לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי כ"ח תמוז תשפ"ב

מסכת כתובות דף כ״א

דף כ"א – ע"א

משנה . עדי שטר שבאו לקיים השטר – לרבי על כתב ידם הם מעידים, וצריך שתי עדים על כל חתימה וחתימה, או שכל אחד מהם אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי, לחכמים על מנה שבשטר הם מעידים, ודי אם כל אחד מעיד על כתב ידו.

הלכה כחכמים שעל מנה שבשטר הם מעידים, שהלכה כרבי רק כשחולק על חבירו היחיד ולא כשחולק על חבריו הרבים, ובשטר של יתומים חשש שמואל לבית דין טועים שיפסקו כרבי, ולכן קיימו על פי שיטת רבי, שלא יפסידו היתומים.

שניים החתומים על השטר ומת אחד מהם – לרבי צריך אחד מן השוק להעיד עם עד החי על שתי החתימות, לחכמים צריך שניים מן השוק, כיון שהעד החי נאמן על חתימתו לבדו, אם יעיד גם על חתימת העד המת נמצא ששלשת רבעי העדות על פיו, והתורה אמרה 'על פי שניים עדים' – חצי עדות על פיו של זה וחצי על פיו של זה.

לשיטת חכמים, כשאין שני עדים מן השוק לקיים חתימת עד המת – יחתום עד החי חתימתו על חרס, ויזרוק אותו בבית דין, והדיינים ידמוהו לחתימתו בשטר ויקיימוהו, ואחר כך יעיד עם אחד מן השוק על כתב יד המת, ולא יחתום על מגילה – שמא ימצא מי שאינו כשר ויכתוב עליו שטר מעל חתימתו, וגובים על פי שטר כתב ידו מנכסים בני חורין.

אחד מעדי השטר שמקיים חתימתו ואחד מדייני הנפק השטר שמקיים חתימתו – לרב יהודה אמר שמואל מצטרפים להכשיר השטר, לרמי בר יחזקאל ורבא אינם מצטרפים, שאינם מעידים על אותו הדבר, שהרי הלכה כחכמים שעדי השטר המעידים על חתימתם מעידים על מנה שבשטר, והדיין מעיד על הכשר חתימת השטר.

דף כ"א – ע"ב

שלשה שישבו לקיים את השטר, ורק שניים מהם מכירים חתימות העדים – עד שלא כתבו את ההנפק מעידים השניים לפני השלישי ואחר כך חותמים שלשתם, אבל אחר שכתבו לא יעידו, שמחזי כשיקרא במה שכתבו במותב תלתא הוינא וכו'.

אין עד נעשה דיין בדאורייתא, ולכן בקידוש החודש אם ראוהו שלשה והם בית דין יעמדו שניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש, אבל הדיינים המעידים אינם יכולים לישב ולקדש אחר שהעידו, אבל בדרבנן עד נעשה דיין, ולכן שני דיינים המכירים חתימות עדי השטר יכולים להעיד לפני הדיין שאינו מכיר ולאחר כך לשמש דיינים.

ממה שאמר רב הונא אמר רב ששני דיינים מעידים על חתימת ידי עדים לפני הדיין שאינו מכירם הוכיחו:

א. עד נעשה דיין (בדרבנן). ועודרצו להוכיח:

ב. דיינים המכירים החתימות אין צריך להעיד בפניהם, ודחו שלעולם צריך להעיד בפניהם, וכאן מתקיימת ההגדה בפני היחיד שאינו מכיר.

ג. צריך להעיד בפני כל דיין ודיין שאינו מכירם, ודחו שלעולם אין צריך, ורק כאן שאם לא יעידו בפני השלישי לא תהא הגדה כלל.

