
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ט"ו תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"ה
דף ע"ה – ע"א
'דאגה בלב איש ישיחנה' – נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם ישיחנה מדעתו [לשון 'היסח הדעת'], או ישיחנה לאחרים [לשון 'שיחה'].
'ונחש עפר לחמו' – נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם פירושו שכל מה שאוכל טועם בו טעם עפר, או – אפילו טועם כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר.
מידת בשר ודם אם הקניטו חבירו – יורד עמו לחייו, אבל מידת הקדוש ברוך הוא: קילל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו, קילל כנען – אוכל ושותה מה שרבו אוכל ושותה, קילל האשה – הכל רצים אחריה, קילל האדמה – הכל ניזונים ממנה.
'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם' – נחלקו רב ושמואל בפירוש 'דגה', אם היינו דגים שהיו זוכים מן ההפקר כשהיו שואבים מים, או היינו עריות שנאסרו במתן תורה, אבל במה שנאסר לבני נח היו זהירים, שנאמר 'גן נעול אחותי כלה'. ולכולי עלמא התלוננו גם על העריות – שנאמר 'בוכה למשפחותיו'.
'זכרנו וגו' את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים' – נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם חמש מינים אלו לא טעמו במן, משום שקשים לעוברות ומניקות, או שטעמו רק טעמם ולא ממשם (שבשאר מינים טעמו גם ממשם).
'והמן כזרע גד לבן' – א. עגול כזרע גד וכפשתן, ולבן כמרגלית. ב. שדומה לאגדה שמושכת לבו של אדם. ג. גד – שמגיד אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, ואם מכר עבדו או נגנב, ואיש ואשה מי סרח על מי – על ידי שירד בביתו האמיתי של כל אחד. לבן – שמלבין עוונותיהם של ישראל – מתוך הדאגה שמא לא ירד מן למחר.
'וברדת הטל על המחנה' – משמע שהמן ירד בתוך המחנה, 'ויצא העם ולקטו' – משמע חוץ למחנה, ונאמר 'שטו העם ולקטו' – משמע במקום רחוק. צדיקים על פתח ביתם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.
נאמר במן 'לחם', 'עוגות', 'טחנו…' – לצדיקים ירד לחם אפוי, לבינונים עוגות קודם אפיה, רשעים הוצרכו לטחון בריחיים.
'דכו במדוכה' – ירדו עם המן בשמים לתכשיטי נשים, 'בשלו בפרור' – ירדו עמו תבלינים לתבשיל ערב ומבושם.
'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר' – הביאו נדבה ממה שמוצאים בבוקר – שירדו עם המן אבנים טובות ומרגליות. 'והנשיאים הביאו את אבני השהם' – 'נשיאים' היינו עננים.
'והיה טעמו כטעם לשד השמן' – או כ'שַד' שתינוק טועם בו כמה טעמים לפי מה שאוכלת האם, או כ'שֵד' ממש שמתהפך לכמה גוונים, אף המן מתהפך לכמה טעמים.
דף ע"ה – ע"ב
ענין השליו:
'ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע' – בשר ששאלו שלא כהוגן – שהרי היה להם מקנה רב – ניתן להם שלא כהוגן – שירד להם עם חשיכה – שלא היה להם פנאי להכין הסעודה, לחם ששאלו כהוגן – שאי אפשר לחיות בלעדיו – ניתן להם כהוגן – בבוקר שיש שהות להכינו.
לימדה התורה דרך ארץ מכך שירד השליו בערב – שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה (אך מכל מקום יאכלו לאור האבוקה כדלעיל דף ע"ד:).
בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים שמנקרים באשפה ואוכלים תמיד מעט מעט, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה בבוקר ובערב.
נאמר 'הבשר עודנו בין שיניהם' וגו' ונאמר 'עד חודש ימים' – בינונים מתו לאלתר, ורשעים מצטערים עד חודש ימים.
'וזבחת כאשר צויתיך' – מלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה – שצריך לשחוט רוב סימן אחד בעוף ורוב שניים בבהמה.
'וישטחו להם שטוח': לריש לקיש – שהתחייבו שונאיהם של ישראל שחיטה, (אותיות 'שטוח'), לרבי יהושע בן קרחה – שהתחייבו לשחוט את השליו, לרב – שירד להם השליו כשטיח על הארץ.
מן נקרא 'לחם', וטעמו כ'שמן' ו'דבש', כל אחד לפי מה שיפה לו, לתינוקות – דבש, לנערים – לחם, לזקנים – שמן.
כתיב 'שליו' וקרי 'סליו' – צדיקים אוכלים אותו בשלווה, רשעים כסילוים – קוצים (בלשון ארמי).
