לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ד תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"ד
דף פ"ד – ע"א
סימני כלב שוטה – פיו פתוח, רירו נוטף, אזניו גדולות וכפולות למטה, זנבו מונחת בין ירכותיו, מהלך בצידי הדרכים, יש אומרים אף אין קולו נשמע כשנובח.
כלב שוטה – לרב נגרם על ידי נשים כשפניות שמשחקות בו, לשמואל – רוח רעה שורה עליו, וכן שנינו בברייתא, ונפקא מיניה כיצד להורגו – לרב יכול לקרב אליו ולהרגו, לשמואל יזרוק עליו חץ או סכין.
מי שנשכו כלב שוטה – מת, ומתיא בן חרש מתיר להאכילו מחצר הכבד שלו, שסובר רפואה גמורה היא, לחכמים אסור, שאינה רפואה גמורה. דחפו הכלב – הרי הוא מסוכן.
החושש בגרונו – לרבי מתיא בן חרש מטילים לו סם בתוך פיו בשבת, שרפואה גמורה היא, ומסקנת הסוגיא שחכמים אינם חולקים עליו בזה.
רבי יוחנן היה לו חולי שיניים, והתיר לעצמו ליטול סם בשבת, שסכנה הוא – שגומר בבני מעיים.
דף פ"ד – ע"ב
אמדו חולה שצריך רפואה הנמשכת שמונה ימים – מותר לחלל עליו גם שבת הראשונה. ומחללים שבת לחולה על ידי גדולי ישראל, ואין מחללים על פי נשים וכותים האומרים שצריך לחלל עליו שבת, אבל מצרפים דעתם לדעת אחרת.
מפקחים פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי הוא משובח, ואין צריך רשות מבית דין.
ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו, אף על פי שצד עמו דגים. ראה תינוק שנפל לבור – עוקר חוליא ומעלהו, אף על גב שמתקן. ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, אף ששובר לנסרים שצריך להם. מכבים הדליקה בשבת ומפסיקים בפניה, אפילו הדליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת, אף על פי שמציע הגחלים לצלות עליהם לערב.
לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב – בחצר שיש בה תשעה כותים וישראל אחד – שכל קבוע כמחצה על מחצה, ואפילו פרשו כולם לחצר אחרת אין אומרים 'כל שפריש מרובה פריש' – שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, אבל אם פרשו רק מקצתם – באלו שפרשו הולכים אחר הרוב.
***************
יום שני כ"ה תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"ה
דף פ"ה – ע"א
מצא תינוק מושלך בעיר שישראל וגויים דרים בה:
אם רוב גויים – גוי, לרב שאין צריך להחיות , לשמואל אין הולכים בפיקוח נפש אחר רוב ומצוה לפקח עליו את הגל, וכל שכן שמצוה להחיות, אלא דינו כגוי שמותר להאכילו נבילות (עד שיגדל ויקבל עליו גירות).
אם רוב ישראל – ישראל, לרב להחיות, לשמואל (שגם ברוב גויים מצוה להחיות) – להחזיר לו אבידה. אבל אם היא נקיבה – אסורה לכהן, שמעלה עשו ביוחסין שצריך תרי רובי.
מחצה על מחצה – אם נגח שור שלו לשור ישראל משלם רק חצי נזק כישראל, ולא נזק שלם כגוי, שאומר לניזק הבא ראיה שאני גוי ואשלם נזק שלם. נגח שור ישראל לשור שלו – פטור, שאומר לו המזיק, הבא ראיה שישראל אתה וחייב אני לך.
מי שנפלה עליו מפולת, אפילו יש כמה ספיקות – ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ואף ספק גוי ספק ישראל – מפקחים עליו את הגל בשבת ויום הכיפורים.
מצאוהו מת מניחים אותו, אפילו לרבי יהודה בן לקיש הסובר שבדליקה מצילים ומטלטלים המת לחצר מעורבת כל שאין בה אלא איסור טלטול מוקצה, היינו דווקא בדליקה – שמתוך שאדם בהול על מתו שלא ישרף – אם לא יתירו איסור טלטול דרבנן יבא לידי איסור דאורייתא לכבותו.
