לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי כ"א תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"א
דף פ"א – ע"א
זר האוכל שעורים של תרומה, כיון שהיא אכילהשלא כדרכה – משלם את הקרן ולא חומש, שנאמר בחיוב החומש 'כי יאכל' – פרט למזיק את עצמו.
זר שבלע שזיפים של תרומה בלא לעיסה, והקיאם ואכלם אחר – הראשון משלם קרן וחומש, שאף בכך דרך אכילתם, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון, שהרי הראשון קנאו באכילתו, וכיון שנמאסו אינם ראויים אלא להסקה.
אכילה ושתיה ביום הכיפורים אינם מצטרפים: לרב חסדא וריש לקיש – דווקא לרבי יהושע הסובר לענין צירוף שיעור טומאה שאין מצטרפים אלא אם זמן ושיעור טומאתם שווה. ולרב נחמן ורבי יוחנן – אפילו לרבנן הסוברים שטומאה מצטרפת אפילו אם אין זמנם ושיעורם שוה – היינו דווקא לענין טומאה ששם טומאה אחד הוא, אבל איסור אכילה ביום הכיפורים תלוי בישוב הדעת, וצירוף אכילה ושתיה שכל אחד פחות מכשיעור אין דעתו מתיישבת.
אכל ושתה בהעלם אחד חייב חטאת אחת, ששניהם שם איסור אחד הוא.
אזהרה בעינוי: לריש לקיש – לא נאמר בתורה משום שלא אפשר (שאם היה כתוב 'לא יאכל' – משמע כזית, 'לא תעונה' – משמע קום אכול, 'השמר פן לא תעונה' – מרבה לאוין, 'השמר' דעשה – עשה, ורב אשי הקשה שהיה לו לומר 'אל תסור מן העינוי') לתנא דברייתא – נלמד מגזירה שוה מ'עצם' שנאמר במלאכה, לדבי רבי ישמעאל – מעינוי עינוי של עריות, לרב אחא בר יעקב – מ'שבת שבתון' שנאמר בשבת, לרב פפא – בלא גזירה שוה לשבת, אלא יום הכיפורים נקרא 'שבת' והרי הוא כשבת לעונש ואזהרה.
תוספות יום הכיפורים – אין עליה איסור כרת לא בעינוי ולא במלאכה, שנאמר בהם 'בעצם היום הזה', וגם אינו בלאו (אלא בעשה), שבמלאכה נאמר 'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה', ולומדים לעינוי בקל וחומר ממלאכה שנוהג בשבת ויום טוב ואינו מוזהר בתוספת, קל וחומר לעינוי שאינו נוהג בשבת ויום טוב.
דף פ"א – ע"ב
חיוב תוספת יום הכיפורים (לתנא דלעיל שיש לימוד שאין עונש ואזהרה בתוספת כבר למדנו משם שרק איסור ועונש אין בהם אבל יש מצות תוספת, אבל לשאר תנאים-) לומדים מ'ועינתם את נפשותיכם בתשעה' ונאמר 'בערב' – מתחיל מבעוד יום. וביציאתו – שנאמר 'מערב עד ערב'.
תוספת שבת – לומדים מהאמור ביום הכיפורים 'תשבתו', תוספת יו"ט – מהאמור ביום הכיפורים 'שבתכם' – כל מקום שנאמר שבות מוסיפים מחול על קודש.
מצות אכילה בערב יום הכיפורים – נלמדת מהאמור 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה' – כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה, כגון פלפלים וזנגביל יבשים, וכן לולבי גפנים שלבלבו מראש השנה עד יום הכיפורים – פטור, שאין דרך אכילה בכך, ואינה מיישבת דעתו.
שתה משקים שאינם ראויים לשתיה, כגון ציר או מורייס – פטור. חומץ – לרבי חייב, שמשיב נפש, לרב גידל בר מנשה – אין הלכה כרבי, והיינו במעט וב'חי', אך הרבה או מזוג לא, ואף מעט וחי אסור לכתחילה.
***************
יום שישי כ"ב תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"ב
דף פ"ב – ע"א
משנה . קטנים אין מענים אותם ביום הכיפורים, אבל מחנכים אותם להתענות שעות – שמאכילים אותם שעה אחר שרגילים – כדי שיהיו רגילים במצוות.
זמן התחלת חינוך לתענית שעות: לרב הונא ורב נחמן – ארבע שנים קודם שמתחייבים במצוות, והיינו בבת כשנשלמה שנתה השמינית, ובבן כשנשלמה שנתו התשיעית. ולרבי יוחנן – שלש שנים קודם שמתחייבים במצוות, והיינו שתי שנים קודם שהגיעו לפרקם.
קטן כחוש ותשוש כח – ממתינים מלחנכו עוד שנה.
זמן חינוך קטנים להשלמת התענית: לרב הונא ורב נחמן – שנה קודם שמתחייבים במצוות [ולשיטתם יש שני זמני חינוך: לשעות ולהשלמה]. לרבי יוחנן – אין כלל חינוך להשלמה.
מעוברת שהריחה ריח תבשיל ביום הכיפורים, ואם אינה אוכלת היא ועוברה בסכנה – לוחשים באזנה שיום הכיפורים היום (להלן ע"ב), לא קיבלה את הלחישה – מאכילים אותה עד שתשוב נפשה.
וכן אם הריחה תבשיל של קדשים או של מאכלות אסורות – תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה ומוצצתו לא נתיישבה דעתה – מאכילים אותה רוטב, לא נתיישבה – מאכילים אותה התבשיל, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
עבודה זרה אין נדחה איסורה בפני פיקוח נפש – שנאמר 'ואהבת את אלוקיך… בכל נפשך'.