ארבעה מיני שליו הם –קיבלי, פסיוני, שליו. שיכלי טוב שבכולם, שליו גרוע מכולם, והוא קטן כציפור קטנה, ונותנים אותו על שיפוד בתנור ותופח מרוב שומנו וממלא כל התנור, ונותנים אותו על גבי שלושה עשרה ככרות, ואפילו הכיכר התחתונה אינה נאכלת בלא תערובת דבר אחר מרוב השומן שנבלע בה.
היו ממציאים לרב יהודה ורב חסדא שליו מן השמים. לרבא היו מביאים עד יום מותו של חמיו ורבו – רב חסדא – והבין רבא שלא קיבל זאת אלא בזכות רבו.
'ותעל שכבת הטל והנה (המן) על פני המדבר', ונאמר 'וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו' – שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה, וכאילו מונח המן בקופסא.
'דק מחוספס' – לריש לקיש, נוטריקון – שנימוח על פיסת יד, לרבי יוחנן – שנבלע ברמ"ח (גימטריא 'מחספס') אברים ולא יצא מגופם.
'לחם אבירים אכל איש' – לרבי עקיבא 'מן' הוא לחם שמלאכי השרת אוכלים, לרבי ישמעאל מלאכים אינם אוכלים, אלא 'אבירים' מלשון 'אברים' שהמן נבלע בהם. 'איש' – זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל כשהמתין למשה כל ארבעים יום בתחומי הר סיני.
'ויתד תהיה לך על אזניך' נאמר כשהיו בני ישראל במדבר, הגם שהיה המן נבלע באבריהם – לרבי ישמעאל למה שאומות העולם מוכרים להם, לר"א בן פרטא גם זה היה המן מפיג, אלא אחר שהתלוננו על המן אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת, עכשיו אני מטריח אותם לצאת אחורי המחנה מהצד שבאו שלושה פרסאות, ולא לפני המחנה או לצדדיו – שאפשר שהענן ילך לצד זה.
***************
שבת קודש ט"ז תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"ו
דף ע"ו – ע"א
המן ירד לישראל בכל יום ולא פעם אחת בשנה – א. שידאגו בכל יום שמא לא ירד למחר ונמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים – וכמשל במלך שפירנס את בנו, ב. כדי שיאכלוהו חם, ג. מפני משאוי הדרך.
גובה מי המבול – בתחילה עלו המים מהתהום והשוו הבקעות לראשי ההרים, ואחר כך גברו הגשמים חמש עשרה אמה מעל ראשי ההרים.
גובה המן שישים אמה – שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולומדים פתיחה שנאמרה במן מפתיחה שנאמרה במבול, שבמבול נאמר שנפתחו ארובות השמים, וירד הגשם בגובה חמש עשרה אמה, ובמן נאמר 'דלתי שמים פתח', ובכל דלת יש ארבעה ארובות, ואם משתי ארובות ירד גובה חמש עשרה אמה, משמונה ארובות – שישים אמה.
מן שירד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואים אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר 'תערוך לפני שולחן נגד צוררי'.
'כוסי רויה' – כוס שיברך עליו דוד המלך בעולם הבא מחזיק 221 לוג – גימטריא של 'רויה'.
דף ע"ו – ע"ב
חמשת עינויי יום הכיפורים הם כנגד חמישה פעמים שנאמרה בתורה מצות עינוי ביום הכיפורים.
שתיה בכלל אכילה – לומדים מהאמור בכסף מעשר 'ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר וגו' – ולומדים 'שכר' מ'שכר' האמור בנזיר דהיינו יין – ונאמר 'ואכלת שם'. ואין לפרש שהכוונה למאכל שיש בו יין, ששכר היינו שמשכר ואין יין משכר אלא על ידי שתיה.
'תירוש' בלשון תורה היינו יין, שנאמר 'ויין תירוש יקח לב' (-משכר), ונקרא 'יין' – שמביא יללה ופורענות, ו'תירוש' – שכל המתגרה בו נעשה רש. ובלשון בני אדם [ונפקא מיניה לענין נדרים] – היינו כל מיני פירות מתוקים.
כתיב 'תירש' וקרינן 'תירוש' – שתה במידה נעשה 'ראש' – שמפקח לבו בחכמה, לא זכה נעשה רש. כתיב 'ויין ישמח' – לשון שממה, וקרינן 'ישמח' – לשון שמחה – זכה משמחו, לא זכה משממו.
מניעה מסיכה נחשבת עינוי כמו מניעה משתיה, שנאמר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו', ששמן שעל עצמותיו מבחוץ – כמים הבאים בקרבו.
מניעה מרחיצה נחשבת עינוי, שנאמר בדניאל 'לחם חמודות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי, וסוך לא סכתי' – כפילות לשון סיכה באה לרבות רחיצה, וקראו הקדוש ברוך הוא עינוי.
***************