לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש ד' סיון תשפ"א

מסכת יומא דף ל"ד

דף ל"ד ע"א

הקטרת אברים קודמת למנחה, שנאמר "וערך עליה 'ה'עולה" – עולת התמיד תהא ראשונה.

מנחת עולת התמיד קודמת למנחת חביתין, שנאמר 'להקריב אשה לה' עולה ומנחה' – שתהא מנחת העולה קרבה מיד אחר העולה.

מנחת חביתין קודמת לנסכים, כיון שמנחה היא, ובאה עם התמיד – הרי היא בכלל הנלמד מהפסוק 'עולה ומנחה' כנ"ל.

נסכים קודמים למוספים, שנאמר 'להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים' – שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים.

מוספים ובזיכים נחלקו התנאים איזה מהם קודם: י"א שמוספים קודמים, ואביי אמר שכך מסתבר, משום שבבזיכים נאמר פעמיים 'ביום השבת' ומשמע שצריך לאחרם ולעשותם בעצם היום ולא בבוקר. וי"א שבזיכים קודמים, שדורשים גזירה שווה 'חוקה' 'חוקה' מחביתין, שכשם שמקדימים חביתין למוספים כך מקדימים בזיכים למוספים, אך אין מקדימים בזיכים לנסכי התמיד (כחביתין), שבבזיכים נאמר 'ביום' שמשמעו לשון איחור כנ"ל.

קטורת של שחרית – לחכמים מוקטרת בין דם התמיד להטבת שתי נרות, ואיברי התמיד מוקטרים אחר הנרות, ולאבא שאול הקטורת מוקטרת בין הטבת שתי נרות להקטרת איברים (כנ"ל ט"ו.).

הקטרת איברים של תמיד בין הערביים קודמת להקטרת קטורת של בין הערביים, שנאמר 'כמנחת הבוקר', ודורשים 'ולא כאברי הבוקר' – הקרבים אחר הקטורת של שחר.

קטורת של בין הערביים מוקטרת בין איברים לנסכים של תמיד, שנאמר 'כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה' – כעולת הבוקר שקטורת קודמת למנחתה ונסכיה (ואחר הנסכים מדליק הנרות).

דף ל"ד ע"ב

'ונסכו רביעית היין לכבש האחד' – לחכמים היינו תמיד של בין הערביים, שבו עוסק הפסוק, ולמדים ממנו לתמיד של שחר, ולרבי היינו תמיד של שחר שנאמר בו 'את הכבש אחד תעשה בבוקר', ולמדים ממנו לתמיד של בין הערביים.

יש להביא קרבן ממיוחד שבעדרו, לרבי למדים זאת מ'מבחר נדריכם', ולחכמים פסוק זה מלמד לקרבן נדבה, ואין ללמוד ממנו לחובה – שיש צד שדווקא נדבה צריך לייפות כדי שתתרצה לדורון, והפסוק 'לכבש האחד' מלמד זאת לקרבן חובה, ואין ללמוד ממנו לנדבה – שיש צד שדווקא אותו צריך לייפות, משום שצריך לשלם חובו בשלימות.

כהן גדול שהיה זקן ואיסטניס מפיגים עבורו צינת מי המקוה, לתנא דמתניתין – מחממים מים חמים מערב יוה"כ ומטילים אותם למקוה ביוה"כ, לתנא דברייתא – מחממים חתיכות עבות של ברזל מערב יוה"כ, ומטילים אותם למקוה ביוה"כ.

הנותן ברזל מן האש למים מחזקו ומקשהו, ואסור לעשות כן בשבת מדרבנן.

מטילים חתיכות של ברזל מחוממות לתוך מקוה כהן גדול ביום הכיפורים, ואין בזה משום איסור צירוף – לרב ביבי, מפני שהברזל לא היה מלובן כל כך שיתחזק על ידי המים, ולאביי אפילו היה מלובן ביותר שמגיע לצירוף מותר, שדבר שאינו מתכוין מותר באיסור דרבנן.

