לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ז' סיון תשפ"א
מסכת יומא דף ל"ז
דף ל"ז ע"א
בוידוי ביוה"כ אומר 'אנא' – שלמדים כפרה שנאמרה כאן מכפרה שנאמרה במעשה העגל – ושם אמר משה רבינו 'אנא'. והקשתה הגמרא מדוע אין למדים גם לכפרה שנאמרה בעגלה ערופה שיצטרכו להתוודות בה ב'אנא'.
בוידוי ביוה"כ מזכיר שם ה' – שלמדים כפרה שנאמרה כאן מכפרה שנאמרה בעגלה ערופה – שבה מתוודה בשם.
העם עונים אחר שם ה' שמזכיר הכהן גדול – ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנאמר 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו' – אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל.
'זכר צדיק לברכה' – אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
נאמר בהגרלה: ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' – מכניס השעירים לחלל העזרה סמוך לפתח, בצד צפון – שכל מעשי חטאת צריכים צפון. וקלפי הייתה שם ובה שני גורלות.
מקום המזבח – לרב אליעזר בן יעקב היה כולו בצד דרום העזרה, שנאמר בשחיטת עולה: צפונה לפני ה' – שיהא האויר פנוי בין המזבח לצד צפון, וכן סובר התנא במשנתנו, ולכן מקום העמדת הפר (ששנינו לעיל במתני' ל"ה:) והעמדת השעירים להגרלה – במקצוע צפונית מזרחית של המזבח.
המהלך לימין רבו הרי זה בור שאפילו בדרך ארץ אינו בקי, והמהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח, אלא ילך לצידו – לא אצלו ממש ולא מאחוריו ממש אלא יכסה מקצת צד רבו.
שלשה שהיו מהלכים בדרך – הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו – ולא ממש בצד הרב, כנ"ל – וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו לבקר אברהם אבינו.
בשעת הגורל הסגן עומד לימין כהן גדול, וראש בית אב של אותו היום בשמאלו של כהן גדול, ולא ממש בצד כהן גדול, כנ"ל.
'ונתן אהרן על שני השעירים גורלות' – שיהיו שני הגורלות שווים, שלא יעשה אחד זהב ואחד כסף, או אחד גדול יותר מחבירו.
אף שנאמר 'ונתן אהרן על שני השעירים גורלות', אין לתת שתי גורלות של שם על זה ושתי גורלות של עזאזל על זה, שנאמר 'גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל', וכן אין לתת לה' ולעזאזל על כל אחד – מיתור 'אחד'.
הגורלות היו עשויים מאשכרוע, ועשאם בן גמלא של זהב, והיו מזכירים אותו לשבח, ומיתור 'גורל' למדים שמן הדין כשרים מכל דבר, ולא דווקא מ'זהב' כציץ שהיה שם כתוב עליו.
בתחילה היה רק שני דדים לכיור, ובן קטין עשה י"ב, כדי שיקדשו שנים עשר הכהנים העסוקים בקרבן תמיד בבת אחת, והזכירוהו לשבח.
שחרית שהיה הכיור מלא מקדש ידיו ורגליו מדד העליון ובערבית מדד התחתון.
בן קטין עשה גלגל כדי לשקע הכיור לבור שיהיו מימיו מחוברים למי הבור, ולא יהיו נפסלים בלינה, והזכירוהו לשבח.
דף ל"ז ע"ב
מונבז המלך עשה כל ידות הסכינים והקרדומות והמגלות ובסיסי מושבם ובית אחיזתם – של אלו שהשתמשו בהם ביוה"כ – של זהב, והזכירוהו לשבח.
הילני אמו של מונבז עשתה נברשת של זהב על פתח ההיכל והזכירוה לשבח, ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאים ממנה, והעם שבעזרה ידעו שהגיע זמן קריאת שמע, אבל אנשי המשמר קראו קודם הזמן, שמא תמשך העבודה, ואנשי מעמד קראו אחר גמר עבודת התמיד, והוא אחר הזמן – ולכן הקורא אתם אינו יוצא ידי חובתו.
הילני עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה, והזכירוה לשבח. ולסובר שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה, כתבו על הטבלא רק תחילת הפסוקים והשאר נכתבו בראשי תיבות.
