לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני ד' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף כ"ו
דף כ"ו – ע"א
המסיח לפי תומו מעלים אותו לכהונה על פיו, כגון זה שהיה מסיח לפי תומו שזכור כשהיה תינוק מורכב על כתפי אביו והטבילוהו לאכול בתרומה לערב, והיו חבריו בדילים ממנו, וקראוהו יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבי לכהונה על פיו.
מעשר ראשון – לרבי עקיבא ניתן רק ללוי, לרבי אלעזר בן עזריה אף לכהן, ואחר שקנס עזרא את הלויים ניתן רק לכהנים.
חלוקת מעשר ראשון בגרנות – חזקה לכהונה, לרבי אלעזר בן עזריה אחר קנס עזרא, באופן שמוחזק שאביו הוא כהן, ויצא עליו ערעור שהוא בן גרושה ובן חלוצה, שאף לסוברים שמעשר ראשון מותר לזרים מ"מ אינו מתחלק לזרים.
החולק תרומה בירושת אביו עם אחיו בבית דין – אינה חזקה להשבית קול שיצא עליו שהוא בן גרושה וחלוצה, שאף שאחיו חולקים בה כדי לאוכלה, אפשר שהוא לוקח חלקו למכרו.
דף כ"ו – ע"ב
שנינו במשנה: לרבי אלעזר מעלים לכהונה על פי עד אחד בזמן שאין עוררין, ולרשב"ג בשם רבי שמעון בן הסגן מעלים לכהונה על פי עד אחד, לא נחלקו אם מועילה עדות עד אחד נגד ערעור של אחד – שלפי כולם אין ערעור פחות משנים. אלא נחלקו במי שאביו מוחזק לכהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה וחלוצה, והורידוהו מן הכהונה עד שיבדקו הדבר משום מעלה בכהונה, ובא עד אחד והכשירו, והעלוהו לכהונה, ובאו שנים ופסלוהו, ושוב בא עד אחד והכשירו, ונחלקו אם מצטרפים שני העדים להכשירו, שהוי תרי ותרי, ומעמידים אותו על חזקתו שהיה כשר קודם שבאו השנים לפסלו, שרבי אלעזר סובר כרבי יהושע בן קרחה שאין עדותם מתקבלת בבית דין עד שיעידו כאחד, ורשב"ג סובר כרבי נתן ששומעים דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעים דבריו. (ובתחילה רצו לומר שלפי כולם מצרפים העדויות, אלא שנחלקו אם חוששים לזילותא בבי דינא. ופרכו שא"כ יש להם לחלוק גם אם באו שנים והעידו יחדיו).
משנה . האשה שנחבשה בידי עכו"ם מחמת ממון – מותרת לבעלה, ודווקא כשיד ישראל תקיפה על עכו"ם, אבל כשיד העכו"ם תקיפה – אסורה. מחמת נפשות – בכל אופן אסורה לבעלה.
***************
יום שלישי ה' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף כ"ז
דף כ"ז – ע"א
העידו רבי יוסי ורבי זכריה בן הקצב על בת ישראל שעדיה מעידים שהורהנה באשקלון, ושלא נסתרה ושלא נטמאה, וריחקו בני משפחתה, אמרו להם חכמים: אם אתם מאמינים שהורהנה, האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה. ושתי דרכים בגמרא מדוע הוצרכו עדים שלא נסתרה אף שנחבשה מחמת ממון: א. באשקלון יד עכו"ם תקיפה, ולכן גם נחבשה מחמת ממון אסורה לבעלה. ב. דווקא נתפסה מחמת ממון מותרת לבעלה, אבל כשמשכנוה מדעתה, שנחלטת להם בהגיע זמן, צריך עדים שלא נסתרה כדי להתירה לבעלה.
האשה שנחבשה בידי עכו"ם מחמת נפשות שאסורה לבעלה – לרב היינו גם כגון נשות הגנבים, שבעליהם נתלו, ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשותיהם, ללוי רק נשות רוצחים, אבל נשות גנבים הגונבים ממון אינם מפקירים.
האשה שנחבשה בידי עכו"ם מחמת נפשות שאסורה לבעלה – לחזקיה היינו דווקא כשנגמר דינם להריגה, ולרבי יוחנן אף שלא נגמר דינם.
