לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ט סיון תשפ"א

מסכת יומא דף מ"ט

דף מ"ט ע"א

זר, אונן, שיכור, בעל מום, יושב, שמאל – פסולים לעבודות הדם – קבלה הולכה וזריקה, ומה שנאמר שהכהנים נטלו את המזרקים מיד השוחטים הזרים לזרוק הדם, הזרים לא קירבו הדם למזבח, אלא שימשו רק כאצטבא להחזיק הדם.

'ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא לבית לפרוכת', רב פפא הסתפק האם 'ולקח' עולה גם על 'מלא חפניו' וצריך הכהן עצמו לחפון, או לא – וכשר גם אם חפן חבירו ונתן לתוך חפני כהן גדול.

חפן כהן גדול ומת ומינו אחר תחתיו, ספק בגמרא אם צריך לחזור ולחפון – לרב פפא, אין להסתפק רק אם ננקוט שאין הכהן חוזר וחופן בפנים – האם די בכך שהכהן הראשון חפן, אבל למסקנא שחוזר וחופן בפנים – אין צריך לחזור ולחפון בחוץ. לרב הונא בריה דרב יהושע – להיפך, כיון שחוזר וחופן בפנים לא יכנס בחפינתו של ראשון, שאי אפשר שלא יחסר ושלא יותיר, ורק אילו אין חוזר וחופן בפנים יש להסתפק האם די בחפינתו של ראשון.

למסקנת הגמרא הכהן חפן הקטורת בחוץ ונתנה בכף, וחזר וחפן מהכף לפני ולפנים, כיצד, מניח המחתה על הארץ, אוחז את הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו, ומערה על ידי את הקטורת לתוך חפניו, וצוברה על גבי הגחלים כדי שישתהה עשנה מלבוא, וי"א שמפזרה כדי שימהר לבוא, וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש.

שחט כהן גדול את פרו ומת, נחלקו בגמרא אם 'בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר' – אפילו ב'דמו של פר', ואין צריך השני לחזור ולשחוט, או שאין הדם קרוי 'פר' וצריך לחזור ולשחוט. ולמסקנת הגמרא (להלן נ.) רק ב'דם' נחלקו, אבל בגוף הפר – כשעורו ובשרו ופרשו כולם יחד – לכו"ע נקרא פר. ורב אשי (שם) דייק שגם הדם נקרא 'פר' שנאמר 'בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר' וגו' והרי נכנס אל הקודש בדמו של הפר ולא בפר עצמו, ודחו שכוונת הפסוק שעל ידי עבודת הפר הוכשר לבא אל הקודש.

לסוברים שאין נכנס בדמו של פר, אין להסתפק בדין חפן ומת אם יכול להכנס בחפינת חבירו, שכיון שצריך לשחוט פר אחר נמצא שהחפינה היתה קודם שחיטת הפר – ופסולה.

דין רפואה בשבת: לאכול או לשתות דברים לרפואה – מותר, שחיקה – מותרת רק במקום סכנה, לשחוק ולשתות שחליים במקום סכנה – הסתפק רבי יהושע בן לוי האם רפואה היא ומותר, והתיר לו רבי חנינא – שהיה בקי ברפואות – וידע שמרפא.

נמנים על קרבן פסח ונמשכים ממנו רק עד שישחט, אפילו לסובר שנקרא 'שה' גם אחר שנשחט, משום שנאמר 'מהיות משה' ונדרש – 'מחיותה דשה', ומפסח למדים ל'שה' האמור בפדיון פטר חמור, שאין פודים אלא בשה חי [וכן אין פודים – בעגל, בחיה, בטריפה, בכלאים, בכוי. ומ'תפדה תפדה' מרבים שפודים – בנקיבה ובבעל מום וביותר מבן שנה].

***************

יום שני כ' סיון תשפ"א

מסכת יומא דף נ'

דף נ' ע"א

חמש חטאות מתות (ולדה, תמורתה, מתו בעליה, נתכפרו באחרת, עברה שנתה) היינו רק בחטאות יחיד, ולא בציבור או שותפות, אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לקיץ המזבח.

פר יום הכיפורים של כהן גדול: לרבי מאיר ורבי יהודה – חטאת יחיד, לרבי אליעזר ורבי שמעון – לרב עמרם ואביי, חטאת ציבור, הואיל ובא לכפר עליו ועל אחיו הכהנים, ולרבא הוא חטאת השותפים, שאין שבט הכהונה נחשב ל'קהל' ו'ציבור'. ונפק"מ, שאם הוא חטאת יחיד, כשמת כהן גדול צריך המשמש תחתיו להביא אחרת (שהיא חטאת שמתו בעליה), אך אם הוא חטאת ציבור או שותפים יכול הכהן השני להביא את דמו של הפר, לסובר שגם הדם נחשב ל'פר' כנ"ל.

קרבנות הדוחים שבת וטומאה: לת"ק – רק קרבנות ציבור, לרבי מאיר – גם קרבנות יחיד, כגון פר יוה"כ וחביתי כהן גדול ופסח – דוחים, לרבי יעקב – כל שזמנו קבוע דוחה אפילו הוא של יחיד, וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה אפילו של ציבור, כגון פר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיגה.

בי"ד של כהנים שהורו לעבור על אחת מן המצוות ועשו כהנים על פיהם – אין מביאים פר העלם דבר כאחד מכל השבטים, שדווקא שבטים שנטלו נחלה נקראו 'קהל'.

דף נ' ע"ב

המקדיש בהמתו לצורך חובת חבירו – אין המקדיש עושה תמורה, שאינו הבעלים, אבל המתכפר עושה תמורה.

לדברי האומר שפר יוה"כ של כהן גדול קרבן יחיד הוא, ספק בגמרא לענין תמורה, שמא אין כהן גדול יכול להמיר, כיון שאחיו הכהנים מתכפרים עימו, והרי זה כהפריש הבהמה גם לצורכם והקנה להם חלק בו (עי' להלן ריש נ"א:) והרי הוא לענין תמורה כחטאת השותפים שאין בה תמורה, או שאין כפרת הכהנים קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא, וממיר בה הכהן גדול.

גם אם אומרים שפרו של אהרן קרבן יחיד הוא וממיר בו הכהן, כיון שתמורת חטאת היא – מתה ואינה קריבה.

חומר זבח מתמורה שהומרה בו – שהזבח שוה בין בציבור בין ביחיד, ודוחה את השבת ואת הטומאה בקרבן שזמנו קבוע, ועושה תמורה בקרבן יחיד, משא"כ תמורה – אינה בציבור, ואינה דוחה שבת וטומאה, ואינה עושה תמורה, (לסובר שממיר בפרו של אהרן מעמיד ה'זבח' שבברייתא זו בפרו של אהרן, שקרבן יחיד הוא ודוחה שבת וטומאה, לרב ששת שאין ממיר, כיון שדינו כקרבן שותפות, מעמידו באילו של אהרן).

חומר תמורה מזבח – שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, וכשנפדית אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה, ולא לגיזה ועבודה, משא"כ זבח אם הקדיש בעל מום הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים שאין קדושת הגוף חלה עליהם, אלא קדושת דמים, וכשנפדים יוצאים לגמרי לחולין, חוץ מבכור ומעשר שחלה קדושתם על בעל מום קבוע, וכשנפדים אין יוצאים לחולין לגיזה ועבודה.

***************