***************
יום רביעי ח' סיון תשפ"א
מסכת יומא דף ל"ח
דף ל"ח ע"א
ניקנור נעשו נסים לדלתותיו שהביא מאלכסנדריא של מצרים לשער המזרח של עזרה, ושל נחושת היו, ומחמת שנעשו בהם ניסים לא שינום לזהב ככל הדלתות שהיו במקדש, וי"א שלא הוצרכו לשנותם לשל זהב מפני שנחושתם היתה מוצהבת ומזוקקת והייתה מאירה כזהב.
הניסים שנעשו לדלתות ניקנור – עמד עליו נחשול שבים והטילו אחת לים, וכשרצו להטיל השניה חבקה ואמר הטילוני עמה, ומיד נח הים מזעפו, וכשהגיע לנמל עכו הייתה ראשונה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה, וי"א שבריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה.
בית גרמי היו בקיאים במעשה לחם הפנים וברדייתו מן התנור שלא ישבר – לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה, והזכירום לגנאי משום שלא רצו ללמד זאת לאחרים, וטעמם היה כדי שלא יעשו כן לפני ע"ז. והביאו חכמים אומנים ממצרים והיו אופים מבחוץ כיון שלא ידעו לרדות בלא שישבר, ומשום כך התעפש במהרה, וביקשו חכמים מבית גרמו שיחזרו ולא באו עד שכפלו שכרם מי"ב מנה ליום לכ"ד מנה, ולרבי יהודה מכ"ד למ"ח.
בזה הזכירו בית גרמו לשבח – שמעולם לא יצאה ביד בניהם פת נקיה – משום 'והייתם נקיים מה' ומישראל' – שלא יאמרו מלחם הפנים הם אוכלים.
בית אבטינס בתחילה הזכירום לגנאי על שלא רצו ללמד מעשה הקטורת כטעמם הנ"ל של בית גרמו, והביאו חכמים אומנים ממצרים אך לא ידעו להעלות עשן כמקל כמותם, וביקשו חכמים שיחזרו ולא רצו עד שכפלו שכרם כנ"ל בבית גרמו. ובזה היו מזכירים אותם לשבח – שמעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם וכן התנו כשנשאו – שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבשמים, ואחר החורבן מסרו מגילת סממנים לרבי יוחנן בן נורי, ואמר רבי עקיבא שמאז אסור לספר בגנותם.
ממעשה בית גרמו ואבטינס שבקשו חכמים לדחותם ולא יכלו, למד בן עזאי שלא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך בשמך יקראוך לבא ולשוב במקומך, ולא משלהם יתנו לך מתנה אלא מזונותיך קצובים לו מן השמים, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
הוגרס הלוי נעימה יתירה היתה לו, וכשהיה מכניס גודלו בתוך פיו ואצבעו לבין הנימים היה מוציא כמה מיני זמר, והיו הכהנים נרתעים לאחוריהם מהכרעת קולו.
בן קמצר היה נוטל ארבעה קולמוסים בין אצבעותיו וכותב שם בן ד' אותיות כאחד, ולא רצה ללמד חכמה זו, ולא מצא תשובה לדבריו, ועליו וכיוצא בו נאמר 'שם רשעים ירקב'.
'שם רשעים ירקב' – רקביבות תעלה בשמותם, שלא יקרא אדם לבנו בשמם, ומעשה בדואג בן יוסף, שהייתה אמו מודדתו בכל יום ונותנת זהב לבית המקדש כתוספת משקלו, וכשגבר האויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים וגו', ונגרם זאת מפני שהיה שמו כשם דואג האדומי שהיה רשע.
צדיק כשנזכר ע"י מעשיו נזכר לטובה שנאמר 'זכר צדיק לברכה', וכשהרשע מוזכר מתקללים כל הרשעים עמו, שנאמר 'שם רשעים ירקב'.
זכר צדיק לברכה מוזכר גם בתורה – שנאמר 'המכסה אני מאברהם' וגו' ואברהם היו יהיה לגוי', ושם רשעים ירקב מוזכר בתורה – שנאמר 'ויאהל עד סדום, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד'.
צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, זה עובדיה שדר בין אחאב לאיזבל, רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, זה עשיו.
במקום שהקב"ה מברך הצדיקים שם מקלל הרשעים, ובמקום שמקלל הרשעים שם מברך הצדיקים.
אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם, ומתקיים העולם.
כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, ומורידים אותו מגדולתו.
אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל.
ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלם בכל דור ודור.
כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, וכיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא.
