לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ה' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ס"ה
דף ס"ה ע"א
חטאת יחיד שאבדה ונתכפרו בעליה באחרת ונמצאת הראשונה – תמות. הפריש אחרת ונמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה – אם נתכפר בראשונה, לרבי השניה תמות, שסובר שהמפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי, לחכמים תרעה עד שתסתאב, שסוברים שהפרשה לצורך אבוד לאו כאבוד דמי.
הפריש שתי חטאות לאחריות – שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה – יתכפר באחת מהן, והשניה תרעה, כיון שלא נאבדה ולא נדחית.
מה ששנינו במשנה שאם מת אחד מהשעירים יקח זוג אחר, והשני ירעה עד שיסתאב, ולא ימות משום שאין חטאת ציבור מתה, ומשמע שאילו חטאת יחיד כזו – מתה, לרבי יוחנן שכוונת המשנה לשני שבזוג הראשון – חטאת יחיד כזו מתה כיון שנדחית, שהרי נתכפר באינה אבודה, ולרב דהיינו שני שבזוג השני – אף שמעולם לא נדחית, כיון שסובר מצוה בראשון – מתחילת ההפרשה הרי הופרשה לאיבוד, ומשנתנו כדעת רבי, שהמופרש לאבוד כאבוד.
דברי רבי יהודה במשנה שהשני ימות ולא ירעה – גם לרב היינו השני שבזוג הראשון, ויתכפר בשני של זוג השני.
לרבי יהודה נשפך הדם ימות המשתלח – שהרי עדיין לא נתקיימה מצות הדם המעכבת, ואי אפשר להביא דם אחר בלא הגרלה על שני שעירים, וסובר שבעלי חיים נידחים ונדחה המשתלח.
לרבי יהודה מת המשתלח ישפך הדם – הגם שכבר התקיימה המצוה המעכבת והיינו הגרלה, והשילוח אינו מעכב כיון שנעשה בחוץ שלא בבגדי לבן, מכל מקום כיון שנאמר 'יעמד חי לפני ה' לכפר' למדים שצריך לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, ואם מת קודם – אין כפרת הדם כלום, וצריך תשלומים בגורל, ונדחה שעיר הראשון, ששחוטים לכו"ע נדחים.
בני העיר ששלחו שקליהם ע"י שליח ונגנבו או אבדו, אם נתרמה תרומה קודם שנודע שאבדו, שיצאו הבעלים ידי חובתם – שהרי תורמים על האבוד שלא נודע – נשבעים השלוחים לגזברים, שהרי ההפסד להקדש. ואם נודע קודם שנתרמה תרומה, שההפסד לבעלים – נשבעים לבני העיר, וחוזרים ושוקלים. ואם אחר כך נמצאו או שהחזירום הגנבים – גם הם שקלים, ולרבי יהודה עולים לבני העיר לשנה הבאה, ולחכמים אין עולים.
פר ושעיר של יוה"כ שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם והקריבום, ונמצאו הראשונים: לרבי יהודה – ימותו, שאינם ראויים לשנה הבאה [כמבואר להלן], ולכן דינם כחטאת שנתכפרו בעליה, וסובר שגם חטאת ציבור מתה. לרבי אליעזר ורבי שמעון – אין חטאת ציבור מתה, אלא ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהם לנדבה.
קרבנות ציבור הבאים מראש חודש ניסן ואילך – מצוה להביא מתרומה החדשה, ואם הביא מן הישן – יצא, אלא שחיסר מצוה (ולכן אין לפרש שטעמו של רבי יהודה ששעיר שאבד ימות שאין ראוי לשנה הבאה מפני שבא מתרומה ישנה – שהרי בדיעבד כשר, ופר אינו בא כלל מתרומת הלשכה אלא משל כהן גדול).
הגריל על שעירים ונותר אחד מהם – אין הגורל קובע משנה לחברתה, ואין מגרילים שוב בשנה הבאה – גזירה שמא יאמרו גורל קובע משנה לחברתה, (ואין לפרש שזהו טעמו של רבי יהודה, שהרי בפר לא שייך טעם זה).
שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה להיות חלוטה ללוקח, לרבי – מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה, לחכמים – מונה שנים עשר חודש מיום ליום (כימות הלבנה), ואם נתעברה – נתעברה למוכר, ולא תחלט ללוקח עד שיגיע אותו יום באותו חודש שמכרה לו.