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' – 'בשר' לרבות אפילו שיש שם בהרת, שבלא הפסוק היה אסור לימול, שדבר שאין מתכוין אסור באיסור דאורייתא (לר' יהודה).

קידוש ידיים ורגליים – לחכמים קודם שפשט בגדיו, ולרבי מאיר אחר פשיטתם, כמבואר לעיל (ל"א:).

***************

יום ראשון ה' סיון תשפ"א

מסכת יומא דף ל"ה

דף ל"ה ע"א

הביאו כהן גדול לטבול שנית בבית הפרוה שהיא במקום קדוש, ונקראת כך על שם האדם שבנאה, ומכשף היה.

פרסו סדין בינו לבין העם, ושל בוץ היה – כדי שיכיר שעבודות היום בבגדי בוץ.

בגדי לבן שלבש בשחר לא לבש בין הערביים להוצאת כף ומחתה, והוא הלכה למשה מסיני, והסמיך זאת יחזקאל בפסוק 'ולבשו בגדים אחרים'.

בשחר היה לובש בגדים מפשתן יותר חשוב מבערב, שבלבישת השחר נאמר ד' פעמים 'בד' – המובחר שבבד, ושינה הכתוב ללבוש בערב בגדים פחותים מהן – לפי שעבודת שחר חשובה ומכפרת, אבל עבודת הוצאת כף ומחתה אינה אלא לפנות את המקום.

בשחר היה לובש לרבי מאיר פשתן חשוב ומעולה של שנים עשר מנה ממדינת פלוסין, ובערב של ארץ הנדויין של שמונה מאות זוז, ולחכמים בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערביים של שניים עשר מנה, והכל ביחד של שלושים מנה, ולא יפחות מסכום זה, אך אם רצה ממעט בשחר ומוסיף בין הערביים.

דף ל"ה ע"ב

להוצאת כף ומחתה שנקראת עבודת יחיד – הואיל ואינה צריכה לציבור אלא לפנות המקום  (ולפירוש שני ברש"י היינו קריאת הפרשה) – יכול לעשות לה בגדים משל עצמו, ובלבד שימסרם לציבור יפה יפה.

אמו של רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו כתונת של מאה מנה להוצאת כף ומחתה, ואמו של ר' אליעזר בן חרסום עשתה משתי רבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללבשה מפני שנראה כערום.

הלל מחייב העניים, רבי אליעזר בן חרסום העשירים, יוסף הרשעים:

עני שבא לבית דין של מעלה ואומר שלא עסק בתורה מפני שהיה טרוד במזונותיו, אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל הזקן, שהיה נותן חצי משכרו מכל יום לשומר בית המדרש ורק חצי הניח לפרנסתו, ופעם אחת לא מצא להשתכר ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון, וירד עליו שלש אמות שלג.

עשיר שבא לבית של מעלה ואומר שלא עסק בתורה מפני שהיה טרוד בנכסיו, אומרים לו כלום היית עשיר יותר מרבי אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ואלף ספינות, ובכל יום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו, ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, פעם אחת כפוהו לעבודת שר העיר בעיר שהייתה שייכת לו מפני שלא הכירוהו, שמימיו לא ראה אותם אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

טרוד ביצרו שבא לבית דין של מעלה ואומר שלא עסק בתורה מפני שנאה היה וטרוד ביצרו, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף, שבכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר מפתה אותו בדברים, ובגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית, ואיימה עליו שתאסור אותו בבית האסורים, והשיבה – ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך – ה' זוקף כפופים, הריני מסמא את עיניך – ה' פוקח עיוורים, נתנה לו אלף כיכרי כסף ולא רצה לשמוע לה להיות עמה בעוה"ז ובעוה"ב.