בא לטמא פותחים לו, משל למוכר נפט ואפרסמון – בא למדוד נפט אומר לו מדוד לעצמך, בא לטהר מסייעים אותו, משל לבא למדוד אפרסמון מודד עמו כדי שגם הוא יתבשם.
עבירה מטמטמת לבו של אדם וסותמתו מכל חכמה.
אדם מטמא עצמו מעט – מטמאים אותו הרבה, מלמטה – מטמאים אותו מלמעלה, בעוה"ז – מטמאים אותו לעוה"ב.
הדרן עלך פרק אמר להם הממונה
***************
יום חמישי ט' סיון תשפ"א
מסכת יומא דף ל"ט
דף ל"ט ע"א
פרק טרף בקלפי
היו בקלפי שני גורלות, אחד לה' ואחד לעזאזל, ערבבם כהן גדול והעלם בחטיפה כדי שלא ימשמש להבין איזה של שם ויטלנו בימין, לפי שסימן יפה הוא כשעולה בימין.
הקלפי נעשית משל עץ – שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ואין מקדשים אותה – שאין עושים כלי שרת מעץ.
הקלפי לא היה מחזקת אלא שתי ידיים, כדי שלא יכוון ליטול של שם בימין.
הסגן בימינו וראש בית אב לשמאלו, לתנא במשנתנו (רבי חנינא סגן הכהנים) הסגן לא עשה שום עבודה כל זמן שלא ארע פסול בכהן גדול, אבל לרבי אליעזר כל אחד מהם העלה גורל אחד, שסובר שימינו של הסגן עדיפה משמאלו של כהן גדול.
סדר העלאת הגורלות: לתנא במשנתנו, הכהן גדול הכניס שתי ידיו, אם של שם עלה בימינו – הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם עלה בשמאל – ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך, ולרבי אליעזר, אם עלה של שם בימינו של הסגן – ראש בית אב אומר לכהן גדול דבר דברך 'לה' חטאת', ולא יאמר כן הסגן לכהן גדול – שלא להחליש דעתו.
ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק – היה הגורל עולה בימין, לשון של זהורית מלבין, נר מערבי דולק, אש המערכה מתגברת ודולקת מאליה ולא היו צריכים להביא עצים משסידרו המערכה שחרית מלבד שני גזירי עצים של בין ערביים שהן חובה. אחר שמת – פעמים כן ופעמים לא.
בשנות שמעון הצדיק – נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית או אוכלו ושובע או אוכלו ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה בהם מאירה – שלא השביעו, וכל כהן מגיעו כפול, וכיון שראו שאין משביע – הצנועים מושכים ידיהם מליטול, והגרגרנים נוטלים ואוכלים, ומעשה באחד שנטל גם חלק חבירו והיו קוראין אותו 'בן חמצן' (לשון גזל) עד יום מותו.
דף ל"ט ע"ב
בשנה שמת שמעון הצדיק אמר שימות באותו שנה מפני שלא הזדמן לו ככל השנים – אותו זקן שהיה לבוש לבנים שנכנס עמו לפני ולפנים ויצא עימו, אלא היה לבוש שחורים ולא יצא עמו, ואכן אחר הרגל חלה ז' ימים ומת, ומאז נמנעו הכהנים מלברך ברכת כהנים בשם המפורש, שלא היו ראויים לכך.
ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה הגורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי.
בית המקדש נקרא לבנון – שמלבין עוונותיהם של ישראל, ונקרא יער – שמלבלב כיער, והיינו מיני מגדים של זהב שנטע שלמה שהיו מוציאים פירות.
נתן הגורלות על שתי השעירים ואין הנחתם מעכבת, שהרי הוקבע של ימין בגורל בימין ושעיר השמאל בגורל השמאל.
אומר לה' חטאת, לרבי ישמעאל אומר רק לה', והן עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
עשרה פעמים מזכיר הכהן גדול את שם ה' בו ביום, ג' בוידוי הראשון ג' בוידוי שני ג' בוידוי שעיר המשתלח ואחת בגורלות.
מירושלים עד יריחו עשרה פרסאות, ופעם אחת שמעו שם קולו של כהן גדול כשאמר שם ה', ציר דלתות ההיכל נשמע בח' תחומי שבת, עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת.
מחמת רוב ריח הקטורת – כלה שבירושלים לא הייתה צריכה להתבשם, והעיזים בהרי מכמר היו מתעטשות. בזמן רבי יהושע בן קרחה היה זקן אחד שהריח ריח הקטורת בכותלי שילה שהיה המשכן שם.
***************