לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ג' תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף ס"ג

דף ס"ג ע"א

פסח ששחטו לשמו בחוץ בשאר ימות השנה – לרב חסדא ורבה ורב ירמיה מדיפתי – פטור, שאינו ראוי בפנים, ואף שיכול לעקרו לשם שלמים – כיון שעדיין לא עקרו אינו ראוי לפנים, ונחלקו תלמידי רב ירמיה בשם רב ירמיה בדעת רבי יוחנן אם חייב, משום שסתמו עומד לשלמים גם בלא עקירה, וכן סובר רב אשי.

ואם שחטו שלא לשמו, אלא לשם שלמים – לרב חסדא ורבה ורב חלקיה בר טובי, חייב, כיון שעקרו לשלמים וכשר בפנים, ונחלקו תלמידי רב ירמיה בשם רב ירמיה בדעת רבי יוחנן אם חייב, או פטור משום שעקירת חוץ לאו עקירה היא.

מחוסר זמן, בין בגופו כגון בתוך שמונה ללידתו, בין בבעלים כגון הזב והזבה והיולדת שהקריבו חטאתם, ומצורע שהקריב חטאתו ואשמו – בחוץ לשמו – פטורים, שאינם מתקבלים בפנים כיון שמחוסר זמן, שחט האשם לשם עולה או שלמים – חייב, שכן ראוי לפנים, והיינו לדעת הסוברים עקירת חוץ שמה עקירה.

דף ס"ג ע"ב

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה"', ואל פתח אהל מועד לא הביאו – למעט קדשי בדק הבית (שנקראו 'קרבן'), שאינם ראויים לפתח אהל מועד, שאינו חייב על שחיטתם בחוץ, לה' – מי שמיוחדים לה', יצא שעיר המשתלח שפטור השוחטו בחוץ (ולולי המיעוט היה מתרבה לחיוב מ'אל פתח אהל מועד לא הביאו', שהרי בא להגריל עליו. ו'פרה אדומה' לא גרס רש"י, שהרי אינה באה כלל לאהל מועד).

"שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ירצה לקרבן אשה לה' – מחוסר זמן אינו קרב, קרבן – גם לא יקדישנו מחוסר זמן, שמשעת הקדישו נקרא 'קרבן', לה' – לרבות שעיר המשתלח (ולולי הפסוק ס"ד שאינו בכלל 'אשה', וכשר מחוסר זמן).

מת המשתלח אחר ששחט השעיר הנעשה בפנים – לרבי יהודה (דמתני') ישפך הדם, לחנן המצרי אין דמו נדחה, ולענין שעיר המשתלח – לרבי שמעון יביא שעיר אחר לעזאזל בלא הגרלה, לתנא דמתני' יביא עוד זוג של שעירים ויגריל עליהם, וזה שעלה עליו לשם ירעה עד שיסתאב.

הוצרך הפסוק ללמד ששעיר המשתלח פסול אם מחוסר זמן, היינו באופן שנלקח אחר הגרלה, שקודם הגרלה ממילא פסול שהרי צריכים שני השעירים להיות ראויים לפנים: לרב יוסף – היינו לרבי שמעון הסובר שהגרלה אינה מעכבת, ואם מת המשתלח מביא אחר בלא הגרלה. לרבינא – כגון שהומם שעיר המשתלח משהגריל עליו, ומחללו על אחר, וכיון שבא מכח הראשון חלה עליו קדושה בלא הגרלה. לרבא – כגון שהיה למוכר השעירים חולה בתוך ביתו, ושחט את אמו של המשתלח ביוה"כ אחר הגרלה, שנעשה המשתלח מחוסר זמן משום אותו ואת בנו.

'ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'" שנאמר לענין בעל מום, 'אשה לא תתנו' – אלו החלבים, מהם – אפילו מקצתם דהיינו כזית, מזבח – זו זריקת הדם, לה' – לרבות שעיר המשתלח.