***************

יום שני ו' סיון תשפ"א

מסכת יומא דף ל"ו

דף ל"ו ע"א

שחיטת קדשי קדשים בצפון, שנאמר 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה': לרבי יוסי ב"ר יהודה – מקיר צפוני של המזבח ועד כותל העזרה, כל שלושים ושתיים אמה שכנגד המזבח. לרבי אלעזר בר"ש – אף בין האולם למזבח שבצד מערב, אע"פ שאינו ירך ממש, כל שהוא בצד צפון, אבל לא לצד מזרח. לרבי – אף י"א אמה של עזרת ישראל שבצד מזרח. ולכל השיטות – מן החליפות ולפנים לצד מערב לא, כיון שאין המזבח נראה שם.

מתוודה על הקרבן במקום שחיטתו, וכהן גדול ביום הכיפורים היה מתוודה בין אולם למזבח לצד מערב גם לדעת רבי, משום חולשתו של כהן שלא יכבד עליו מזרק הדם.

מעמיד ראש הבהמה לדרום, ועוקם פניה למערב לצד ההיכל, וזנבה לצפון המזבח, גזירה שמא ירביץ גללים וגנאי הוא למזבח.

המתוודה עומד אחוריו למזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין קרני הקרבן, ולא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקרבן.

כשמתוודה על חטאת ואשם מתוודה אותו חטא שהוא מביא עליו הקרבן.

וידוי על עולה – על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ולרבי יוסי הגלילי גם על עוון לקט שכחה ופאה, אף שיש בהם לאו, מ"מ כיון שיש אחריו עשה אין לוקים עליו, ומביא עליו עולה, אבל לרבי עקיבא לאו גמור הוא ולוקים עליו.

דף ל"ו ע"ב

מלקות על לאו דנבילה: לרבי ירמיה – לרבי עקיבא לאו גמור הוא ולוקים עליו, אף שנכתב עשה אחר הלאו – לגר אשר בשעריך וגו' – אין זה לאו הניתק לעשה, שהעשה נאמר קודם עבירת הלאו – שלא יאכלנה אלא יתננה לגר, ולרבי יוסי הגלילי הואיל ונאמר עשה אחר הלאו אף שלא בא לתקן הלאו, מ"מ אינו דומה ללאו דחסימה ואין לוקים עליו. לאביי – לכו"ע לאו גמור הוא ולוקים עליו, כיון שאין העשה בא לתקן הלאו, ומה שסובר רבי יוסי הגלילי שאין לוקים על לאו דלקט שכחה ופאה, הוא משום שסובר שעשה ד'תעזוב' הוא גם אחר שלקחו לעצמו – נתקו הכתוב לעשה שיחזירנו ויעזבו לעני ולגר.

סדר הוידוי: לרבי מאיר – עויתי (מזיד) פשעתי (מורד להכעיס) חטאתי (שוגג) וכסדר הכתוב במשה רבינו כשהתוודה על חטא העגל, וכסדר הכתוב בשעיר המשתלח. לחכמים – חטאתי עויתי ופשעתי, כוידוי הנאמר בדוד שלמה ודניאל, וכן מסתבר, שאילו מתוודה בתחילה על הזדונות שימחלו לו, אין צריך לבקש שוב על השגגות, והלכה כחכמים (והוצרכו לפסוק כמותם אף שהם רבים, משום שרבי מאיר יש לו מקור בוידוי משה).

סדר הוידוי של משה רבינו שהקדים עוון ופשע לחטאה – לרבי מאיר למדים שכך הוא סדר הוידוי, כנ"ל, ולחכמים – אמר משה לפני הקב"ה, רשב"ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות.

'וכיפר בעדו ובעד ביתו' הנאמר בפרו של כהן גדול, היינו וידוי ולא כפרת דמים, שלמדים מכפרה שנאמרה בשעיר המשתלח, ועוד, שנאמר 'והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו' ורק אח"כ נאמר 'ושחט את פר החטאת אשר לו'.

***************