לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ב סיון תשפ"א

מסכת יומא דף מ"ב

דף מ"ב ע"א

פרו של כהן גדול ביוה"כ ששחטו זר – לרב כשר, ששחיטה אינה עבודה, לשמואל פסול, שנאמר 'והקריב אהרן' וגו' ושחט', ונאמר באותה פרשה 'חוקה' – לעכב.

פרה אדומה ששחטה זר, לרב פסולה, שנאמר ש'אלעזר' שוחטה, ונאמר בה 'חוקה' – לעכב, ואף שאין השחיטה עבודה, פרה קדשי בדק הבית היא ואין בה חילוקי עבודות, ודומה לראיית נגעים שאינה עבודה וצריכה כהן. לשמואל כשרה, שנאמר 'ונתנם אותה אל אלעזר הכהן וגו' ושחט אותה לפניו' – שיהא זר שוחט לפני אלעזר שרואה שחיטתה.

'ושרף את הפרה לעיניו' – שלא יסיח דעתו משמירתה, ורב סובר שכן הפירוש גם במה שנאמר 'ושחט אותו לפניו', אך באמת אלעזר עצמו צריך לשחטה, והוצרך הכתוב ללמד זאת בשריפה – אף שאינה תחילת עבודה, ובשחיטה – אף שאינה מתכשרת אז, שאינה עשויה אלא לאפרה.

דף מ"ב ע"ב

אסיפת אפר הפה ומילוי מים לתת לתוך האפר – נפסלים בהיסח הדעת, שנאמר 'למשמרת', אבל השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לשריפה, כיון שאין זה בגוף הפרה אין היסח הדעת פוסל.

פסולים באשה ובלילה: שחיטת הפרה, קבלת דמה, הזאת דמה, שריפתה, השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, הזאת מי חטאת. אבל אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש – כשרים באשה ובלילה.

'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן' – אותה לאלעזר הסגן ולא לדורות, י"א שלדורות צריך כהן גדול, שלמדים 'חוקה' מיוה"כ, וי"א שכשר אף כהן הדיוט.

'והוציא אותה' – שאם לא הייתה פרה רוצה לצאת אין מוציאים עמה אחרת, לרבי שמעון הדורש טעמא דקרא – שחורה לא יוציא, שלא יאמרו שחורה שחטו, ואדומה לא יוציא, שלא יאמרו שתיים שחטו, אבל חמור יכול להוציא עמה. לרבי – גזירת הכתוב היא שלא יוציא אלא 'אותה', ולא אותה ואחרת, ואף לא חמור.

***************

יום שני י"ג סיון תשפ"א

מסכת יומא דף מ"ג

דף מ"ג ע"א

כל פרשת פרה אדומה יש בה פסוקים שמשמעותם היא 'משמע מוציא מיד משמע' – להוציא מכלל משמעות הפסוק שלפניו – שמה שפסול בזה כשר בזה, או להיפך. ויש בה פסוקים שמשמעותם 'ממילא' – שאין מוציא מכלל חבירו:

'ושחט אותה' – שלא ישחוט אחרת עמה (בסכין ארוכה. תוספות ישנים).

'לפניו' – לרב [שדווקא הכהן שוחט, כמבואר לעיל דף מ"ב. וכן סובר ר"ש בן יהוצדק להלן ע"ב] היינו שלא יסיח השוחט את דעתו ממנה. לשמואל – זר שוחט לפני אלעזר הרואה את השחיטה (וכן דעת רבי יוחנן להלן ע"ב, שלא מצינו שחיטה שפסולה בזר).

'ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו' – משמע מוציא מיד משמע. שלדעת שמואל ששחיטת זר כשירה, משמעות הפסוק היא להוציא מהפסוק הקודם וללמד שקבלת דמה תעשה דווקא ע"י 'אלעזר' – כהן, ולדעת רב שגם השחיטה נעשית ע"י אלעזר, מה שנכתב 'כהן' גם בקבלה הוא מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות – כהן הדיוט [ושלא כשחיטה שבפסוק הקודם, שדווקא אלעזר כשר לה].

'ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת' – לשמואל [שלקבלה צריך 'אלעזר'] משמעות הפסוק שלהשלכה לאש א"צ אלעזר, אלא אפילו כהן הדיוט כשר [ומוציא ממשמעות הפסוק שלפניו], ולרב שגם קבלה כשרה בכהן הדיוט, אין הפסוק מוציא ממשמעות הפסוק הקודם, אלא 'ממילא משמע', והוצרך ללמדנו שגם בזה צריך כהן אף שאינה עבודה בפרה עצמה.

'וכיבס בגדיו הכהן' – יתור 'הכהן' (שמשמעות הפסוק שלפניו משמע שמדובר בכהן) מלמד שנעשית בבגדי כהונה.

'וטמא הכהן עד הערב' – יתור 'הכהן' מלמד שגם פרה הנעשית לדורות צריכה בגדי כהונה, ולסובר שלדורות צריך כהן גדול (לעיל מ"ב:) אכן אפשר ללמוד בקל וחומר שתהא צריכה בגדי כהונה, אלא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

'ואסף איש טהור את הפרה והניח': 'איש' – אפילו זר (להוציא ממשמעות הפסוק הקודם העוסק בהשלכה לתוך האש ומצריך כהן), 'טהור' (יתור הוא, שפשוט שצריך שיהא טהור) – להכשיר את האשה, 'והניח' – מי שיש בו דעת להניח, יצאו חרש שוטה וקטן.

'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי' – לחכמים: 'ולקחו' – אלו שפסולים (חרש שוטה וקטן) באסיפת אפרה (בפסוק הקודם) פסולים גם לנתינת מים על האפר. לרבי יהודה: 'ולקחו' ולא 'ולקח' (בלשון יחיד – כלשון הפסוק הקודם) – אפילו קטן שפסול לאסיפה כשר לנתינת המים, 'ונתן' – אשה פסולה, שדורשים 'ונתן' ולא 'ונתנה', ולחכמים נאמר 'ולקחו' לשון רבים – שאין צריך שתהא לקיחת האפר ונתינתו על המים על ידי אותו אדם, ואם היה כתוב 'ולקחו' 'ונתנו' היינו סוברים שצריך לעשותו על ידי שתיים.

'ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה' – 'משמע מוציא מיד משמע': לחכמים – 'איש טהור' מיותר (שהרי באסיפה שנאמר לפני כן כשר רק איש טהור, והוכשרו זר ואשה, ואין צריך לחזור וללמד זאת בהזאה), ודורשים – 'איש' – ולא אשה, 'טהור' – להכשיר קטן שיש בו דעת [ואשה מסייעתו]. לרבי יהודה (שבפסוק שלפניו מכשיר הקטן ופוסל האשה) – פסוק זה מוציא ממשמעות הפסוק הקודם, איש – ולא קטן, טהור – להכשיר את האשה.

דף מ"ג ע"ב

'והזה הטהור על הטמא' – יתור 'טהור' (שכבר משמע כן ממשמעות מפסוקים הקודמים) מלמד שגם טבול יום – שיצא מכלל טומאה – כשר בפרה.

בוידוי שני על פרו מתוודה גם על שאר בני אהרן, שאחר שהתוודה על עצמו והוא זכאי, ראוי לכפר גם על אחרים.

שחט את פרו וקיבל במזרק את דמו, ונתנו לכהן אחר העומד על הרובד שבעזרה הרביעי מהיציאה מההיכל, שהוא ממרס בו כדי שלא יקרוש.

נטל מחתה ועלה על ראש המזבח, וחתה גחלים, וירד והניחה על רובד הרביעי שבעזרה.

בכל יום חותה במחתה של כסף של ארבע קב, ולרבי יוסי של סאה. ומערה לתוך של זהב ירוק של שלש קב, וידה קצרה, וביוהכ"פ חותה בשל זהב אדום של שלש קב שידה ארוכה, ובה היה מכניס. (וראה עוד להלן דף מד: ושאר דברי המשנה יסוכמו להלן דף מ"ה).