לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי א' אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף כ"ג

דף כ"ג – ע"א

עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה – הרי זו לא תינשא לאחר, ואם נשאת לא תצא, שלדברי שניהם עד עכשיו הייתה בחזקת פנויה, ואין עד אחד האומר נתקדשה יכול לאסרה, מה שאין כן בעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה – אם נשאת תצא, שלדברי שניהם עד עכשיו הייתה בחזקת אשת איש, ואין עד אחד יכול להתירה.

שנים אומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינו שנתקדשה – לא תינשא לאחר, ואם נשאת תצא, שלא ראינוה אינה ראיה אפילו אם דרים בחצר אחת, ואף שבדרך כלל המתקדשת יש לה קול, שיש המקדשים בצינעה.

שנים אומרים ראינו שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינו שנתגרשה – לא תינשא, ואם נשאת לא תצא, שלא ראינוה אינה ראיה אפילו אם דרים בחצר אחת, ואף שבדרך כלל המתגרשת יש לה קול, שיש המגרשים בצינעה.

מה ששנינו במשנה 'ואם משנשאת באו עדים לא תצא' – לרבי אושעיא היינו גם ברישא באשה האומרת אשת איש הייתי וגרושה אני, שגם שלא בפניו אינה מעיזה לומר שגירשה, לרבה בר אבין בזה תצא, שרק בפניו אינה מעיזה, ומה ששנינו 'ואם משנשאת באו עדים לא תצא' היינו רק בשבויה, שבשבויה הקילו.

אם משנשאת באו עדים לא תצא, אפילו לא נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון.

אמרה: נשביתי וטהורה אני ויש עדים שטהורה אני – אין אומרים נמתין עד שיבואו, אלא מתירים אותה מיד, התירוה להינשא ואח"כ באו העדים ואמרו לא ידענו – הרי זו לא תצא, ואם באו עדי טומאה – אפילו יש לה כמה בנים מכהן שנשאה תצא, אבל כל זמן שלא באו מתירים אותה להינשא לכהן אף אם יצא קול שיש עדי טומאה.

דף כ"ג –  ע"ב

משנה . שתי נשים שיש עדים שנשבו – אינם נאמנות לומר שלא נבעלו לעכו"ם, אלא הם פסולות לכהונה, ובזמן שמעידות זו את זו נאמנות, שבשבויה הקילו להאמין בעד אחד. ואם אין עדים ואמרה אחת: אני וחברתי טמאות – נאמנת על עצמה, ששוייה נפשה חתיכה דאיסורא אך אינה נאמנת על חברתה.

אם יש עדים שנשבו, והעידה אחת: אני טמאה וחברתי טמאה, ועד אחד מעיד ששניהם טהורות – היא טמאה ששוייה נפשה חתיכה דאיסורא, וחברתה טהורה על פי העד שהאמינו חכמים כשנים. אני טהורה וחברתי טמאה, ועד אחד מעיד להיפך – היא טמאה, כיון שיש עדי שבויה אינה נאמנת, וחברתה טהורה על פי העד. אני טמאה וחברתי טהורה, ועד אחד אומר להיפך -היא אסורה משום ששוייה נפשה חתיכה דאיסורא, וחברתה טהורה על פיה. אני וחברתי טהורה, ועד אחד מעיד ששניהם טמאות – היא אסורה כיון שיש עדי שבויה אינה נאמנת, וחברתה טהורה על פיה, שנאמנת על חברתה גם במקום שבאה להכשיר את עצמה.

משנה . שני אנשים כל אחד אומר כהן אני – אינם נאמנים שיתן להם תרומה, ובזמן שמעידים זה על זה:

לת"ק – נאמנים ואין חוששים לגומלים,

לרבי יהודה – אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אפילו כשאין חשש גומלים,

לרבי אלעזר – מעלין לכהונה על פי עד אחד רק כשאין עוררים ואין חשש גומלים,

לרשב"ג בשם רבי שמעון בן הסגן – מעלין לכהונה על פי עד אחד (המחלוקת עם ת"ק יבואר בגמרא דף כ"ו).

***************

שבת קודש ב' אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף כ"ד

דף כ"ד – ע"א

צריך ארבעה משניות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: אילו תנן רקשדה זו של אביך ולקחתיה ממנו שנאמן – שאילו לא לקחו מאביו לא היה אומר של אביך שהרי מפסיד ממון, קמ"ל שגם עדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים שאינם מפסידים ממון נאמנים. ואילו תנן רק שעדים נאמנים – מפני שמעידים לאחרים אין חוששים שחוזרים בדיבורם, קמ"ל שדה זו של אביך שגם לעצמו נאמן. וקמ"ל אשת איש הייתי וגרושה אני – שגם לענין איסור אשת איש אומרים זאת. ו'נשבתי וטהורה אני' תני משום סיפא, שאם משנשאת באו עדים לא תצא, או קמ"ל שנאמנות זו על זו ואין חוששים לגומלים. ומשנה ששני אנשים קמ"ל מחלוקת רבי יהודה וחכמים לענין נאמנות על כהונתם.

אני כהן וחברי כהן – לכו"ע אין משיאים להם אשה מיוחסת, משום מעלה שעשו ביוחסין שרק שני עדים נאמנים, ונחלקו חכמים ורבי יהודה אם מאכיל להם תרומה, ללישנא קמא – נחלקו אם חוששים לגומלים. לאיבעית אימא – נחלקו אם מעלים מתרומה ליוחסין, לרבנן אין מעלים ולכן אין חשש להאמין על התרומה, לרבי יהודה מעלין ולכן אין להאמין לתרומה.