משנה . עיר שכבשוה במצור – נשות כהנים שנמצאו בתוכה אסורות לבעליהם, שאשת כהן נאסרת אף באונס.
חיילים שבאו לעיר, בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, מפני שאין פנאי לנסך. ומה ששנינו שבמלחמה הנשים אסורות – לרב מני אף שאין פנאי לנסך יש פנאי לבעול. לרבי יצחק בר אלעזר בשם חזקיה – חיילי מלכות אחרת משחיתים העיר ומנסכים ובועלים, של אותה מלכות שומרים העיר ואינם מנסכים ואינם בועלים, ודווקא אם מעמדי השמירה שהעמיד המלך רואים אלו את אלו, שלא יוכל חייל אחד לברוח ולבעול, וגם שמו סביבות העיר שלשלת ברזל שתשמיע קול שהכשל איש שרץ עליה, ומקלות להיכשל בהם, וכלבים ואווזים הצועקים.
שני שבילים אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהם ועשה טהרות, וחבירו הלך בשביל השני ועשה טהרות, אם באו לשאול בבת אחת – שניהם טמאים. בזה אחר זה – שניהם טהורים. בא אחד לשאול עליו ועל חבירו – לרבי יוסי שניהם טמאים, שדומה לבת אחת, לרבי יהודה טהורים, שדומה לזה אחר זה.
אם יש מחבואה אחת מצילה על כל הכהנות שבעיר, ואפילו אם אינה יכולה להחזיק אלא אחת, ואין זה דומה כמו באו לשאול בבת אחת, כיון שאין בשבויה טומאה ודאית.
דף כ"ז – ע"ב
השכיר חמורו והתנה עמו שלא ילך בדרך 'נהר פקוד' שיש שם מים, אלא ילך בדרך 'נרש' שאין שם מים, ובא ואמר שהלך בדרך 'נהר פקוד', ומת החמור, אך טוען שלא היו שם מים אלא מת מעצמו,
לרבה – נאמן, שאילו משקר היה יכול לומר שהלך בדרך 'נרש'.
לאביי – אינו נאמן, שהוא מיגו במקום עדים, שאנן סהדי שתמיד יש שם מים.
כהנת שהייתה בעיר שכבשוה, ואמרה: לא נחבאתי ולא נטמאתי – מסתפק רב אשי אם נאמנת במיגו שהייתה אומרת נחבאתי, ואינו מיגו במקום עדים, שאין זה ודאי שנטמאת.
אם יש עדים לכהנת שלא נטמאה, אפילו עבד ואפילו שפחה – כשרה, אבל היא עצמה אינה נאמנת על עצמה, וכן בעלה אינו נאמן עליה.
נאמנות שפחתה: לענין איסור יחוד בשכיב מרע שנתן גט לאשתו שיהא גט למפרע, שאסורים ביחוד אלא על פי עדים – אין שפחתה כשרה, שלבה גס בה. לענין שבויה – לרב פפי נחלקו התנאים, וי"א שנאמנת להעיד שלא נטמאה, שבשבויה הקילו. וכן סובר רב אשי, שי"א שנאמנת, שרק בגט אין מועילה, משום שאינה צריכה להעיד אלא לשמרם, אבל במקום שצריכה להעיד אין חוששים שתעיד שקר. לרב פפא – לכו"ע אינה נאמנת גם בשבויה, אלא אם מסיחה לפי תומה.
בא ואמר: אני אחיך ותן לי חלק בנכסי אבא, והלה משיב: איני מכירך, צריך להביא עדים שהוא אחיו, ואם טוען שהעדים יראים ממנו שהוא איש אלים – מוטל על השני להביא עדים שאינו אחיו.
אחד אמר מסיח לפי תומו: אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם, יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי, ללקט עצים דעתי על אמי, והשיאה רבי לכהונה על פיו.
***************
יום רביעי ו' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף כ"ח
דף כ"ח – ע"א
משנה . המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו, לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו, שמא יבואו לידי עבירה, ואם היה כהן שאסור בגרושה צריך להתרחק עוד יותר, ואסור לדור עמה באותו המבוי, ואפילו לא נשאת. וכפר קטן נידון כשכונה.