הוצרך הכתוב ללמד בשעיר לעזאזל גם פסול מחוסר זמן וגם פסול בעל מום, שמחוסר זמן חמור – שלא הגיע זמנו, ובעל מום חמור – שמאוס.

***************

יום שני ד' תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף ס"ד

דף ס"ד ע"א

איסור 'אותו ואת בנו' נאמר גם בשעיר המשתלח, אף שנאמר 'לא תשחטו' – שדחייתו לצוק זו היא שחיטתו.

מת אחד מהשעירים אחר הגרלה (לתנא דמתני') – יביא זוג אחר ויגריל עליהם, לרב – שני שנשאר בחיים מזוג הראשון יקריב, והשני שבזוג השני ירעה עד שיסתאב, ולרבי יוחנן – השני שבזוג הראשון ירעה עד שיסתאב, ושני שבזוג השני יקריב.

מחלוקת רב ורבי יוחנן אם מקריב השני מזוג הראשון או מזוג השני, תלויה במחלוקת אם בעלי חיים נידחים, לרב אינן נידחים ואם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולים להקריבו כשיהיה ראוי אח"כ, ולרבי יוחנן הואיל ונדחה נדחה לעולם.

מחוסר זמן הגם שאינו ראוי עדיין, מ"מ כשיגיע זמנו נעשה ראוי, שגם לרבי יוחנן הסובר שבעלי חיים נידחים – היינו דווקא בנראה ונדחה, משא"כ מחוסר זמן שלא היה ראוי כלל.

מקור המחלוקת אם בעלי חיים נידחין או לא – מבעל מום עובר – שאינו ראוי כל זמן שהמום בו, ואחר שעבר המום כשר – כמו שנאמר 'כי משחתם בהם מום בם', לרב – למדים ממנו לכל הפסולים העוברים, לרבי יוחנן – 'בהם' ממעט שכל שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו.

איברים של קרבן תמים שנתערבו באברי בעל מום – לרבי אליעזר אם קרב ראש אחד יקריבו שאר הראשים, וכן בשאר איברים, שכיון שנתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא להקריבם, שלמדים מ'בהם' (ואף לר' יוחנן שדרש 'בהם' כנ"ל, יש כאן שני דרשות – 'בם' 'בהם') שאין איסור בהקרבת בעל מום אלא כשהוא בפני עצמו ולא כשהוא בתערובת, ולכן תולים שבעל מום הוא שכבר קרב. ולחכמים אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם – יצא השאר לבית השריפה.

המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון – לחכמים איזה שירצה יקריב, לרבי יוסי מצוה בראשון, ואם היה השני מובחר ממנו – יביאנו.

לרב שבע"ח אינן נדחין מקריבין השני שבזוג הראשון, אף שגם השני שבזוג השני ראוי להקרבה – שסובר כרבי יוסי שמצוה בראשון, אף שהראשון לא היה ראוי עד שהפריש השני שהרי אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר חצות, וכן הוא במת אחד מהשעירים הגם שזה שנשאר חי אינו ראוי עד שיביא זוג השני.

דף ס"ד ע"ב

רבא דייק מהמשנה כדעת רב – ששנינו 'אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו' וכו', ומשמע שהשני שבזוג הראשון נשאר בקדושתו ולא נדחה, ומהברייתא דייק כדעת רבי יוחנן, שמפרשת מה ששנינו במשנה 'שני ירעה עד שיסתאב' דהיינו שני שחבירו מת, שנאמר 'יעמד חי' ולא שכבר עמד ונדחה ע"י מיתת חבירו ובא לחזור ולעמוד, ש'יעמד' משמע עמידה אחת ולא שתיים.

רבי יהודה הסובר במשנה שאם נשפך הדם ימות המשתלח, הוא משום שסובר 'בעלי חיים נידחים', וחכמים שברישא סוברים שאינם נידחים (ומדוייק כרב, שלרבי יוחנן קשה במה נחלקו).

***************