כל שעירי חטאת שעברה שנתם פסולים, ומונים השנה כדרך שמונים לענין בתי ערי חומה שנחלקו בזה רבי וחכמים, ולפי רבי שמונים לימות החמה שייך שיהא שעיר שהופרש ליוה"כ אחר יום שמיני ללידתו, ויהא כשר לשנה הבאה, שעדיין לא מלאו שס"ה ימים מלידתו (ומ"מ סובר ר"י שימות ואין קרב לשנה הבאה, כדלקמן ס"ו.).
***************
יום רביעי ו' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ס"ו
דף ס"ו ע"א
חטאת שעברה שנתה – אינה מחטאות המתות, אלא רועה עד שיפול בה מום ותימכר.
אין מקדישין, מעריכין, מחרימין בזמן הזה, משום שחוששים לתקלה – שיעבוד בו ויהנה ממנו. ואם עבר והקדיש: הבהמה תעקר – שנועל דלת לפניה ומתה מאליה, פירות כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכת – יוליך הנאה לים המלח.
הפריש בהמה או מעות לקרבן פסח, ולא קרבו בפסח ראשון – ימכר למי שחייב בפסח שני. לא קרב בפסח שני נחלקו התנאים אם יקריבנו לשנה הבאה, או שחוששים לתקלה, ולא ישהנו עד שנה הבאה.
למסקנת הש"ס מה שסובר רבי יהודה שפר או שעיר שנאבדו והפריש אחר תחתיהם לא יניח הראשון לשנה הבאה, אלא ימות, היינו משום שחושש לתקלה – שיקריבנו קודם יוה"כ הבא, אבל שאר כל הקרבנות שאמרו חז"ל 'ירעו עד שיסתאבו' אין חוששים בהם לתקלה, משום שמסיח דעתו מהקרבתם.
לאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר בא אצל השעיר המשתלח, וסמך שתי ידיו עליו והתוודה על החטאים עוונות ופשעים של כל בית ישראל, ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (לעיל ס"א.) אם גם הכהנים בכלל.
בסיום הוידוי אמר כהן גדול – ככתוב בתורת משה עבדך לאמור כי ביום הזה וגו', והכהנים והעם כששמעו שם המפורש [ג' פעמים] היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
הכל כשירים להוליך השעיר המשתלח, שנאמר 'ושלח ביד איש' – להכשיר את הזר [אף שנאמרה בו 'כפרה'], אבל ב"ד של כהנים לא היו מניחים את ישראל להוליכו.
דף ס"ו ע"ב
'ושלח ביד איש עיתי': 'עתי' – שיהא מוכן לכך מאתמול, 'עתי' – אפילו בשבת, שאם השעיר חולה מרכיבו על כתיפו אף שהוצאה היא [גם לרבי נתן הסובר שה'חי נושא את עצמו'], שהחולה אינו נושא את עצמו, עתי – ואפילו בטומאה שאם נטמא משלחו נכנס בטומאתו לעזרה והכהן מוסרו לו שם.
אין איסור הוצאה ביוה"כ כשבת, שהרי דרשו בברייתא מהפסוק להתיר להוציא השעיר כשחל יוה"כ בשבת, ומבואר שכשחל יוה"כ בחול בלאו הכי מותר להוציאו.
חלה השעיר – מרכיבו על כתיפו, חלה משלחו – ישלחנו ביד אחר, דחפו ולא מת – ירד אחריו וימיתנו.
רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבו מעולם.
שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר בטעם חילוק המיתות בחטא העגל, וכיון שלא רצה להשיב מה שלא שמע מרבו ענה לה שאין חכמה לאשה אלא בפלך, שנאמר 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'.
חילוק המיתות שהיו בחטא העגל נחלקו רב ולוי – א. אלו שבסייף – שזבחו והקטירו, שהן עבודות לע"ז שחייבים עליהם מיתה, ואלו שבמגפה – שגיפפו ונשקו, ואלו במיתה – בחולי הדרוקן – ששמחו בלבם. ב. אלו שבעדים והתראה – בסייף, עדים בלא התראה – במגפה, לא עדים ולא התראה – בהדרוקן.
שבט לוי לא עבדו לעגל, ומה שנאמר בהם 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע' – שנעשו אכזריים עליהם לנקום נקמתו של הקב"ה – 'אביו' היינו אבי אמו מישראל, 'אחיו' היינו מאמו, ו'בניו' היינו בן בתו מישראל.
כבש עשו למוליך השעיר, מפני אותם שהיו תולשים שערו של המשתלח ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהה עוונותינו אצלינו, שעוונות הדור מרובים והם עליו.
