לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ו אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ו'

דף ו' ע"א

מאחר ש'סימן' מילתא היא – יהיה רגיל אדם לאכול בראש השנה קרא,  רוביא, כרתי, סילקא ותמרי.

כשאדם הולך ללמוד מרבו – ישנן תחילה את משנתו ולאחר מכן יכנס, וכאשר ישב נגד רבו, יביט בפיו, שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך. ישנן אדם את משנתו על יד המים, כדי שימשך לימוד כמים. ומוטב באשפות של מחסיא מארמונות של פומבדיתא, לפי שלסטים היו, וטוב דג קטן אפילו אם הוא מוסרח, מכותח גם אם הוא משובח וחזק ומשבר אבנים.

דוד ושלמה שנמשחו בקרן – נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך – לא נמשכה מלכותם. וזהו מה שאמרה חנה בתפילתה 'רמה קרני' ולא רמה פכי.

המפטם את הקטרת ללמד בה או למוסרה לציבור – פטור, להריח בה – חייב. והמריח בה, פטור, אלא שמעל. ולא אמרו ש'ריח' אין בה מעילה אלא לאחר שתעלה תמרתו, ומשום שנעשה מצותו.

קול, ומראה, וריח לאחר שתעלה תמרתו – אין בו משום מעילה. אבל ריח קודם שנעשה מצותו יש בו מעילה.

דבר שנעשה מצותו אין מועלין בה, חוץ מתרומת הדשן שמועלים בה – שנאמר 'ושמו אצל המזבח' מלמד שטעונים גניזה, וגם בגדי כהונה לת"ק שמועלין בהן, שנאמר 'והניחם שם'. ואין למדים מהן משום ששני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. ולרבי דוסא אין מועלין בבגדי כהונה, ותרומת הדשן ועגלה ערופה הן שני כתובים, שנאמר  'וערפו שם את העגלה בנחל', מלמד שטעון גניזה. ואפילו למ"ד שני כתובים מלמדין, יש מיעוט בשניהם, שבתרומת הדשן נאמר 'ושמו' ולא אחר, ובעגלה ערופה נאמר 'הערופה'.

בגדי כהן גדול לאחר יום הכיפורים – לת"ק טעונים גניזה, שנאמר 'והניחם שם'. ולרבי דוסא כשרים לכהן הדיוט, ו'והניחם שם' בא ללמד שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר.

פיטום הקטורת: הצרי, והוא שרף הנוטף מעצי הקטף, והציפורן, והחלבנה, והלבונה, משקל כל אחד מהן שבעים מנה. מור, וקציעה, שיבולת נרד, וכרכום, משקל כל אחד מהן ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר מנה, קילופה שלשה מנים, וקנמון תשעה מנים.

ומביא תשעה קבין בורית כרשינה ששפין בה את הציפורן כדי שתהא נאה, ושלשה סאין ושלש קבין של יין קפריסין ששורין בה את הציפורן כדי שיהא ריחה חזק, ואם אין לו יין קפריסין מביא יין לבן ישן. ואע"פ שמי רגלים יפין לה, אין מכניסין מי רגלים למקדש, וכל מעשי הקטורת היו במקדש שנאמר 'קודש תהיה לכם'. ומביא עוד מלח סדומית רובע הקב, ועשב הנקרא 'מעלה עשן' כל שהוא, ולר' נתן אף כיפת הירדן כל שהוא. אם נתן בה דבש, פסלה. ואם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה.

המקדיש נכסיו והיו בה דברים הראויין לקרבנות הציבור – ינתנו לאומנין בשכרן. י"מ אותה במותר הקטורת שהיו מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרים ולוקחין אותה כדי שתהיה מתרומה חדשה. וי"מ אותה באחד מסממני הקטורת.

קטרת היתה נעשית שס"ח מנה – שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, והשאר מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, כמו שנתבאר.

דף ו' ע"ב

לרשב"ג אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין את הקטורת לחצאין, שהמותר של ששים או שבעים שנה עולין לחצי שיעור הקטרת. לפיכך יחיד שפיטם לחצאין – חייב. אבל שליש ורביע, לא שמע שהיו מפטמין לאחר שמונים או תשעים שנה רק שליש או רביע, ולפיכך יחיד שפיטם שליש ורביע פטור. ולחכמים אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה, לפיכך גם אם לא פיטם אלא מנה חייב. וכן היא שיטת רבא שכל שפיטם מה שראוי להקטיר חייב, שנאמר 'והקטרת אשר תעשה', כל שתעשה, והלא יכול לעשות פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

פעמיים בשנה היו מחזירין את הקטורת למכתשת – בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, ובימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה.

כשהוא שוחק את הקטורת – אומר: 'הדק היטב היטב הדק'. שכשם שהדיבור רע ליין, כן הדיבור יפה לבשמים.

משלש המנין היתירין כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכיפורים – ונותן אותה למכתשת בערב יוה"כ, ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה.

י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני – שנאמר קח לך 'סמים' שנים, 'נטף ושחלת וחלבנה' הרי חמשה, ועוד 'סמים' חמשה, ו'לבונה זכה' הרי י"א. ועוד דרשו בו, 'סמים' כלל, נטף שחלת וחלבנה פרט, סמים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף, אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף. בין שהוא גידולי קרקע, ובין שהוא מין אילן. (ללמד ששבעת הסממנים שאינם מפורשים יכולים לבוא מכל דבר שקוטר ועולה וריחו נודף. רש"י ע"פ ערוך לנר). וריש לקיש דורשו מגופו, שלשון 'קטורת' הוא דבר שקוטר ועולה.

כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית – שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. ולאביי שנאמר 'ואגודתו על ארץ יסדה'.

הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים לעובדי כוכבים ולמתים – פטור. שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך' וכל אלו אינם בכלל אדם. וי"א שעל גויים פטור משום שכל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך. (שנאמר 'לא ייסך' בשני יודין, ואנו קורין בו 'לא יסיך'. להלן ז.).

עכו"ם לא נקרא אדם – שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.

הסך למלכים ולכהנים – לרבי מאיר חייב, שנאמר 'ואשר יתן ממנו על זר', ומלך וכהן משנמשחו זרים הם. ולר' יהודה פטור, שאינו חייב אלא על זה שהוא זר מתחלתו ועד סופו.

כמה יסוך (להדיוט) ויהא חייב? לר' מאיר כל שהוא, שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך', 'ואשר יתן ממנו על זר', מה סיכה כל שהוא, אף נתינה כל שהוא.  ולרבי יהודה כזית, שלמדים 'נתינה' שעל זר מנתינה דעלמא שהוא בכזית.

סיכה למשוח מלכים וכהנים – לדברי הכל בכל שהוא.

 

*************