
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי ז' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף כ"ט
פרק שלישי – אלו נערות
דף כ"ט – ע"א
משנה . האונס נערה חייב לשלם חמישים כסף קנס לאביה, ולתנא במשנתנו גם אם אינו יכול לקיים מצות 'ולא תהיה לאשה', כגון שהיא ממזרת, נתינה (שדוד גזר עליהם עבדות), כותית (שגירי אריות הם), גיורת שבויה ושפחה שנתגיירה ונפדתה ונשתחררה קודם שלושה שנים ויום אחד. וכן אם היא מחייבי כריתות, כגון אחותו, אחות אביו, אחות אמו, אחות אשתו, אשת אחיו, אשת אחי אביו ונדה. שסובר התנא שאין אומרים קם ליה בדרבה מיניה בחייבי כריתות.
קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות – יש לה מכר, ובת י"ב עד שתבגר – יש לה קנס אם אנסוה, אבל לקטנה אין קנס לדעת רבי מאיר, אבל לחכמים – יש לה קנס מבת שלושה שנים ויום אחד.
דף כ"ט – ע"ב
בא עליה ומתה קודם העמדה בדין – פטור מלשלם הקנס לאביה, שנאמר 'ונתן לאבי הנערה', יתור 'הנערה' נדרש – ולא לאבי מתה.
'כסף ישקול כמוהר הבתולות' הנאמר במפותה, דורשים גזירה שוה ל'בתולה' שנאמרה באנוסה, שיהא זה (מפותה) כמוהר הבתולות של אנוסה – לשלם חמישים, ומוהר הבתולות (אונס) יהא כשל מפותה – לשלם שקלים.
לתנא במשנתנו גם אם אינו יכול לקיים מצות 'ולא תהיה לאשה' חייב קנס, שששה מקראות נאמרו: נאמר באונס 'כי ימצא איש נערה בתולה… ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה' – שני פעמים 'נערה' 'וה"א' מיותרת. ונאמר במפתה 'וכי יפתה איש בתולה… כסף ישקול כמוהר הבתולות' – 'בתולה' 'בתולות' 'וה"א' מיותרת. נערה אחת ובתולה אחת נאמרו לגופם – לכשרות, ושתים נאמרו לדרשות הקודמות (ולא לאבי מתה, ולגזירה שוה), וב' לרבות חייבי לאווים וכריתות.
'ולו תהיה לאשה' – לשמעון התימני כל הפרשה באשה שיש בה הויה, שקידושים תופסים בה, אבל חייבי כריתות אין להם קנס, לרבי שמעון בן מנסיא כל הפרשה באשה הראויה לקיימה.
החילוק בין אם 'תהיה' היינו אשה שיש בה הויה, או אשה הראויה לקיימה – בחייבי לאוין (כגון ממזר ונתינה), שקידושים תופסים בהם אך אין ראויה לקיימה. ולרבי עקיבא הסובר שאין קידושין תופסים בחייבי לאווים – נפק"מ באלמנה לכהן גדול, שקידושין תופסים בה, שנאמר 'לא יקח, ולא יחלל' – חילולים הוא עושה, ואינו עושה ממזרים. לרבי ישבב הסובר בדעת רבי עקיבא שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, ואפילו באלמנה לכהן גדול אין קידושים תופסים, אם כוונתו להוציא רק אלמנה לכהן גדול – נפק"מ בחייבי עשה (מצרית ואדומית), ואם אין כוונת רבי ישבב להוציא גם שאר איסורי ביאה ואף חייבי עשה – נפק"מ בבעולה לכהן גדול, שבזה לכו"ע תופסים קידושין, כיון שהוא עשה שאינו שווה בכל.
***************
יום שישי ח' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף ל'
דף ל' – ע"א
הבא על הנידה – משלם קנס, גם לשמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא, שקידושין תופסים בה וראויה לקיימה.
התנא במשנה שמחייב קנס אף כשחייב כרת – שלא כרבי נחוניא בן הקנה, שפוטר המדליק גדיש ביום הכיפורים מתשלומים כיון שחייב כרת, כשם שהמדליק גדיש בשבת פטור כיון שחייב מיתה בבית דין.
לאביי טעמו של רבי נחוניא בן הקנה – שדורש 'אסון' האמור לענין מיתת בית דין ('ולא יהיה אסון'), ל'אסון' הנאמר במיתה בידי שמים – 'וקראהו אסון' שהזהיר יעקב אבינו לבניו הם על אונסים שבידי אדם כגון צינה ופחים, וגם על אונסים שבידי שמים כגון אריות וגנבים.
פורעניות הבאים על האדם גזירת המלך הם, חוץ מחולי הבא ע"י קור וחום, שבאים בפשיעתו, שנאמר עליהם 'שומר נפשו ירחק מהם'.
