
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ד סיון תשפ"א
מסכת יומא דף נ"ד
דף נ"ד ע"א
ארון בחורבן בית ראשון, לרבי אלעזר גלה, לרבי יהודה במקומו נגנז, ונחלקו בדעת רשב"י אם גלה או נגנז במקומו.
'ויהיו שם עד היום הזה' הכתוב בארון, מזה יליף רשב"י דבמקומו נגנז, אבל היכא דלא כתוב שם הגם דכתוב עד היום הזה אין הפירוש דהוא שם לעולם.
לחכמים הארון נגנז בדיר העצים, וכן היה מעשה בכהן שהיה מתליע בעצים, וי"א מתעסק בקרדומו, וראה רצפה משונה מחברותיה והודיע את חבירו ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצאתה נשמתו, וי"א שנשמטה קרדומו ונפלה שם ויצאת אש ואכלתו, וידעו ששם הארון גנוז.
הבדים בבית ראשון נראים ואין נראים, שהיו דוחקים ובולטים ויוצאים בפרוכת ונראים כשני דדים.
בשעה שהיו ישראל עולים לרגל היו גוללים הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם דבוקים זה בזה [בבית ראשון – כרובים שעשה שלמה, וגוללים הפרוכת שבפתח, בבית שני – כרובים שהיו מצויירים על הכתלים], ואומרים להם 'ראו חיבתכם לפני המקום', ואיסור שלא יבואו לראות כבלע את הקודש נאמר רק במדבר (כשהיו מכניסים הכלים לנרתיקיהם) שעדיין לא היו גסים בשכינה (וכן בבית שני, שכבר נתגרשו משכינה).
שלשה עשר פרוכות היו במקדש, שבעה לשבעת שערי העזרה, שתיים בפתח קודש הקדשים, אחת לפתחו של היכל, ושתיים בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים.
דף נ"ד ע"ב
בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, קילפו אותם מהכתלים והוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתם ברכה וקללתם קללה יעסקו בדברים הללו? – ועל ידי כן הזילום.
משניטל הארון – נתן הקטורת על אבן שהייתה שם מימות נביאים הראשונים, ו'שתייה' הייתה נקראת – על שם שממנה הושתת העולם [לסובר שמציון נברא העולם], וגבוהה מהארץ שלש אצבעות.
עולם: לרבי אלעזר – מאמצעיתו נברא, לרבי יהושע – מן הצדדים נברא, ונדבק באמצעיתו, לרבי יצחק נפחא – אבן ירה הקב"ה בים וממנו הושתת העולם, לחכמים – מציון נברא.
תולדות השמים – מאורות וכוכבים, לרבי אליעזר הגדול – משמים נבראו, ותולדות הארץ מארץ נבראו, לחכמים – אלו ואלו מציון נבראו.
***************
שבת קודש כ"ה סיון תשפ"א
מסכת יומא דף נ"ה
דף נ"ה ע"א
נטל כהן גדול את הדם ממי שהיה ממרס בו ונכנס לבית קדשי הקדשים, ועמד בין הבדים, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוין שתהא אחת למעלה – בחודה העליון של הכפורת ושבע למטה באמצעה, שהרי לא היה הדם נוגע בכפורת אלא נופל לארץ – בשורה זו תחת זו כל שמונה הזאות, כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפיים ומכה והולך למטה.
כשמזה למעלה כנגד עובייה של הכפורת, מצדד כף ידו למטה ואצבעותיו כלפי מעלה, ומזה כלפי מעלה והדם עולה מעלה מן הכפורת וחוזר ונופל על הארץ, וכשזורק לפני הכפורת למטה מצדד כף ידו למעלה ומזה כלפי מטה (ע"פ ר"ח).
'ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר' – שיהיו כל עשיותיו שוות, כשם שהזאת דם הפר למטה לפני הכפורת היינו שבע הזאות, כך דם השעיר למטה, וכשם שהזאת דם השעיר למעלה היינו הזאת אחת, כך גם הזאת דם הפר למעלה.
'והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת' – מ'אותו' למדים שהזאה אחת למעלה, ויתור 'לפני הכפורת' (שכבר למדים זאת מ'ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר') בא להקיש הזאת דם למעלה (על הכפורת) לדם למטה (לפני הכפורת) – מה הזאה למטה אינו מזה על הכפורת כך הזאה למעלה אינו מזה על הכפורת.
'ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת', שמיותר (שהרי למדים מדם השעיר) – זה בנה אב, כל מקום שנאמר 'פני' אינו אלא קדים (כפי שלמדנו מהיקש של דם השעיר שאין מזים על הכפורת אלא לפניה).
כהן גדול היה מונה: לפי התנא במשנה – אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו', והיא שיטת רבי מאיר, אבל לרבי יהודה היה מונה – שתיים ואחת וכו', וכל אחד נהג על פי מנהג מקומו במנין כלל ופרט.
הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, לרבי אלעזר – כדי שלא יטעה במנין, ואם לא מנה ולא טעה כשר, לרבי יוחנן – 'לפני הכפורת יזה', יתור 'יזה' (שכבר נאמר קודם 'והזה באצבעו') מלמד שהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, ולשיטתו לעיכובא הוא.
יצא מקודש הקדשים והניח דם הפר על כן הזהב שבהיכל, שחט השעיר וקיבל דמו ונכנס לקודש הקדשים, ועמד בין הבדים והזה כדרך שהזה דם הפר, ויצא והניח על כן הזהב השני שבהיכל. לרבי יהודה לא היה שם אלא כן אחד כדי שלא יתחלפו הדמים, וכיון שלא היה שם אלא אחד – לא הניח דם השעיר עד שנטל דם הפר.
לרבי יהודה אין לעשות שני כנים ויכתבו על כל אחד איזה דם הוא – לרב יוסף רבי יהודה אינו סומך על כתיבה, שלפעמים לא יעיין במה שכתב ויבא לידי פסול, ופרכוהו מהמשנה שהיו שלש עשר שופרות וכתבו על כל אחד, ולהלן (נו:) יבואר טעמו של רבי יהודה מדוע לא עשו שני כנים וכתבו על כל אחד.
בשופרות שבמקדש, לרבי יהודה לא היה שם שופר לקיני חובה (אחת לעולה ואחת חטאת), לפי רב יוסף – כדי שלא יבא לידי תערובות עם קיני נדבה (עולות), שלא סמך רבי יהודה על כתיבה כנ"ל, לרב דימי בשם מערבא – לרבי יהודה סומכים על הכתיבה, ומה שלא עשו שופר לקיני חובה גזירה שמא יתברר שחטאת אחת מתו בעליה, שדין המעות שילכו לים המלח, ומחמת התערובות כל דמי השופר יהיו פסולים, ואין לברור ארבע זוז ולהשליכם, שאין ברירה לדעת רבי יהודה (כשיטת איו).
***************