סוחרי תבואה שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהם שלי חדש ואינו יבש עדיין כל צרכו, ושל חבירי ישן, שלי אינו מעושר ושל חבירי מעושר – לת"ק אינו נאמן, ולרבי יהודה נאמן. לרב אדא בר אהבה – נחלקו אם חוששים לגומלים (וצריך להפך השיטות, שהרי ללישנא קמא סובר רבי יהודה בברייתא שחוששים לגומלים).

לאביי – גם לרבי יהודה חוששים לגומלים, אלא שבדמאי הקילו הואיל ורוב עמי הארץ מעשרים.

לרבא – גם לחכמים אין חוששים לגומלים, אלא כיון שרואים אצלו כלים שניכר שמוכר הוא חוששים לגומלים.

דף כ"ד – ע"ב

קדר חבר שהניח קדירותיו וירד לשתות – אם הם סמוכים לרשות הרבים הפנימיות טהורות, והחיצוניות טמאות – שהעוברים מתחככים בהם ובגדיהם עוברים על פני האויר, ובגדי עם הארץ טמאים הם ומטמאים, ואם אינם סמוכים לרשות הרבים – כולם טהורות, ואם כלי אומנותו בידו, שניכר שהוא נושאם למכרם – כולם טמאות, שיד הכל ממשמשת בהם.

שטר שכתוב בו 'אני פלוני כהן לוויתי מנה מפלוני',וחתמו עליו עדים – נחלקו רב הונא ורב חסדא אם מעלים ממנו ליוחסין, שנחלקו אם העדים מעידים רק על ההלוואה הכתובה בשטר או על כל מה שכתוב בשטר, אבל אם כתוב בו 'אני פלוני כהן חתמתי עד' לכו"ע אין מעלין ממנו, שמי מעיד עליו.

אם מעלים מנשיאת כפים ליוחסין – נחלקו רב חסדא ורבי אבינא, ונחלקו בין למ"ד מעלים מתרומה ליוחסין – שאני תרומה שאם זר הוא לא היה אוכלה שהוא עוון מיתה, אבל נשיאת כפים אינה אלא איסור עשה ('כה תברכו' – אתם ולא זרים), וכן למ"ד אין מעלים מתרומה ליוחסין – שאני תרומה שנאכלת בצינעא, אבל נשיאת כפים שהוא בפרהסיא אילו לא היה כהן לא היה מתחצף לנהוג בזה.

'ומבני הכהנים… אשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים' -לפי שהתחתנו הכהנים בגולה בגויי הארץ, וילדו בנים והם חללים, כשעלו מן הגולה אמר להם נחמיה להתייחס כדי לשרת בבית שני, ואסרום לאכול קדשי קדשים, אבל בתרומה שאכלו בגולה וכן בנשיאת כפיים לא אסרם, שגדולה חזקה, ואין לחוש שיעלום מתרומה ליוחסין שאיתרע חזקה שלא אכלו בקדשי המקדש כשאר כהנים (וראה עוד בדף הבא לשון אחר).

***************

יום ראשון ג' אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף כ"ה

דף כ"ה – ע"א

גדולה חזקה שנאמרה בכהנים שעלו מגולה – ללישנא קמא: הגם שבגולה אכלו רק בתרומה דרבנן, כשעלו אכלו בתרומה דאורייתא. לאיבעית אימא: אכלו רק בתרומה דרבנן, ואף שבארץ יש לגזור שיאכלו גם תרומה דאורייתא, גדולה חזקה שאי אפשר להוציאו מחזקתו, ומה שכתוב שלא יאכלו מקדשי הקדשים היינו בין תרומה הנקראת קודש ובין קדשים.

מעלין מתרומה ליוחסין – לפי האיבעית אימא היינו רק מתרומה מדאורייתא, ולכן לא חששו להאכיל לכהנים שעלו מן הגולה תרומה דרבנן.

חזקה להעיד עליו שהוא כהן: הרואה שהוא נושא את כפיו בבבל בכל מקום, ובסוריא, ובכל מקום ששלוחי ראש חודש מגיעים, וחילוק מתנות בכרכים, וחילוק גרנות בארץ ישראל ובסוריא (למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש) – שמעלים מאכילת חלה לתרומה למ"ד חלה דרבנן, ומתרומה לחלה למ"ד חלה מדאורייתא.

חלה בזמן הזה: לרבנן דבי רב – מדאורייתא, אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן, ששינה הכתוב לשון 'ביאה' במצות חלה מכל ביאות שבתורה, שנאמר 'בבואכם', שכיון שנכנסו נתחייבו בה, אבל לא נתחייבו בתרומה אלא אחר כיבוש וחילוק. לרב הונא בריה דרב יהושע – אפילו למ"ד תרומה מדאורייתא חלה מדרבנן, ששינה הכתוב ביאה זו שצריך ביאת כולכם.

דף כ"ה – ע"ב

עדות הבאה מכח חזקה כחזקה, שהמעיד על אחד שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת שהוא כהן – שקראו אחריו לוי (ולכן אין חשש שקרא ראשון משום שהוא גדול), מעלים אותו לכהונה להאכילו תרומה, וכן המעיד שקרא שני בבית הכנסת בחזקת שהוא לוי – שקראו לפניו כהן (ולכן אין חשש שקרא שני משום שהוא גדול), מעלים אותו ללויה לתת לו מעשר.

רבי העלה בן עפ"י עדות אביו לכהונה לאכילת תרומה – כיון שבידו להאכילו תרומה, ולא להשיאו אשה – שמא ממזר או נתין הוא, כיון שאין בידו. ולרבי חייא אינו נאמן כלל, שקרוב הוא, ורק קרוב המסיח לפי תומו נאמן.

***************