למה נאמר גם 'בכל נפשך' וגם 'בכל מאודך' – בכל ממונך, מפני שיש לך אדם שגופו חביב לו יותר, ויש אדם שממונו חביב עליו יותר.
הרודף אחר נערה המאורסה לאנסה ניתן רשות להצילה על ידי הריגת הרודף, שנאמר 'ואין מושיע לה' – ומשמע שאם יש לה מושיע – יושיענה בכל צידי תשועה.
'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' (-אונס נערה המאורסה) – מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של בועל, אף רוצח ניתן להציל הנרדף בנפשו של הרודף, ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף בועל נערה המאורסה יהרג ואל יעבור.
דף פ"ב – ע"ב
רוצח יהרג ואל יעבור – נלמד מסברא – מה ראית שדמך סמוק יותר לקיים מצות 'וחי בהם', והלא אפשר שדמו של זה חביב לפני המקום יותר משלך.
מעשה במעוברת שהריחה תבשיל ביום הכיפורים וחשקה לה, לחשו לה שיום הכיפורים היום וקיבלה הלחישה, ופסק העובר מתאוותו – ויצא רבי יוחנן, ואחרת היתה שלא קיבלה הלחישה – ויצא שבתאי אוצר פירות – שהפקיע שערים.
***************
שבת קודש כ"ג תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"ג
דף פ"ג – ע"א
חולה האומר ביום הכיפורים שמרגיש שמסוכן הוא וצריך לאכול, ורופא אומר שאינו צריך – אין אומרים שהרופא בקיא יותר, אלא שומעים לחולה – שלב יודע מרת נפשו.
שני בקיאים שאומרים אינו צריך לאכול, והחולה אומר שצריך – לסתימת הש"ס שומעים לבקיאים, למר בר רב אשי – שומעים לחולה, ואפילו אם מאה אומרים שאינו צריך.
לענין עדות – שתי עדים הם כמאה, ומאה עדים הם כשתיים, באומדנות ממון – הולכים אחר רוב דעות, לענין חולה אם צריך לאכול ביום הכיפורים – אף על פי שרוב אומרים שאין צריך, אם יש שנים שאומרים שצריך – הולכים אחריהם.
רופא אומר שצריך החולה לאכול, והחולה אומר שאינו צריך – שומעים לרופא, שהחולה אומר כן עקב שטות הנגרמת מחמת החולי. אך אם יש עוד אחד עימו שאומר שאינו צריך – שומעים להם. ואם שניים ויותר עומדים כנגדם ואומרים שצריך – מאכילים אותו על פיהם, שספק נפשות להקל.
משנה . מי שאחזו בולמוס – מאכילים אותו אפילו דברים טמאים – אם אין דברים מותרים – עד שהאירו עיניו ויודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לרע.
בעל בולמוס שיש לפניו רק מאכלים אסורים – מאכילים אותו מאיסור הקל שבהם, טבל ושביעית לפניו – מאכילים אותו שביעית, שאיסור עשה הוא וקל מאיסור טבל שבחיוב מיתה הוא.
היה לפניו טבל שמספיק להאכילו מהחולין לאחר שתינטל תרומתו – מתקנים אותו אפילו בשבת שאסור לתקנו מדרבנן [ואף שהוא טבל מדרבנן, כדלהלן עמוד ע"ב]. כשאין די בחלק החולין וצריך לאכול הכל – לתנא קמא אין מתקנים אותו, אלא מאכילים אותו טבל, שהוא יותר קל מתרומה – שתרומה אי אפשר לתקנה ולהתירה, מה שאין כן טבל. לבן תימא מתקנים אותו, ומאכילים אותו גם את התרומה – שקלה מטבל – שמותרת לכהנים, מה שאין כן טבל אסור לכולם.
דף פ"ג – ע"ב
עציץ של תבואה שאינו נקוב, שחייב בתרומה רק מדרבנן – נחלקו האמוראים אם נחלקו התנאים אם יתרום בשבת להאכיל לבעל בולמוס, או שלכל התנאים החמירו בטבל תבואת דגן מדרבנן לתרום – כדי שלא יבוא לידי אכילת טבל דגן מדאורייתא. אבל מעשר ירק שכולו מדרבנן – לכולי עלמא נחלקו התנאים אם מאכילים אותו טבל מדרבנן, שלא יבוא להתיר טבל מדאורייתא, או שתורמים קודם שמאכילים אותו.
מי שאחזו בולמוס – מאכילים אותו דבש וכל מיני מתיקה אחר האכילה, רבי יוחנן אחזו בולמוס ורץ לצד מזרח של תאנה – שהשמש ממתק את הפירות שבצד זה מהזריחה ועד חצות.
רבי יהודה אחזו בולמוס באמצע הדרך, כפאו לרועה ונטל ככרו ממנו, ורבי יוסי לא היה לו נוח בכך, ולבסוף הוצרך רבי יוסי לקפח את כל העיר.
רבי מאיר היה מדייק בשם בעל הבית המארח לדעת מה טיבו, ורבי יהודה ורבי יוסי לא דייקו, עד שנגנב מהם כיסם שהפקידו אצלו, ולבסוף גם הם דייקו בשם.
ביטול מים הראשונים האכיל בשר חזיר – שסברו שהוא נכרי והאכילוהו בשר חזיר. ביטול מים אחרונים הביא למיתה, שדרך הנוטלים מים אחרונים לקנח את שפמם, וזה לא נטלו וראהו על שפמו עדשים, ועל ידי שמסרו סימן שאכל עדשים הוציאו מיד אשתו פקדון, והרגה מחמת כך.
***************