
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"א סיון תשפ"א
מסכת יומא דף נ"א
דף נ"א ע"א
פסח שני דוחה את השבת, שנאמר 'במועדו', ולענין טומאה – לת"ק אינו דוחה, שהרי מפני הטומאה דחיתו ואין מסתבר שיעשה בטומאה, ולרבי יהודה דוחה, שנאמר 'ככל חוקת הפסח יעשו אותו' – התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, אך אם לא זכה – יעשנו בטומאה.
קרבן פסח אין עושה תמורה, גם לסוברים שנשחט על היחיד – כיון שבא בכנופיא, אבל פסח שני שאינו בא בכנופיא – עושה תמורה.
קרבן חגיגה אף שכל יחיד מביא קרבנו וקרבן יחיד הוא – אין עושה תמורה, כיון שבא בכנופיא.
דף נ"א ע"ב
ספק הגמרא (לעיל נ':) אם יש תמורה בפרו של אהרן, ואחיו הכהנים מתכפרים בו בקביעותא ולא בקופיא, אף ששנה עליו הכתוב לעכב – שיביא הכהן גדול את הפר מממונו, ואם כן קרבן יחיד הוא, משום שהפקירו הכתוב לגבי אחיו הכהנים כדי שיתכפרו בו, והספק הוא אם הפקירו להם גם לענין תמורה והרי הוא קרבן שותפים שאין ממירים בו.
בין קודש לקודש הקדשים: במשכן – הייתה פרוכת, בבית ראשון – היה כותל שעוביו אמה, במקדש שני – שלא היו יכולים לעשות כותל בעובי אמה מפני גובה הכותל – עשו שני פרוכות וביניהם אמה, מפני שספק אם אמה זו היא קודש או חול. ולרבי יוסי היתה פרוכת.
הכהן גדול הלך בהיכל לעבר הפרוכת:
לרבי יהודה – דרך דרום בין המזבח למנורה, שסובר כחכמים שהיו שני פרוכות ופתח הפרוכת החיצונה היה בדרום. ולא הלך בין המנורה לכותל – שלא ישחירו בגדיו מעשן המנורה שהשחיר את הכותל.
לרבי יוסי – דרך צפון בין שולחן לכותל, שסובר שפרוכת אחת הייתה ופתחה בצפון, שלכל השיטות הכניסה לפני ולפנים הייתה בצפון, (אלא שלרבי יוסי פרוכת אחת הייתה שם, ולרבי יהודה שתיים הייתה ופתחה של פרוכת החיצונה בדרום, והלך בין השתי פרוכת עד שהגיע לפתח הפנימית שבצפון – ונכנס).
לרבי מאיר – דרך צפון בין שולחן למזבח, שסובר כרבי יוסי שהייתה רק פרוכת אחת ופתחה בצפון, אך לא הלך בין שולחן לכותל כנגד הפתח – או משום שסובר שעשר שולחנות שעשה שלמה היו מונחים מצפון לדרום, והשולחן הצפוני היה סמוך לכותל כדי שכולם יהיו בצד צפון, או משום שאין דרך ארץ שילך כל הדרך מול הפתח ועיניו ניזונות מקודש הקדשים (ורבי יוסי סובר שחביבות ישראל שהכהן גדול שהוא שלוחם יכנס בפומבי).
***************
יום רביעי כ"ב סיון תשפ"א
מסכת יומא דף נ"ב
דף נ"ב ע"ב
חמשה פסוקים בתורה יש בהם תיבה שאין לה הכרע אם מתפרשת על לפניה או על לאחריה (לאיסי בן יהודה):
א. 'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב' וגו' – אם שאת הוא לשון סליחה הוא ועולה על לפניה, או לשון נשיאת עוון ועולה על אחריה.
ב. 'ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה' – אם משוקדים עולה על הגביעים או על כפתוריה ופרחיה.
ג. 'וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי נצב' וגו' – אם מחר עולה על 'צא הלחם' או על 'אנוכי נצב'.
ד. 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור' וגו' – אם ארור עולה על 'שור' (שכם) או על 'אפם'.
ה. 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה' וגו' – אם 'קם' עולה על לפניו, שיקום לתחיית המתים, או על הנאמר אחריו.
רב חסדא מוסיף עוד פסוק: 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים' – אם פרים עולה רק על 'שלמים', אבל עולות היו כבשים, או שעולה גם על עולות שהיו פרים.
'איסי בן עקיבא' מכונה גם – יוסף איש הוצל, יוסף הבבלי, איסי בן יהודה, איסי בן גור אריה, איסי בן גמליאל, איסי בן מהללאל.
פרוכת החיצונה היה ראשה כפול לצד החוץ בדרום ופנימית בצפון (לשיטת חכמים שהיו שתי פרוכות, ולרבי יוסי ור"מ הייתה רק פרוכת אחת שפתחה בצפון. לעיל נ"א:) היה מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון.
בבית שני לא היה ארון, שגנזו יאשיהו לפני שגלו בסוף בית הראשון, יחד עם – צנצנת המן, צלוחית שמן המשחה, מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששיגרו פלישתים לדורון.