***************

יום חמישי כ״ט תמוז תשפ״ב

מסכת כתובות דף כ״ב

דף כ"ב – ע"א

שלשה שישבו לקיים את השטר ויצא ערעור על אחד מהם שהוא גזלן – אין הדיינים יכולים להעיד על כשרותו שלא גזל, שתרי ותרי נינהו, ואם מעידים שעשה תשובה יכולים להעיד עליו עד שלא חתמו, אבל משחתמו לא, שהם נוגעים בעדות, שגנאי להם שישבו עם פסול בדין, ובערעור פגם משפחה מעידים גם אחר שחתמו, שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא.

שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם – כיון שקיום שטרות בשלשה והרואה שרק שנים חתומים בו יאמר שבשנים קיימוהו, לכן צריכים לכתוב 'במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי', אך אם כתבו 'שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא' אין לחוש שיאמרו כן, אמנם דווקא אם כתבו גם שאמר להם רב אשי לקיים השטר, שאז אין לחוש לבית דין חצוף שדנים בשניים.

משנה . האשה שאמרה 'אשת איש הייתי וגרושה אני', או 'נשביתי וטהורה אני'  נאמנת, שהפה שאסר הוא שהתיר, ואם יש עדים שנתקדשה או שנשבית אינה נאמנת. (אך אם רק אחר שנשאת באו עדים – לא תצא, ויבואר בגמרא דף כ"ג. על איזה אופן).

המקור לנאמנות 'הפה שאסר הוא שהתיר' – מסברא, שהוא אסר והוא מתיר.

'את בתי נתתי לאיש' – התורה נתנה נאמנות לאב לומר על בתו קטנה או נערה שקידשה לפלוני, ואסורה על כל העולם.

יבם המוציא שם רע על נשואי אחיו אינו נידון כמוציא שם רע לעונש מאה כסף, שנתמעט מיתור 'הזה' בפסוק 'את בתי נתתי לאיש הזה' – ולא ליבם.

האשה שאמרה 'אשת איש אני', וחזרה ואמרה 'פנויה אני' – אינה נאמנת, ששוייה נפשה חתיכה דאיסורא, אך אם נתנה אמתלא, כגון שאמרה 'אשת איש אני', וחזרה ואמרה 'פנויה אני, ומה שאמרתי אשת איש אני משום שקפצו עלי אנשים שאינם מהוגנים', או שאמרה 'טמאה אני' וחזרה ואמרה 'טהורה אני' ונתנה אמתלא לדבריה – נאמנת, ושמואל החמיר לעצמו ופירש מאשתו עד שטבלה.

דף כ"ב – ע"ב

תרי ותרי אם מת בעלה או נתגרשה – לא תינשא, ואם נשאת תצא, ואם נשאת לאחד מעדיה המתירים אותה, והיא אומרת ברי לי כדבריו – לא תצא, לרבי מנחם ב"ר יוסי – אם באו העדים האוסרים קודם שנישאת תצא. לרבא בשיטת רבי יוחנן הלכה כרבי מנחם בר יוסי בגירושין, כיון שאם יבא הבעל יכולה להכחישו (ואע"פ שאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, שחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה  כאן לא תהא נאמנת כיון שיש עדים המסייעים לטענתה היא מעיזה), והלכה כחכמים במיתה, כיון שאם יבוא בעלה אינה יכולה להכחישו, ואם לא היה ברור לה שמת לא הייתה נשאת.

עד אחד אומר מת ועד אומר לא מת – לא תינשא, שאף שהאמינו חכמים לעד אחד המעיד שמת כשנים (שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה) אעפ"כ לכתחילה לא תינשא, משום 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך', ורק אם נשאת לא תצא.

עד אחד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה – לא תינשא, ואם נשאת תצא, ששניהם מעידים שאשת איש הייתה, ואין עד אחד נאמן להתירה.

תרי ותרי שמעידים עכשיו נתגרשה לרב אסי בשיטת רבי יוחנן גם חכמים מודים שאפילו אם נשאת לאחד מעדיה תצא, שאומרים לה: הראי את גיטך, אבל אם העידו עכשיו מת לא תצא, שאי אפשר לברר הדברים.

***************