לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע'
דף ע' ע"א
כהן גדול קורא בס"ת בפרשת אחרי מות ואמור, ובפרשת פנחס קורא בע"פ, שאין גוללים ס"ת בציבור מפני כבוד ציבור שמצפים בדממה, ואין להביא אחר ולקרות בו – לרב הונא בריה דרבי יהודה – מפני פגמו של ראשון שלא יאמרו חסר הוא, לריש לקיש – משום ברכה שאינה צריכה. ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, כדי שלא להוציא לעז על הס"ת – שיסברו שחסרה אותה פרשה.
ר"ח טבת שחל בשבת קורין בג' ס"ת – א' בענינו של יום, ב' בר"ח, ג' בחנוכה, ואין בזה משום פגם ס"ת, משום שנקראים על ידי ג' גברי.
כהן גדול מברך ח' ברכות אחר קריאת התורה: על התורה – ברכת 'אשר בחר' שלאחר הקריאה, על העבודה – להודות על העבודה שעבד – רצה בעמך ישראל וכו' שאותך לבדך ביראה נעבוד, על ההודאה – מודים אנחנו לך עד הטוב לך להודות, ועל מחילת העון – מחול לעוונותינו ביוה"כ הזה וכו' עד מלך מוחל וסולח לעונותינו וכו', על המקדש – מתפלל על המקדש, וחותם ברוך שבחר במקדש, ועל הכהנים – מתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן, על ישראל – מתפלל על ישראל (ועל ירושלים – עי' משנה ס"ח:), על שאר התפילה – רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכים להושיע וחותם – 'שומע תפילה'.
אחר קריאת כהן גדול – כל אחד קורא בס"ת שהביא מביתו בערב יוה"כ – כדי להראות נויו ותפארת בעליו לרבים – שטרח להתנאות במצוה בקלף ודיו נאה ולבלר אומן.
הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה שריפת פר ושעיר, וכן להפך, לא מפני שיש בזה משום אין מעבירים על מצות ברוב עם הדרת מלך, שאין זה בכלל מעביר כיון שאינו עסוק בה, אלא מפני שהייתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם נעשית בזמן אחד.
אם קרא בתורה בבגדי לבן, קידש ידיו ורגליו, פשט בגדיו, טבל ועלה ונסתפג, והביאו לו בגדי זהב, ולבש, וקידש ידיו ורגליו.
לרבי אליעזר דברייתא סדר הקרבנות של יוה"כ הוא כסדר שהם כתובים בתורה, קודם הקריב הקרבנות שבפרשת אחרי, ואח"כ המוספים שבפרשת פנחס, לפיכך קודם הקריב אילו ואיל העם ואמורי חטאת הפנימיים, אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ הכתובים בפרשת המוספים הקריב עם תמיד בין הערביים (הגם דכתיב 'שעיר עזים אחד לחטאת' וגו' וכדלקמן בדעת ר"ע, היינו ששניהם מכפרים על חטא עם ידיעה מתחילה).
דף ע' ע"ב
לרבי עקיבא דתוספתא פר העולה ושבעת הכבשים שבפרשת מוספים הקריב עם תמיד של שחר, שנאמר במוספי הרגלים 'מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד', ואח"כ עבודת היום, ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ – הגם שנכתב בפרשת המוספים – כיון שנאמר בו 'ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים' – למדנו ששעיר חטאת הפנימי קדמו, ואח"כ אילו ואיל העם, ואח"כ אימורי חטאת הפנימית, ואח"כ תמיד של בין הערביים.
חכמים סוברים בדעת רבי עקיבא שחלק מהכבשים קרבים עם תמיד של שחר וחלק עם תמיד של בין הערביים, אלא שנחלקו כיצד מחלקים אותם, כדלהלן, והמקור: שנאמרו שני פסוקים א. 'מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד' – שקרבים המוספים עם תמיד של שחר, ב. 'ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם' – אחר עבודת היום.
לרבי יהודה כבש אחד משבעת כבשי המוספים הקריב עם תמיד של שחר, ולא הקריב ששה כבשים – שמא יחלש ולא יוכל לעבוד עבודת היום שהיא עיקר העבודה, ולרבי אלעזר בר"ש – כיון שהתחיל באחד עשה ששה מהם – שאם יעשה רק אחד שמא יפשע אח"כ ולא יעשם, ואין חושש לחולשת כהן גדול – שזריז הוא לגבי עבודת היום.
'איל אחד' האמור בפרשת אחרי, לרבי הוא אותו איל המוזכר בפרשת המוספים, שנאמר 'אחד'. לר' אלעזר ב"ר שמעון – שני אילים הן, ו'אחד' בא לדרשה כדלהלן.