המגרש את אשתו, אם החצר שלה – הוא נדחה מפניה, ואם היא של שניהם – היא נדחית מפניו, שטלטול גברים קשה משל נשים, וכ"ש אם החצר שלו.
כהן שלוה מאשתו וגירשה – אינה נפרעת אלא באחר, ואם באים יחד לדין – אין מזדקקים להם, לרב פפא – מנדים אותם, לרב הונא בריה דרב יהושע – מלקים אותם, ודווקא שנתגרשה מהנישואין, אבל נתגרשה מהאירוסים נפרעת בעצמה, שאין לבו גס בה, אלא אם כן רואים שמכירים זה את זה ברמיזות וקריצות אז עושים ביניהם שליח.
משנה . ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן:
א. זה כתב ידו של אבי – אפילו שמת אביו בעודו קטן. זה כתב ידו של רבי – אף שאינו שכיח אצלו כאביו. ואף על כתב יד אחיו – שאינו ירא ממנו כרבו, ולא שכיח אצלו כאביו. ודווקא כשיש אחר המעיד עמו, והטעם שנאמן: שקיום שטרות מדרבנן, והאמינו רבנן בדבר שהוא מדרבנן.
ב. זכור הייתי בפלונית שיצאה מבית אביה לחופתה וראשה פרוע. והטעם: שרוב נשים בתולות נישאות, ואין זה אלא גילוי מילתא.
ג. שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, שאין לחוש שהוא עבד, שאסור לרבו לשלחו ללמוד תורה, והאמינו רבנן להאכילו בתרומה מדרבנן.
ד. שהיה חולק עמנו על הגורן, במקומות שנוהגים כרבי יהודה שאין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, והאמינו רבנן להאכילו בתרומה מדרבנן.
ה. המקום הזה בית הפרס ולא יותר, שטומאת בית הפרס רק מדרבנן.
ו. כך אמר לי אבא – משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה.
ז. עד כאן היינו הולכים בשבת, שסבר התנא תחומין מדרבנן.
ח. אכלנו בקצצה של בת פלוני שנישאת לפלוני, שהיו נוהגים כשאחד מהאחים נשא אשה שאינה הוגנת לו, הביאו בני משפחתו חבית מלאה פירות, ושברוה באמצע רחבה, ואמרו: אחינו בית ישראל שמעו, אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, בואו וקחו לכם דוגמה לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו.
ט. אבא היה מוליך חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי, אבל אינו נאמן כשמעיד שהוליך באחר.
דף כ"ח – ע"ב
עבד שלוה ממנו רבו, או שעשה אפוטרופוס, שנהג בו מנהג בן חורין, או שנהג העבד לפניו מנהג בן חורין, כגון שהניח תפילין, או קרא ג' פסוקים בבית הכנסת – לא יצא לחירות, שאין זו הוכחה ששחררו.
לרבי יהודה אין חולקים תרומה לעבד בלי רבו, משום שבמקומו היו מעלים מתרומה ליוחסים, לרבי יוסי חולקים לעבד בלי רבו, משום שבמקומו לא היו מעלים מתרומה ליוחסים.
בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן.
בית הפרס והיינו שהיה בשדה זו קבר ונחרש, חוששים מדרבנן שהמחרישה הוליכה עצמות עד מאה אמה, לרב יהודה אמר שמואל מנפח אותו מאה אמה וסומך שאם יש שם עצם היה רואהו, לרב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה בית הפרס שנידש ברגליים טהור, שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נידש ברגל ונכתת לפחות מכשיעור.
אין גדול יכול להעיד שראה בקטנו – שדרך או מעמד היה לפלוני במקום זה, שאין להוציא ממון ע"פ עדותו.
היה עובד כוכבים ונתגייר או עבד ונשתחרר – אינו נאמן להעיד מה שראה בנכרי ובעבדות אף בדברים שמעיד הגדול מה שראה בקטנו, מפני שאינו מדייק, לרבי יוחנן בן ברוקא – מעידים, כיון שדעתו להתגייר מדייק.
הדרן עלך האשה שנתארמלה
***************