לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שני כ"ח אייר תשפ"א
מסכת יומא דף כ"ט
דף כ"ט ע"א
חום השמש ביום המעונן קשה מביום בהיר, שמתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקבי העבים.
הנותן עיניו כנגד נקבים קטנים שבעבים שהשמש נוקבת דרך שם בכח, קשים לו הסנוורים יותר מלזה המסתכל בחמה שבאויר.
הרהורי עבירה קשים להכחיש גופו יותר מעבירה עצמה.
חומו של סוף הקיץ (אלול) קשה מחומו של אמצע הקיץ (תמוז).
קדחת של ימות החורף מחממת את החולה יותר מקדחת שבימות הקיץ.
מי שלמד והסיח דעתו ושכח, קשה לחזור וללמוד זאת יותר מדבר שלא למד.
'למנצח על אילת השחר' – מה אילה קרניה מפצילות לכאן ולכאן אף שחר מפציע לכאן ולכאן.
מזמור זה נאמר על אסתר, ונמשלה לאילה – מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה הראשונה, אף אסתר הייתה חביבה כן על אחשורוש.
'אילת השחר' – לסובר שמגילת אסתר ניתנה להכתב המשל ל'שחר' – מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים שניתנו להכתב בספר [שנס חנוכה לא נכתב], ולסובר שמגילת אסתר לא ניתנה להכתב – 'שחר' לשון תפילה, שנמשלה תפילתם של צדיקים כאילה שככל שגודלת קרניה מפצילות – אף צדיקים כל זמן שמרבים בתפילה תפילתם נשמעת.
ביוה"כ כשרואה שהאיר פני המזרח ואמר ברקאי – הורידו כהן גדול לבית הטבילה לטבילה ראשונה.
שחיטת קרבן פסולה בלילה, ואם נשחט בלילה נשרף, וכן הדין במליקת עוף וקמיצת מנחה שהם במקום שחיטת הזבחים.
דף כ"ט ע"ב
קמץ בלילה פסול, ונשרפת המנחה, ואי אפשר להחזיר הקומץ ולחזור ולקמוץ ביום, כיון שנתקדש הקומץ בכלי שרת אינו חוזר להיות טבל, וכן שאר המנחה כבר נעשתה שיריים.
כל הקרב ביום, כגון המנחות והלבונה והדם והקטורת, אם ניתנו ביום בכלי שרת נתקדשו ליקרב, אבל אם ניתנו בלילה נתקדשו רק להפסל בנגיעת טבול יום ומחוסר כיפורים, וביוצא, ובלינה, אבל לא ליקרב.
סידר את לחם הפנים ואת הבזיכים אחר השבת, והקטיר את הבזיכים בשבת, יניח החלות לשבת הבאה שאפילו עמד הלחם על השולחן ימים רבים אין בכך כלום.
כלי שרת מקדש להכשירו להפסל רק כשאינו מחוסר זמן, כגון קמץ בלילה – כיון שראוי לקדשו בשחרית, ולילה לחוד אינו נחשב למחוסר זמן, אבל סידר לחם הפנים באחד מימות השבוע [קודם ליל שבת] שמחוסר זמן של 'יום' – אין השולחן מקדשו כלל ואינו נפסל בלינה.
לחם הפנים שסידרו באמצע השבוע והניחו שם גם בליל שבת – לרבינא נפסל, שלילה אינו מחוסר זמן, ונתקדש בליל שבת, ובשחרית נפסל בלינה. ולרב אשי כשר, כיון שבשעת הסידור היה מחוסר זמן ולא נתקדש, נעשה סידור ליל שבת כמי שסידרו קוף ואין השולחן מקדשו להפסל בלינה.
***************
יום שלישי כ"ט אייר תשפ"א
מסכת יומא דף ל'
דף ל' ע"א
במקדש כל המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים, רגליים – משום ניצוצות, ידים – משום שמצוה לשפשף.
אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה, ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים.
מי שיש לו צואה במקומה אשר נראית כשיושב – אסור לקרות ק"ש, אבל אם אינה נראית כלל – מותר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
צואה על בשרו [שלא במקומה] או שהיו ידיו בבית הכסא – לרב חסדא אסור לקרות ק"ש, משום 'כל עצמותי תאמרנה', לרב הונא מותר, ואינו דומה לצואה במקומה שזוהמתה מרובה כיון שלא יצאה עדיין לאויר וחמה ולא התפזר ריחה.
היוצא באמצע סעודה להשתין נוטל היד ששפשף בה, דיבר עם חבירו ושהה, כיון שהסיח דעתו ולא נזהר לשמור ידיו – נוטל שתי ידיו.
כשנוטל ידיו כשיצא באמצע הסעודה אם חוזר רק לשתייה שאחר המזון [שצריך נטילת ידיים שמא יתן פרוסה לפיו] – לא יטול בחוץ ויכנס, מפני החשד, אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל, אבל אם חוזר לאכול יכול ליטול בחוץ, שאז אין חושדים אותו כיון שמאוס לאכול בלא נטילת ידיים. ורב נחמן בר יצחק אמר על עצמו שלא יחשדו בו גם כשחוזר לשתות, שידוע שאיסטניס הוא.
אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול אפילו הוא טהור, לבן זומא – מדאורייתא, שלמדים ק"ו מכהן גדול שטובל ביוה"כ כשמשנה ממקום קודש למקום קודש אף שבשניהם חייב כרת על כניסה בטומאה, ק"ו לנכנס מביתו שהוא חול אל הקודש, ולשיטתו הנכנס בלא טבילה עובר בעשה. לרבי יהודה – הטבילה מדרבנן, כדי שישים אל לבו אם יש עליו טומאה ויפרוש מלבוא לעזרה, ולשיטתו הנכנס בלא טבילה אינו עובר בעשה. (ולהלן תובא דעת חכמים).
כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בהחלפת בגדים עבודתו כשרה, וכן טהור הנכנס לעבודה בלא טבילה – אף לבן זומא עבודתו כשירה. אבל עבד בלא שקידש ידיו ורגליו שחרית – עבודתו פסולה.
מצורע שטבל מבערב, למחר כשמביא קרבנותיו – לחכמים חוזר וטובל קודם שמכניס בהונותיו בעזרה, ולרבי יהודה אינו צריך, כשיטתו שכל חיוב הטבילה לנכנס לעזרה הוא כדי שיזכר טומאה ישנה, וזה כבר טבל אמש לכל טומאה שיש עליו, ולרבי יוחנן – גם לרבי יהודה אם לא כיון בטבילתו בלילה על דעת ביאת מקדש – חוזר וטובל.
לחכמים רק מצורעים צריכים לטבול קודם הכנסת בהונות לעזרה, משום שהורגלו ליגע בטומאה, לפיכך חוששים שמא נטמאו אחר שטבלו ולא שמו אל לבם, אבל כל אדם א"צ טבילה קודם כניסתו לעזרה, ולכן נקראת הלשכה שבה בית הטבילה – לשכת מצורעים – שרק הם טובלים שם.
מצורע שלא טבל מבערב, אין מועילה טבילתו ביום השמיני להכנס לעזרה, שהרי צריך הערב שמש, ואף אם טבל מבערב, אך הסיח דעתו משמירת גופו, חוששים שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו, וצריך הזאת שלישי ושביעי קודם כניסתו לעזרה.
***************