יש להביא קרבן ממיוחד שבעדרו, לרבי למדים זאת מ'מבחר נדריכם', ולר"א בר"ש פסוק זה מלמד לקרבן נדבה, ואין ללמוד ממנו לחובה – שיש צד שדווקא נדבה צריך לייפות כדי שתתרצה לדורון, ו'אחד' הנאמר ב'איל' מלמד זאת לקרבן חובה, ואין ללמוד ממנו לנדבה – שיש צד שדווקא אותו צריך לייפות, משום שצריך לשלם חובו בשלימות (ולעיל ל"ד: הובאה עוד דרשה לכך).
***************
יום שני י"א תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"א
דף ע"א ע"א
'ובא אהרן אל אהל מועד' – להוצאת כף ומחתה, והגם שנכתב יחד עם סדר העבודה הפנימית – מפסוק זה ואילך לא נאמרו העבודות על הסדר, אלא הקרבת אילו ואיל העם קודמת להוצאת כף ומחתה.
ההוכחה שהוצאת כף ומחתה לא נעשתה יחד עם כל עבודות פנים: לרב חסדא – שמקובל בידינו שחמש טבילות ועשרה קידושים טובל ומקדש כהן גדול בו ביום, ואם אין עבודה חיצונית שמפסקת באמצע עבודות פנים – לא נמצאו אלא שלש טבילות וששה קידושים. לרבא – שנאמר בהוצאת כף ומחתה 'ופשט את בגדי הבד אשר לבש' – יתור 'אשר לבש' מלמד שכבר לבש קודם לכן בגדי לבן, וזו היא פשיטה שניה שלהם, הרי שיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודות פנים להוצאת כף ומחתה.
כל עבודת היום (חוץ מעבודות של בין הערביים) נעשו לפני הוצאת כף ומחתה (הגם שכתובים בפרשה אחר כך), ולא רק שעיר הנעשה בחוץ (שלא כתוב בסדר שבפרשת אחרי מות אלא במוספים בפרשת פינחס) – שנאמר 'ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם' – ביציאתו הראשונה מהקודש אחר עבודות פנים – יעשה עולתו ועולת העם – קודם הוצאת כף ומחתה.
גם הפסוק 'ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה' לא נאמר במקומו על פי הסדר – שההקטרה היתה אחר שריפת הפר והשעיר, שנאמר 'והשולח' 'והשורף' באותו לשון (שדינם שוה) ושניהם כתובים אחר הקטרת החלב, וכשם שהשילוח היה קודם הקטרת החלב (כדלהלן), כך גם שריפת הפר והשעיר.
המקור שהשילוח לעזאזל היה קודם הקטרת החלב: לאביי – שהרי לפני הקטרת החלב נאמר 'ושילח', ובהכרח ש'והמשלח' שנאמר לאחריו משמעו 'והמשלח דמעיקרא', לרבא -שנאמר 'והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר' – אינו עומד חי אלא עד שעת כפרת דמים של פר והשעיר, ולא עד שעת הקטרת החלב שהיתה אח"כ.
מצא המשלח את הכהן גדול למחרת יוה"כ בשוק – מכבדו בפני הבריות ואומר לו: אישי כהן גדול עשינו שליחותך. מצאו בביתו – אומר לו: מחיה חיים (–הקב"ה) עשינו שליחותו.
כשנפרדו החכמים בפומבדיתא זה מזה לשוב לביתו אמרו: מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנים.
'אתהלך לפני ה' בארצות החיים' – דוד המלך שהיה נע ונד, ביקש שיהא יכול לילך במקום שווקים.
'כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך' – אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה – כגון מעניות לעשירות – שדומה לו כאילו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה.
'אליכם אישים אקרא' – אלו ת"ח שהן ענוותנים ותשושי כח כנשים ('אישים' לשון נשים), ועושים גבורה כאנשים. והרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ('אישים' לשון קרבן) ימלא גרונם של ת"ח יין.
אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו – ישא בת תלמיד חכם.
דף ע"א ע"ב
מלוים הכהן גדול עד ביתו, ויו"ט היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.
מעשה בכהן גדול אחד שכולם ליוהו, וכשראו את שמעיה ואבטליון הניחוהו והלכו אחריהם, כשבאו שמעיה ואבטליון ליטול רשות מכהן גדול לפרוש לצד ביתם אמר להם ילכו בני אומות לשלום (שהיו בני גרים), וענו לו שהם ילכו לשלום, שהם רודפי שלום ועושים מעשה אהרן, ולא יבא נכד אהרן בשלום – שאינו עושה מעשה אהרן אלא מאנה בדברים.
