאי' – לשון צוהר, לרבי ישמעאל אומר 'ברק ברקאי', לרבי עקיבא אומר 'עלה ברקאי' – שהאיר יותר מברקאי, לנחומא בן אפקשיון אומר 'אף ברקאי בחברון', למתיא בן שמואל אומר 'האיר פני כל המזרח עד שבחברון', לרבי יהודה בן בתירא אומר 'האיר פני כל המזרח עד בחברון ויצאו כל העם איש איש למלאכתו', והיינו בעלי הבתים שמשכימים למצוא פועלים.

תפילת מנחה של אברהם אבינו זמנה משמשחירים הכתלים הפונים למזרח, והיינו בתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע.

חל ערב פסח בערב שבת והוצרכו למהר הקרבת תמיד של בין הערביים בכל היכולת לא שחטוהו לפני שש שעות ומחצה, שאי אפשר ללמוד מאברהם אבינו ולשחוט כשהושחרו כותלי בית המקדש הפונים לצד מזרח, מפני שהחומה הייתה רחבה מלמטה, והולכת ומתקצרת ועולה ואין חודו למעלה מיצל על זקיפתו עד שתימשך חמה למערב, או משום שאברהם היה בקי במזלות ותחילת השעות, או ששונה אברהם שהיה זקן וחכם ישיבה.

מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם – אברהם יצחק ויעקב, וכן אליעזר עבד אברהם. וכן אבותינו במצרים ובמדבר.

קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, אפילו עירובי תבשילין שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי' – בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה.

שנינו במשנה: מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן', ושני פירושים בזה: א. העומד על הגג אמר 'האיר פני כל המזרח' ושאל העומד על הקרקע – עד שבחברון? והשיבו העומד על הגג – הן. ב. העומד על הקרקע שאל 'האיר פני כל המזרח' ? והשיב לו העומד על הגג 'עד שבחברון', ואמר לו העומד על הקרקע 'הן' – כך שאלתי.

הוצרכו לעלות על הגג לראות אם האיר פני המזרח משום פעם אחת שעלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח, אף שתימור הלבנה עולה כמקל ותימור החמה מפציע לכאן ולכאן – משום שיום המעונן היה ומפציע תימור הלבנה לכאן ולכאן.

ביום המעונן גם תחת הענן הרי הוא כמקום זריחת השמש – לייבש בו עורות, ושלא ללוש שם עיסת המצה.

***************