
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי י' סיון תשפ"א
מסכת יומא דף מ'
דף מ' ע"א
עבודה הנעשית בבגדי לבן בחוץ – לרבי יהודה אין מעכבת, לרבי נחמיה מעכבת, שבכלל 'חוקה' היא.
מחלוקת אם ההגרלה מעכבת, או שבדיעבד אם קרא הכהן שם חטאת על האחד ושם עזאזל על חבירו הוקבעו בלא הגרלה, לרבי שמעון – אינה מעכבת. בדעת רבי יהודה ורבי נחמיה מחלוקת אמוראים – ללשון ראשונה: לרבי יהודה – אינה מעכבת, כיון שנעשית בחוץ, לרב נחמיה – לר' ינאי מעכבת, ולרבי יוחנן אינה מעכבת כיון שאינה עבודה. ללשון שניה: לרבי נחמיה – מעכבת, לרבי יהודה – לר' ינאי מעכבת, כיון שנאמר פעמיים 'אשר עלה', לרבי יוחנן אינה מעכבת.
הנחת הגורלות של השעירים – לכו"ע אינה מעכבת, אלא מצוה היא, אך די שיניח רגע אחד, ולא עד שחיטה (להלן ע"ב).
מת אחד מן השעירים לאחר ההגרלה, לרבי שמעון מביא אחר מן השוק תחת זה שמת, ואין צריך לחזור ולהגריל, שסובר שאין הגרלה מעכבת.
הקדים אחת מהעבודות של שעיר המאוחרות לעבודת הפר, כגון שהקדים נתינת דם השעיר על הכפורת או על הפרוכת קודם נתינת דם הפר במקומות אלו – צריך לחזור ולעשותה לאחר עבודת הפר.
הקדים אחת מהעבודות של פר המאוחרות לעבודת השעיר, במתנות שבפנים – כגון שהקדים נתינת דם הפר על הפרוכת קודם נתינת דם השעיר על הכפורת – מעכב, שעל עבודות פנים נאמרה 'חוקה', אבל אם הקדים נתינת דם הפר על מזבח פנימי קודם נתינת דם השעיר על הפרוכת – לרבי יהודה לא מעכב, שעבודת חוץ היא, ולרבי נחמיה מעכב. הקדים מתנות פר בפנים קודם הגרלה על השעירים – לסובר שהגרלה אינה מעכבת, ודאי שאין הסדר מעכב, ולסובר שהגרלה מעכבת – שני לשונות בגמרא אם הסדר מעכב או לא.
דף מ' ע"ב
וידוי דברים על שעיר המשתלח, לרבי יהודה מצוה הוא ואינו מעכב, שמה שנאמר 'יעמד חי לכפר עליו' היינו כפרת דמים של שעיר חבירו, ולרבי שמעון מעכב, ש'לכפר' היינו וידוי דברים.
'יעמד חי' שנאמר בשעיר לעזאזל – לרבי יהודה היינו עד שעת מתן דמו של חבירו הקרב לה', ואם מת אח"כ אין צריך להביא אחר, ולרבי שמעון היינו עד שעת וידוי דברים עליו.
עלה גורל השם בשמאל, לא יחזיר לימין את השעיר שלשמאלו עם הגורל שעליו, שלא ליתן לצדוקים לרדות שיאמרו שלפי רצונם הם עושים הכל.
'והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת', נתפרש בסיפרא (והיינו רבי יהודה), שהגורל קובעו לחטאת ואין קריאת השם בלא גורל קובעתו כשאר קרבנות, ומוכח שדעת רבי יהודה שההגרלה מעכבת, ושלא כדעת רבי יוחנן בשיטת רבי יהודה.
***************
שבת קודש י"א סיון תשפ"א
מסכת יומא דף מ"א
דף מ"א ע"א
אין הקינים מתפרשות איזו לעולה ואיזו לחטאת, אלא בשעת הפרשת המעות, או בשעת קניית הקינים, ואז אם שינה הכהן בהקרבתם – פסול, אבל אחר כך אין נקבעים אלא על ידי עשיית הכהן.
עני ששגג ונכנס למקדש כשהוא טמא והתחייב קרבן עני [שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה, או מנחה בדלי דלות] והעשיר [שצריך להביא חטאת בהמה], והביא קרבן עני – לרב אלעזר א"ר הושעיא לא יצא, ולרב חגא א"ר הושעיא יצא [ואין למדים ממצורע שלא יצא, משום שנאמר שם 'ואם דל הוא' – 'הוא' אין עשיר יוצא בקרבן עני, ולא שאר קרבן עולה ויורד].
ואם כבר הפריש בעניותו מעות לקינו, ופירש בשעת הפרשה אלו לחטאת ואלו לעולה, והעשיר, מוסיף על דמי החטאת להביא בהמת חטאת, ואינו יכול להוסיף על דמי העולה, שאינו יכול לשנותם מעולה לחטאת. ואם לא פירש, אלא שכבר קנה אחת מהן, אם קנה עולה – הולכת לנדבה, ומוסיף על הדמים שנשתיירו להביא חטאת בהמה, ואם קנה חטאת – הדמים שנשתיירו נקבעו לעולה, ואין יכול להביא מהם חטאת.
דף מ"א ע"ב
מצורע עני שהביא קרבן עשיר – יצא, שנאמר 'זאת תהיה תורת המצורע' – תורה אחת לכל המצורעים, אבל עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, שהתמעט מ'זאת' – ולא אחרת.
קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד השער שיוציאוהו משם, ועל שעיר הנשחט קשר בצווארו, שלא יתערבו זה בזה ולא יתערבו באחרים.
לשון זהורית של שעיר המשתלח צריך שיעור, כיון שצריך לחלקו – חציו בין קרניו וחציו בסלע, ונחלקו אם שיעורו משקל שני סלעים, או שקל.
לשון שני תולעת של פרה אדומה סורקה ונעשה ראשה האחד קצר כמין זנב, וכורך בה את עץ הארז והאזוב, וטעם הכריכה: לרבי – כדי שיהיו כולם באגודה אחת, לרבי אלעזר ב"ר שמעון – כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך עומק האור, שנאמר 'אל תוך שריפת הפרה'.
לשון פרה אדומה שהתהבהב באויר משלהבת העולה למעלה, ולא נפלה לתוך שריפת הפרה – מביא לשון אחר ונותן לתוך שריפת הפרה, אבל אם נפלה לשלהבת הנכפפת סמוך לגחלתה – כשר.
לסובר שלשון של פרה צריך כובד – לרבי יונתן משקלו עשרה זוז, ולרבי יוחנן נחלקו ר"ש בן חלפתא ורבנן אם משקלו עשרה זוז או שקל.
***************