דף ל' – ע"ב
מיום שחרב בית המקדש, אף שבטלו סנהדרין, דוגמת עונש ארבעה מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה – נופל מן הגג או חיה דורסתו, שריפה – נופל בדליקה או נחש מכישו, הריגה – נמסר למלכות או לסטים באים עליו, חנק – טובע בים או מת בסרונכי.
לרבא טעמו של רבי נחוניא בן הקנה – שדורש הפסוק 'ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך, ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו' – אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, לפוטרו מתשלומים.
החילוק אם טעמו של רבי נחוניא בן הקנה כאביי (מ'אסון' הנאמר במיתה בידי שמים) או כרבא (מ'כרת') – בזר שאכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים ולא כרת, לאביי פטור מתשלומים, ולרבא חייב.
הגונב חלב של חבירו ואכלו – חייב, שנתחייב ממון בשעה שהגביהו וגנבו, קודם שעבר על איסור חלב.
זר שאכל תרומה שלפי אביי פטור מתשלומים (לפי רבי נחוניא בן הקנה):
א. בתחב לו חבירו עמוק לתוך פיו שיכול להוציאו רק ע"י הדחק, שאינו חייב משום גניבה, שאפילו אם יפלוט אינו ראוי לבעליו, וחייב רק משום הנאת גרונו ומעיו בשעת בליעה, ובאותה שעה מתחייב מיתה, וממילא נפטר מחיוב ממון. אבל אם תחבו למקום שאינו יכול להוציאו כלל פטור ממיתה, שאנוס הוא.
ב. שתחב לו חבירו משקים של תרומה בתוך פיו, שכיון שנמאס פטור משום גניבה, והנאת הגרון המחייבת ממון היא בשעת חיוב מיתה.
ג. לרב אשי – שבשעה שבלע תרומה משלו, קרע בגדי חבירו, שסובר שפטור גם אם החיוב מיתה לא בא מחמת ממונו של חבירו.
***************
יום שבת קודש ט' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף ל"א
דף ל"א – ע"א
הזורק חץ ארבע אמות ברשות הרבים, וקרע בגדי חבירו בהליכתו – פטור, שהמלאכה התחילה משעה שעקר החץ, שעקירה צורך הנחה היא.
הגונב חלב של חבירו ואכל – חייב, שכבר נתחייב בממון משעת הגבהת החלב, ואינו דומה לזריקת חץ בשבת, שרק שם אי אפשר להנחה בלי עקירה, אבל בזה אין ההגבהה צורך אכילה, שהיה יכול להתכופף למטה משלש ולאכול, או משום שבחץ כיון שזרקו אין בידו להחזירו, מה שאין כך בגניבה יכול להחזיר קודם שיאכל. ונפק"מ בין הטעמים – במעביר סכין ברשות הרבים וקרע בגדים בהליכתו, שאי אפשר להנחה בלי עקירה, אך אפשר להחזירו.
המפנה חפצים מזווית לזוויתבשבת,ונמלך עליהם והוציאם – פטור, שלא היה עקירה משעה ראשונה על מנת להוציא.
הגונב כיס בשבתוהגביה ברשות הבעלים,והוציא לרשות הרבים – אם לא עמד לפוש, אף שעמד לכתף, כיון שדרכו בכך לא נתבטל עקירתו, ופטור מתשלומים, שמשעה שהגביהו התחילה המלאכה. אבל אם קודם שהוציאו עמד לפוש – חייב, שאין חיוב שבת בא לו בעקירתו הראשונה. ולבן עזאי הסובר מהלך כעומד – אפילו לא עמד פטור.
דף ל"א – ע"ב
הגונב כיס בשבת והיה מגרר ברשות הבעליםולא הגביה,והוציא – פטור מתשלומים, שחיוב ממון ומיתה באים כאחת, ודווקא בכיס גדול או בינוני שדרך הוצאה בכך, אבל כיס קטן, כיון שאין דרך הוצאה בכך פטור מחיוב מיתה וחייב בתשלומים.
אופן שמגרר גניבה ומוציא קונה הגניבה יחד עם איסור הוצאה בשבת:
לרב אחא: אם הוציא לרשות הרבים – חייב משום שבת, אך לא קנאה, שמשיכה אינה קונה לא ברשות הבעלים ולא ברשות הרבים. הוציאה לרשות היחיד – חייב משום גניבה ולא משום שבת. אלא מדובר – א. שהוציא לצידי רשות הרבים – וכרבי אליעזר שלעניין שבת הם כרשות הרבים, ואפילו הכי הוא מקום קנין, כיון שלא שכיח שם רבים (אבל לחכמים אינם כרשות הרבים, וקונה הגניבה, אך אין מתחייב משום שבת).
לרב אשי: שצירף ידו למטה משלש וקיבלה, שידו של אדם חשובה כארבע על ארבע לענין שבת ולכן חשוב מקום גם לענין גניבה.
לרבינא: אפילו הוציאה לרשות הרבים קונה הגניבה.
***************