לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי י"ד סיון תשפ"א
מסכת יומא דף מ"ד
דף מ"ד ע"א
'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל'
'באהל מועד' לא יהיה, אבל בעזרה מותר.
'בבואו לכפר' – בשעת הזאת הדם [שמכפרת] לפני ולפנים.
'בקודש' – לרבות גם משכן שילה ובית המקדש, ולאו דווקא ב'אהל מועד' שבמשכן.
'עד צאתו' – לא רק בכניסתו אלא גם ביציאתו.
'וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל' – בשעת הקטרת הקטורת לפני ולפנים, שהיא כפרה השווה לו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל.
הקטורת מכפרת על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
הכהנים פורשים מבין האולם למזבח בשעת ההקטרה שבהיכל שבכל יום, גזירה שמא יכנס להיכל, אבל בשעת הקטרת הקטורת לפני ולפנים ביוה"כ – שרחוק משם – אמר רבי אלעזר שלא גזרו, ופורשים רק מההיכל. ורצו להביא ראיה שלא כדבריו מברייתא, ופרכוה.
הכהנים פורשים מההיכל בשעת מתן דם על הפרוכת ומזבח הפנימי של פר כהן המשיח, ופר העלם דבר, ושעיר המכפר על ע"ז של ציבור, שלמדים גזירה שווה 'כפרה' 'כפרה' מיוה"כ.
דף מ"ד ע"ב
מעלת קדושת המקום שבין האולם למזבח יותר משאר העזרה – לרב אדא בר אהבה היא מדאורייתא, מהלכה למשה מסיני, ולכן לא הוצרכו לגזור פרישה מכל העזרה בשעת כפרה בהיכל – שקדושת בין האולם למזבח קדושה אחרת היא משאר העזרה, וסתימת הגמרא חולקת – שהמעלה מדרבנן, ומה שלא גזרו על כל העזרה הוא מפני שהמזבח הוא היכר שיפרוש, אבל בכל העזרה עד המזבח לא היה שום היכר.
קדושת האולם – לרבא כקדושת ההיכל הוא, שאם הוא כקדושת בין האולם למזבח הרי זו הפרישה בין האולם למזבח גזירה (שלא יכנס לאולם) לגזירה (שלא יכנס להיכל), וסתימת הגמרא חולקת – שקדושת אולם היא אותה קדושה כבין אולם למזבח, וכשגזרו על האולם כדי שלא יכנס להיכל – נמשך עמו גם בין האולם ולמזבח.
בכל יום חותה הגחלים במחתה של כסף, ומערה לתוך של זהב, ואינו חותה בשל זהב – שחתיית הגחלים שוחקת הכלי, והתורה חסה על ממונם של ישראל. וביום הכיפורים חותה בשל זהב שבה מכניס – משום חולשתו של כהן גדול.
בכל יום היה חותה: לחכמים – בשל ארבע קב, ומערה לתוך של שלש, וקב גחלים התפזר על הרצפה, ומכבדם לאמה שבעזרה. לרבי יוסי – חותה בשל סאה (שש קב), ומערה לתוך של שלש קב, ושלש התפזרו. לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן ברוקא – חותה בשל ארבע קב, ומערה לתוך של קביים, וקביים התפזרו.
בכל יום הייתה המחתה כבדה, שהיה דופנה עבה, וביוה"כ היה דופנה רך – להקל על הכהן גדול. בכל יום ידה קצרה, וביוה"כ ארוכה – כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו. בכל יום לא היה בראשה טבעת שמקשקשת ומשמיעה קול, וביוה"כ היה – משום 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'.
***************
יום רביעי ט"ו סיון תשפ"א
מסכת יומא דף מ"ה
דף מ"ה ע"א
מיני זהב: לרב חסדא שבעה הן, זהב, זהב טוב, זהב אופיר – שבא מאופיר, זהב מופז – שצהוב כפז [-מרגלית], זהב שחוט – שרך ונטווה כחוט, זהב סגור – שבשעה שיוצא כל החנויות נסגרות, זהב פרוים – שאדום כדם הפרים, וממין זה נעשית המחתה שהכניס בה הכהן גדול את הקטורת לפני ולפנים. לרב אשי חמשה מינים יש – אופיר, מופז, שחוט, סגור, פרוים – ומכל מין יש 'זהב', ו'זהב טוב'.
הקטורת שבכל יום 'דקה' – שנאמר 'ושחקת ממנו הדק', וביום הכיפורים 'דקה מן הדקה', שנאמר בעבודת יוה"כ 'קטורת סמים דקה', 'דקה' נוספת על 'הדק' שבכל יום.
עלייה בכבש – הכהנים עולים במזרחו, שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, וביום הכיפורים כהן גדול עולה באמצע, להראות חשיבותו. ולרבי יהודה בכל יום כהן גדול עולה באמצע.
בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, וביום הכיפורים מן הקיתון של זהב, משום כבודו. ולרבי יהודה בכל יום כהן גדול מקדש מקיתון של זהב.
המערכות שעל גבי המזבח: בכל יום – א. מערכה גדולה, שנאמר 'העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה', ב. מערכה שניה של קטורת, שנאמר 'ואש על המזבח תוקד בו'. לרבי יוסי היתה מערכה ג. לקיום האש, כשצריך להוסיף אש למערכה גדולה, ונדרשת מהאמור 'והאש על המזבח תוקד בו', לרבי מאיר היתה ד. לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ונדרשת מ'ו' של 'והאש'.
הצתת קיסמים דקים לצורך אור של מערכה גדולה צריכה להיות בראשו של המזבח, ע"י כהן הלבוש בבגדי כהונה.
איברים ופדרים שלא ניתנו על המערכה או שלא נתעכלו מבערב – סודרם על גבי המזבח, ואם אין מחזיקם סודרם על הכבש או ע"ג סובב, כדי שלא יפסלו בלינה, ולמחרת – לחכמים ניתנים על מערכה גדולה, ולרבי מאיר מקטירים אותם על מערכה רביעית שע"ג המזבח המיוחדת להם.
דף מ"ה ע"ב
עיכולי עולה שפקעו מעל האש שעל גבי המזבח – מחזירם למזבח, אבל לא עיכולי קטורת.
ביוה"כ מוסיפין עוד מערכה [לר' יהודה שלישית, לר' יוסי רביעית, לר' מאיר חמישית] – ליטול ממנה גחלים לקטורת של לפני ולפנים. ונלמדת מ'וה' של 'והאש'.
אש לקטורת של כל השנה, ושל יום הכיפורים, ואש של מנורה – נוטלים מאש שעל מזבח החיצון.
והמקור: אש לקטורת – שנאמר 'אש תמיד תוקד' וגו'. אש למנורה – שנאמר 'אש תמיד' והיינו אש המנורה שנאמר בה 'להעלות נר תמיד'. אש לקטורת של יום הכיפורים לפני ולפנים – שנאמר 'מעל המזבח מלפני ה", והיינו מזבח החיצון שרק מקצתו לפני ה' – כנגד פתח ההיכל, ו'מעל המזבח' מרבה שאפשר ליטול גם מהגחלים שאינם כנגד הפתח.
***************
יום חמישי ט"ז סיון תשפ"א
מסכת יומא דף מ"ו
דף מ"ו ע"א
לרבי מאיר שעושים מערכה לאברי עולה שנתותרו, היינו אף לפסולים שאם עלו לא ירדו, אך דווקא כשמשלה בהן האור ביום, ויש אומרים שאף לכשרים אין עושים מערכה מיוחדת אלא אם משלה בהן האור ביום.
לרבי אלעזר בדעת רבי מאיר גם בשבת הייתה מערכה רביעית לאברי עולה שנתותרו מערב שבת, וכן ביום הכיפורים – לאברי עולה של ערב יוה"כ, אף כשחל יוה"כ בשאר ימות השבוע, וכל שכן כשחל במוצאי שבת – שחלבי שבת קרבים ביום הכיפורים.
הקטרת אימורי של תמיד בין הערביים של ערב שבת לדעת רב הונא – לרבה (רבא) אין מקטירים בליל שבת, כשם שתחילתו אינו דוחה את השבת, שהרי נשחט קודם השבת [ודמו נפסל בשקיעת החמה], לרב חסדא מקטירים אותם בשבת, שכשם שתחילתו – שחיטת התמיד [של שבת] – הותרה בשבת, כך גם סופו – הקטרת אבריו [של תמיד בין הערביים של ערב שבת].
הקטרת אימורי התמיד בטומאה לדעת רב הונא – לרבה דוחה טומאה, כשם שתחילתו דוחה את הטומאה והיינו אם אין כהן טהור לזרוק דמו, כך גם סופו – הקטרת אימוריו – דוחה, לרב חסדא אינו דוחה, שטומאה דחויה היא בציבור ובקושי הותרה, לכן רק תחילתו שהוא עיקר כפרתו דוחה ולא הקטרתו שאינה עיקר.
דף מ"ו ע"ב
המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה אותה – חייב משום 'לא תכבה'.
המכבה אש שנטל מהמזבח למחתה ומנורה: ללישנא קמא – כשהאש עדיין על המזבח לכו"ע חייב, לאחר שהורידה – לאביי חייב, לרבא פטור, כיון שנותקה למצוותה וכבר אינה 'אש המזבח'. ללישנא בתרא – אחר שהורידה לכו"ע פטור, שכבר אינה 'אש המזבח', כשעדיין על המזבח – לאביי חייב, לרבא פטור כיון שנותקה למצוותה.
***************