כשבודקים אותו ואינו מזיז איבריו ונראה כמת, אם מפקח דרך מרגלותיו – יש אומרים שבודק אם ליבו דופק, ואם לא – מניחו, ולתנא קמא ממשיך לבדוק עד חוטמו, שלפעמים אין חיות ניכרת בלבו וניכרת בחוטמו. ואם מפקח מלמעלה – כיון שבדק בחוטמו שוב אינו צריך, שנאמר 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו'.
נפל הגל על כמה אנשים ונמצאו העליונים מתים, לא יאמר כבר מתו התחתונים, אלא ממשיך לפקח.
מהיכן הוולד נוצר ? לתנא קמא – מהראש, לאבא שאול – מהטבור, ומשלח שרשים אילך ואילך.
המקור שפיקוח נפש דוחה שבת:
לרבי ישמעאל – מכך שמותר להציל נפש בעל הבית מידי הבא במחתרת, אף שספק אם בא על ממונות או על נפשות, הגם שעובר על עבירה חמורה של רציחה שגורמת טומאה לארץ, וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל – קל וחומר שדוחה שבת.
לרבי עקיבא – מכך שכהן שיכול ללמד זכות להציל אדם מהריגת בית דין אפילו על צד ספק לוקחים אותו באמצע העבודה (ורק כשהוא עצמו חייב מיתה אין לוקחים אותו אם הוא כבר באמצע עבודה), הגם שעבודה חמורה שדוחה שבת – קל וחומר שספק פיקוח נפש דוחה שבת.
לרבי אלעזר בן עזריה – מכך שמילה שהיא תיקון אחד מהאיברים – דוחה שבת (כדי להצילו ממיתת כרת) – קל וחומר כל גופו.
לרבי יוסי בר יהודה – מ'אך את שבתותי תשמורו' – 'אך' חלק שלא לכל נאמר 'תשמורו', אלא פיקוח נפש דוחה.
לרבי יונתן בר יוסף – שנאמר 'כי קודש היא לכם' – 'היא' מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.
לרבי שמעון בן מנסיא – שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת' – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
לשמואל – 'וחי בהם' – ולא שימות בהם.
דף פ"ה – ע"ב
רבא אמר שדרשתו של שמואל עדיפה על שאר הדרשות, שממנה מוכח שגם 'ספק פיקוח נפש' דוחה שבת – שצריך 'וחי' ודאי, ולא שיבא בעשייתו לידי ספק מיתה. אבל משאר הדרשות אין להוכיח אלא ש'ודאי פיקוח נפש' דוחה שבת ולא 'ספק' – שדרשת רבי ישמעאל מ'בא במחתרת' אפשר שההיתר להורגו הוא מפני שבוודאי בא גם על נפשות – שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ולימודו של רבי עקיבא אפשר להקשות, שמא אין מבטלים אותו מעבודתו אלא כשבוודאי יש לו ללמד זכות – ששולחים שני תלמידי חכמים לשמוע ממנו אם יש ממש בדבריו קודם שיביאוהו לבית דין.
משנה . 'חטאת' ו'אשם ודאי' מכפרים כפרה גמורה, אבל 'אשם תלוי' אינו מכפר כפרה גמורה, ולכן כשנודע לו שחטא צריך להביא חטאת.
החייב חטאת ואשם ודאי שעבר עליו יום הכיפורים – עדיין חייב להביא קרבנו, אבל החייב אשם תלוי שעבר עליו יום הכיפורים – פטור מהבאת אשם תלוי.
לרבי – כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול – הכופר בהשם ברוך הוא, ומגלה פנים בתורה – שדורש התורה לגנאי, ומפיר ברית מילה – שאינו רוצה למול את עצמו. ולתנא דמתניתין אין יום הכיפורים מכפר בלי תשובה. אך גם לרבי – תשובה בפני עצמה אינה מכפרת בלא יום הכיפורים.
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, וכמו שדרש רבי אלעזר בן עזריה מהפסוק 'מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו'.
אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר 'מקוה ישראל ה" – מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
***************
יום שלישי כ"ו תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף פ"ו
דף פ"ו – ע"א
תשובה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ולאו ד'לא תישא' – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ושאר לא תעשה – נחלקו התנאים אם תשובה לבד מכפרת, או תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר.