הגיע כהן גדול לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים בבית ראשון, ובבית שני במקום שהיה שם בין הבדים. צבר את הקטורת על גבי הגחלים [-כדי שיהא עשנה שוהה לבא. גמרא לעיל (מ"ט:), ועיי"ש שי"א שמפזרה כדי שיהא עשנה ממהר לבא].
מתחיל לצבור הקטורת בצד המחתה הרחוק ממנו, וממשיך לעברו וי"א להפך, ואמר אביי שמסתבר שמתחיל מצד הרחוק, שכן משמע במשנה בתמיד – שמלמדים אותו שלא יתחיל מצד הסמוך לו שמא יכוה.
***************
יום חמישי כ"ג סיון תשפ"א
מסכת יומא דף נ"ג
דף נ"ג ע"א
ונתן את הקטורת על האש לפני ה' – שלא יתקן מבחוץ ויכניס, כדרך הצדוקים הדורשים 'כי בענן אראה אל הכפורת'.
כי בענן אראה על הכפורת – מלמד שמכניס בה שורש עשב המעלה עשן ונכנס, ואם לא נתן חייב מיתה, שנאמר 'ולא ימות'.
כהן גדול שנכנס לפני ולפנים בלא קטורת, או שחיסר אחת מסממניה הרי זו ביאה ריקנית וחייב עליה מיתה, שנאמר 'ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות'.
הקטיר הקטורת ביוה"כ וחיסר אחת מסממניה, חייב מיתה, שנאמר 'הקטורת' – שלימה ולא חסירה, והיינו גם באופן שאינו חייב על ביאה ריקנית, כגון ששגג באיסור ביאה ריקנית והזיד באיסור חיסור סממנים, או שהכניס עמה גם קטורת שלימה.
מעלה עשן היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה, ואח"כ ממשמש ויורד בכתלים עד שהתמלא הבית עשן.
'וכסה ענן הקטורת את הכפורת': לאביי – מלמד שלאו דווקא שורש של 'מעלה עשן' כשר לקטורת אלא גם עלה שלו [ורב יוסף רצה לפרש להיפך, שלולי הפסוק ידענו רק 'עלה' ובא הפסוק לרבות 'שורש', ופרכו אביי מברייתא שהשורש עדיף]. לרב ששת – שגם בקטורת של כל השנה יכניס מעלה עשן. לרב אשי – לעכובא. לרבא – לחייב מיתה אם לא נתן בה מעלה עשן.
נדב ואביהו מתו על שהורו הלכה בפני משה רבם, ודרשו שאע"פ שהאש יורדת מהשמים מצוה להביא אש מן ההדיוט, ולא נענשו משום שנכנסו עם קטורת בלא מעלה עשן, שהגם שכבר הוזהרו על כך, מ"מ עדיין לא נאמר חיוב מיתה על כך עד אחר מיתתם.
כהן גדול יצא מקודש הקדשים כשאחוריו דרך כניסתו ופניו לארון, וכן כהנים לויים וישראלים כשנפטרים מהעזרה לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדים פניהם והולכים.
תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך, וכן עשה רבי אלעזר כשנפטר מרבי יוחנן הלך לאחוריו עד שלא ראה אותו רבי יוחנן ואז החזיר פניו, וכשעמד רבי יוחנן ללכת קם רבי אלעזר על רגליו עד שלא ראה את רבי יוחנן.
כשנפטר רבא מרבי יוסף הלך לאחוריו עד שנתקלו רגליו באסקופת הבית והוכו בה והתלכלכה מדמו, וכשסיפרו זאת לרב יוסף אמר שבזכות זה יתמנה לראש ישיבת הכרך.
דף נ"ג ע"ב
המתפלל צריך שיפסע שלש פסיעות בכריעה אחת לאחוריו, ויעמוד שם ולא יחזור לאלתר, שלא יהא כתלמיד הנפטר מרבו וחוזר לאלתר, שדומה לכלב ששב על קיאו. ונותן שלום לשמאלו שהוא ימינו של הקב"ה שעומד כנגדו, ואח"כ נותן שלום לימין, ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל.
כשיצא הכהן גדול מקודש הקדשים התפלל תפילה קצרה בהיכל: יהי רצון… אם שחונה תהא גשומה, ולא יסור השלטון מבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנסה זה מזה, ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעצור הגשמים.
רבי חנינא בן דוסא הלך בדרך וירד גשם, ואמר: רבש"ע כל העולם בנחת וחנינא בצער, והפסיק הגשם [שלא הועילה תפילת כהן גדול לבטל תפילתו], כשבא לביתו אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת ושוב ירד גשם.
כהן גדול לא היה מאריך בתפילתו, שלא להבעית את ישראל.
לתנא במשנה לא נגנז הארון, אלא גלה עמהם לבבל, וכדעת רבי אליעזר ורשב"י, ולדעת רבי יהודה נגנז במקומו.
***************