כהן הדיוט משמש בד' בגדים – כתונת מכנסים מצנפת ואבנט, כהן גדול בח' – שמוסיף חושן אפוד מעיל וציץ.
נשאלים באורים ותומים כשהכהן גדול לבוש כל שמונת בגדים, ואין נשאלים אלא למלך ולאב ב"ד ולמי שהציבור צריך לו.
'ויעשו את הכתנות שש וגו' ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר' – נאמר ה' פעמים שנעשים מפשתן [ד' 'שש', וא' 'בד'], והיה די לכתוב פעם אחת לבסוף, אלא – א. לגופו, שיהיו נעשים מפשתן, ב. שיהא חוטן כפול ששה, ג. שיהיו שזורים יחד כל ששת החוטים, ד. שגם הבגדים שלא נאמר בהן 'שש' יהיו כפולים שש (היינו מעיל. להלן ע"ב.), ה. שחוטן כפול ששה – מעכב.
'בד' היינו פשתן, לרבי יוסי בר חנינא – שעולה בד בד – יחיד מכל גרעין מן הקרקע, ואף שמתפצל היינו רק כשכותשים אותו, לרבינא – גמרא גמיר, והסמיכו יחזקאל הנביא בפסוק 'פארי פשתים יהיו על ראשם', ונאמר בתורה 'ואת פארי המגבעות שש'.
כהן ערל עבודתו פסולה – גמרא גמירי, והסמיכו יחזקאל הנביא בפסוק 'כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי'.
דבר שנאמר בו 'משזר' בלא 'שש' – והיינו הרימונים שבשולי המעיל – חוטן כפול שמונה. לסתימת הש"ס למדים זאת מאבנט, שדומה להם – שהוא בגד ולא היה בו זהב – וכששזר כל חוטיו יחדיו היו כ"ד חוטין (ד' מינים וכל חוט כפול ו'), אף רימונים שזורים כ"ד חוטין יחד, והיינו כל חוט כפול שמונה (אך אינו דומה לאבנט שהיה כל חוט כפול ששה, משום שאבנט היה בו ששה מינים). לרב מרי – אפשר ללמוד מפרוכת (אף שאינה בגד) – שדומה להם שלא היה בה זהב – וכששזר כל חוטיה יחד היו כ"ד חוטין (ד' מינים וכל חוט כפול שש).
אין ללמוד שהרימונים היו מכ"ח חוטים, כמו חושן ואפוד (להלן ע"ב.) – שאין דנים דבר שלא נאמר בו 'זהב' (רימונים) מדבר שנאמר בו 'זהב' (חושן ואפוד). לרב מרי – משום שבחושן נאמר 'תעשנו' – שמשמע לזה ולא לאחר, לרב אשי – שנאמר ברימונים 'ועשית' – שיהיו עשיית כל המינים שבהם שוות, וכיון שאין בהם אלא ג' מינים אי אפשר לעשות כ"ח – שהרי יהא מין אחד יותר מחבירו.
***************
יום שלישי י"ב תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"ב
דף ע"ב ע"א
במעיל היה כל חוט כפול י"ב – שיתור 'שש' שנאמר בפסוק שהובא לעיל (ע"א:) בא לרבות גם הבגדים שלא נאמר בהן 'שש' שיהיו חוטיהם כפולים ששה, ובמעיל נאמר 'כליל' דהיינו 'גדיל' ואינו פחות משנים, וכופלים ו' חוטים לי"ב חוטים.
פרוכת היתה מכ"ד חוטים, שהיו בה ד' מינים שכל אחד כפול ששה.
חושן ואפוד היו מכ"ח חוטים – תכלת וארגמן ותולעת שני ופשתן – כל אחד כפול ששה – הרי כ"ד, ועוד ד' חוטים של זהב.
הזהב שהיה בחושן היה של ד' חוטים, ולא של ו' כשאר מינים: לרב אחא בר יעקב – שנאמר 'וקצץ פתילים', 'פתילים' משמע שנים, וכשקוצץ כל אחד לשנים הרי כאן ארבעה. לרב אשי – משום שנאמר 'לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן' – שיערב הזהב בכל מין, ואם יעשה לכל מין שני חוטי זהב הרי יהיו שמונה, ואין יכול לעשות לשני מינים שני חוטי זהב ולשני מינים רק חוט אחד – שנאמר 'ועשית' – שיהיו כל עשיותיו שוות, ובהכרח שרק חוט אחד עם כל מין.
'והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו וכו' לא יקרע' הנאמר במעיל – מלמד שיש איסור לקרוע בגדי כהונה, והמקרע לוקה. שאם הפירוש שיעשה שפה כדי שלא יקרע היה צריך לכתוב 'שלא יקרע'.
'לא יזח החושן מעל האפוד', 'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו' – מלמד שיש איסור להזיח החושן ולהסיר הבדים, והמזיח והמסיר לוקה. שאם הפירוש שיהדקם יפה כדי שלא יזח ולא יסור, היה צריך לכתוב 'שלא יזח' ו'שלא יסורו'.
'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו' – משמע שאינן זזים, 'והבאת את הבדים בטבעות' – משמע שהולכים ובאים בתוך הטבעות, אלא – היו עבים בראשיהם, ובאמצעם היו דקים – באופן שהיו זזים, אך לא היו נשמטים לצאת מהטבעות.
'עצי שיטים עומדים' – א. שהעמידום דרך גדילתם, ב. מעמידים את ציפויים ע"י מסמרים הקבועים בהם, ג. שהן גנוזים ועומדים לעולם.
דף ע"ב ע"ב
'בגדי שרד' – לשון 'שריד' [-שיור], לרבי חמא בר חנינא – שאלמלא בגדי כהונה – שעל ידיהם מקריבים הקרבנות המכפרים על ישראל – לא נשתייר משונאיהם שריד ופליט. לרבי שמואל בר נחמני בשם דבי ר"ש – שלא נעשו כיריעה שחותכים ממנה מידת הבגד, אלא נעשו מעשה אורג לכתחילה כשיעור וכדרך לבישת הבגד, ושיירו מעשה מחט לחבר בית היד שהיתה נארגת בפני עצמה [והיינו 'שריד'], ומתחברת לבגד בתפירה, ומגעת עד פיסת היד.
שלש ארונות עשה בצלאל – אמצעי של עץ, גבהו תשעה טפחים, ועובי שוליו טפח, פנימי של זהב גבהו שמונה, חיצון של זהב גבהו עשרה, ועוד משהו לשוליו [ועוד משהו לזר], וטפח עשירי עולה כנגד עובי הכפורת, וי"א שהיה גבוה אחד עשרה ומשהו [לזר], שסובר שעובי שולי החיצון היה טפח.
שלשה זירים הן: של מזבח – סימן לכתר כהונה – זכה אהרן ונטלו, של שולחן – סימן לכתר מלכות – זכה דוד ונטלו, של ארון – סימן לכתר תורה – עדיין מונח הוא, וכל הרוצה ליטלו יבוא ויטלנו, ועל התורה נאמר 'בי מלכים ימלוכו' – גדול הממליך מן המלך.
כתיב 'זר' [שאפשר לקרוא בניקוד פתח, לשון 'זרות'] וקרינן 'זיר' ['זר' בצירי, לשון 'כתר'] – זכה ללמוד לשמה ולקיימה – נעשית לו זיר, לא זכה – נעשית זרה – שמשתכחת ממנו.
נאמר למשה 'ועשית ארון עץ', ונאמר 'ועשו ארון עצי שיטים' – מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.
כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח, ונקרא נתעב.
אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים, ועליהם הכריז רבי ינאי חבל על העושה שער ואין לו חצר, שקודם שעושה שער – תורה – צריך שתהיה לו יראת שמים. ורבא אמר שיורשים גיהנום בעולם הזה שיגעים ועמלים בתורה בעולם הזה, ויורשים גיהנום בעולם הבא.
'וזאת התורה אשר שם משה' – זכה – שעוסק בה בכל כוחו – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה.
נאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ונאמר 'אמרת ה' צרופה' – זכה – משמחתו, לא זכה – צורפתו ביסורים ובגיהנום.
'יראת ה' טהורה עומדת לעד' – זה הלומד תורה בטהרה – שנושא אשה ואח"כ לומד תורה.
'עדות ה' נאמנה' – נאמנת להעיד בלומדיה מי קיימה ומי לא קיימה.
'מעשה רוקם' 'מעשה חושב': לרבי אלעזר – בכולם בתחילה חושבים – שרושמים בבגד ע"י צבע, ואחר כך רוקמים אותו ציור. לרבי נחמיה – אלו שנאמר בהם 'מעשה רוקם' היינו שהציור נעשה במעשה מחט על גבי אריג, לפיכך היה פרצוף אחד שצורתו שווה משני הצדדים, ואלו שנאמר בהם 'מעשה אורג' – הציור נארג בשעת האריגה, ולפיכך היו שני פרצופות, פרצוף שונה מכל צד.
***************