***************
יום חמישי ז' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ס"ז
דף ס"ז ע"א
עשרה סוכות הכינו בדרכו של המשלח את השעיר, ובני אדם הולכים ושוהים שם קודם יוה"כ, ומלוים אותו מסוכה לסוכה, (חוץ מאחרון שבהם שלשיטת ר"מ – אינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו, כדלהלן).
מחשובי ירושלים היו מלוים אותו עד סוכה הראשונה.
המרחק מירושלים עד הצוק – לתנא דמתני' (ר"מ) – תשעים ריס, וכל ריס שבעה ומחצה מיל הרי י"ב מיל, ובין מיל למיל (שהוא תחום שבת) הייתה סוכה וסה"כ היו עשר סוכות, כדי שיוכלו ללוותו מסוכה לסוכה, חוץ מסוכה אחרונה שהיתה רחוקה ב' מיל מהצוק, ולכן לא ליווהו עד הצוק – שהוא יותר מתחום שבת. לרבי יהודה – המרחק הוא עשרה מיל, ותשע סוכות ביניהם, ואף האחרון הגיע לצוק. לרבי יוסי – המרחק הוא עשרה מיל, וחמש סוכות היו, וכל אחד ליוהו ב' מיל ע"י עירוב (ור' אלעזר בנו טען לו שע"י עירוב היה די בשתי סוכות).
בכל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ומעולם לא הוצרך המשלח לאכול ולשתות בדרך.
חולק לשון של זהורית, וקושר חציו בסלע וחציו בין קרניו. ולא כולו בסלע – שמא ילבין קודם דחיפת השעיר ומשמחת ליבון החטאים לא ידחוף השעיר, ולא תתקיים מצותו, ולא כולו בין קרניו – שמא יכוף השעיר את ראשו כשיפול לאחוריו, ולא יוכל לראות אם הלבין הלשון.
בראשונה היו קושרים הלשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ – הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבים ומתביישים, התקינו שיהיו קושרים אותו על פתח האולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו, שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', ועדיין היו מציצים לראותו, התקינו שיהיו קושרים אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו.
דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים.
דף ס"ז ע"ב
אברי שעיר לעזאזל – נחלקו רב ושמואל אם מותרים בהנאה – מיתור 'במדבר' – שיהא הפקר כמדבר, או אסורים – ממה שנאמר 'גזירה' שהוא לשון איסור, (ו'מדבר' נכתב ג' פעמים – לרבות נוב גבעון שילה ובית עולמים), ורבא אמר שמסתבר כמתיר – שלא אמרה תורה 'שלח לתקלה'.
ונשא השעיר וגו' אל ארץ 'גזירה' – א. צוק שחתוך בזקיפה ולא משופע כ"כ, ב. השעיר מתגזר בו לאיברים איברים, ג. שמא תאמר מעשה תוהו זה, ומה יש בצוק זה להועיל – 'גזירה' היא מלפני (וראה עוד להלן).
ושלח את השעיר 'במדבר' – שהצוק יהא במדבר ולא בישוב.
והשעיר אשר עלה עליו הגורל 'לעזאזל' – לשון עז וקשה שבהרים, ושמכפר על מעשה עוזא ועזאל – עריות.
"את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה'", 'את משפטי תעשו' – דברים שאלמלא נכתבו הדין נותן לקיימם – שלא לעבוד ע"ז, ג"ע, שפ"ד, גזל וברכת השם, 'את חוקותי תשמרו' – דברים שיצה"ר משיב עליהם שאין בהם תועלת – אכילת חזיר, שעטנז, חליצה, מצורע ושעיר המשתלח, שמא תאמר מעשה תוהו הם, תלמוד לומר – אני ה' – חקקתיו ואין לך רשות להרהר אחריה.
'והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו' – בגדי 'המשלח' נטמאים ואין בגדי המלוים אותו נטמאים, 'המשלח' – ששילחו כבר ולא משיצא מהעזרה. ג' שיטות מאימתי נטמא: לרבי יהודה – 'המשלח' – בעודו שליח נטמא, והיינו כשיצא מחומת מירושלים אף שעדיין לא הגיע לצוק. לרבי יוסי – 'עזאזל… וכבס' – משהגיע לצוק נטמא. לרבי שמעון 'והמשלח' וגו' – דחיפתו וזריקתו היא שילוחו, ולכן רק בשעת זריקה נטמא.
בא לו אצל פר ושעיר הנשרפים, קרעם והוציא את אימוריהם ונתנם בקערה – להקטירם ע"ג המזבח כשיגיע זמנם אחר שאר העבודות.
ד' בני אדם נשאו הפר והשעיר על שני מוטות זה על זה כמין קליעה, והוציאום לבית השריפה.
***************