'ונקה לא ינקה' – מנקה לשבים, ואינו מנקה לאינם שבים.
חילוקי כפרה: עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלים לו. עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכיפורים תולים, ויסורים ממרקים. חילל ה' – שחטא והחטיא אחרים – אין בכח תשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולים, ומיתה ממרקת.
היכי דמי חילול ה':
רב אמר על עצמו: אם אני קונה בשר בהקפה ואיני משלם מיד, במקום שלא נהגו שהקצב גובה דמיו, שאם אני מאחר לפרוע – המוכר חושב אותי לגזלן, ולומד ממני לזלזל בגזל.
רבי יוחנן אמר על עצמו: אם אני הולך ארבע אמות בלא תורה או בלא תפילין, ואף שהוא מחמת חולשתי – כיון שאין הכל יודעין מכך – ילמדו ממני לבטל מתורה.
ליצחק דבי רבי ינאי – כל שחבריו מתביישים מחמת שם רע שיצא עליו, וכגון שאומרים עליו 'ימחול לו יוצרו על מעשיו'.
לאביי – מי שקורא ושונה משניות ומשמש תלמידי חכמים ללמוד טעמי המשנה, ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות – והבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו', כמה מקולקלים ומכוערים מעשיו.
אביי כשקנה בשר משני שותפים נתן דמיו לכל אחד מהם, שמא לא ידע חבירו שכבר שילם, ואחר כך הפגישם שיעשו החשבון.
השב מאהבה – נעקר עוונו מתחילתו ותחילת החטא נחשב כנערות ושטות, אבל השב מיראה דומה לבעל מום שנתרפא – שמקצת שמו עליו.
השב מאהבה או מיראה – נקרא 'בן', לא שב עד שהתייסר בייסורים – נקרא 'עבד'.
דף פ"ו – ע"ב
גדולה תשובה: שמביאה רפואה לעולם, שמגעת עד כסא הכבוד, שדוחה לא תעשה שבתורה ('לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה'), שמקרבת הגאולה, שזדונות נעשים לו כשגגות אם עשה תשובה מיראה, ועל ידי תשובה מאהבה נעשים לו כזכיות, שמארכת שנותיו של אדם, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ולכל העולם כולו.
מידת הקדוש ברוך הוא שלא כמידת בשר ודם – שאדם המקניט חבירו ספק מתפייס, ואף אם מתפייס ספק אם מתפייס בדברים, אבל הקדוש ברוך הוא – אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, ומחזיק לו טובה, ומחשיבו כאילו הקריב פרים לנדבה.
היכי דמי בעל תשובה ? כשבא אותו דבר עבירה לידו באותו אשה ובאותו מקום ובאותו זמן פעם ראשונה ושניה ולא נכשל.
'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' – בחטא שאינו מפורסם ובין אדם למקום, אבל בין אדם לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו.
עבר עבירה – עד ג' פעמים מוחלים לו, רביעית אין מוחלים לו.
עבירות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים זה ולא שנה בהם – לתנא קמא לא יתוודה עליהם יום הכיפורים אחר, ואם התוודה דומה לכלב השב על קיאו, לרבי אליעזר בן יעקב – הרי הוא משובח.
עבר עבירה ושנה בה – נעשית דומה לו כהיתר.
כשהוא מתוודה – לרבי יהודה בן בבא צריך לפרט החטא, לרבי עקיבא אין צריך, ד'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'.
משה ביקש סרחונו, שלא יאמרו שקילקל כבני דורו, דוד ביקש שלא יכתב סרחונו.
מפרסמים את הרשעים שמראים עצמם כצדיקים – מפני חילול ה' – שלא ילמדו ממעשיהם, וכשבאה עליהם פורענות לא יאמרו מה הועילה זכותו.
תשובת רשעים גמורים מעכבת הפורענות, אף על פי שנחתם עליהם גזר דין של פורענות.
שלוות רשעים סופה תקלה – שמתוך שלוותם יושבים ומהרהרים בעבירות.
הרשות והיינו 'הרבנות' – מקברת בעליה. שהאדם נכנס אליה ערום וכך גם יוצא ממנה, והלוואי שתהא יציאה כביאה – בלא חטא.
***************