לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת כתובות דף ל"ב – ל"ו

דף ל"ב – ע"א

מה ששנינו במשנה שחייב קנס גם באונס חייבי כריתות, אף שחייבי כריתות לוקים אם התרו בהם, ואין לוקים ומשלמים,

לעולא – כל שיש חיוב ממון ומלקות, משלם ואינו לוקה, ומה ששנינו שהבא על אחותו לוקה, היינו באופן שאין חיוב ממון, כגוןבבוגרת שאין תשלומי קנס, ומפותה שאין לה צער, ושוטה שאין לה בושת ופגם, או ביתומה אפילו בנערה ומפותה שמוחלת הקנס.

לרבי יוחנן – אם התרו בו לוקה ואינו משלם, ומה ששנינו במשנה שמשלם היינו כשלא התרו בו.

דף ל"ב – ע"ב

מקורו של עולא שהאונס נערה מחייבי כריתות משלם ואינו לוקה ולא להיפך – דורש גזירה שוה 'תחת' מ'תחת' האמור בחובל בחבירו, שמשלם ואינו לוקה על לאו ד'לא יוסיף', אבל במה מצינו אי אפשר ללמוד מחובל בחבירו, שאם ממון חמור – שאני חובל בחבירו שחמור שמשלם חמישה דברים, ואם ממון קל – שאני חובל בחבירו שהותר מכללו בבית דין. ואי אפשר ללמוד במה מצינו מעדים זוממים שמשלמים ואינם לוקים, שאם ממון חמור – שאני זוממים שחמורים שנענשים בלי התראה, ואם ממון קל – שאני זוממים שלא עשו מעשה.

מקורו של רבי יוחנן שהאונס נערה מחייבי כריתות והתרו בו לוקה ואינו משלם ולא להיפך: שנאמר 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ונסמך לו 'ארבעים יכנו', ומה שחובל בחבירו ועדים זוממים משלמים ואין לוקים משום שבפירוש רבתה תורה שהם בתשלומים, בזוממים – מיתור 'יד' והיינו ממון שניתן מיד ליד, ובחובל בחבירו – מיתור 'כן ינתן בו' והיינו ממון שיש בו נתינה.

הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והתרו בו – לוקה, כיון שאין בו תשלומים.

************

 

דף ל"ג – ע"א

לעולא שסובר שבמקום שחייב מלקות וממון משלם ואין לוקה, לא נתבטל עונש המלקות של לאו של אחותו – שמתקיים בבוגרת שאינו משלם קנס, ולאו של 'לא יוסיף' בחובל בחבירו – מתקיים בחבלה פחות משוה פרוטה, ולאו של 'לא תענה' (שנאמר מלקות בפסוק 'והיה אם בן הכות הרשע') – מתקיים בעדים זוממים שמעידים על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה.

רבי יוחנן אינו סובר כעולא שהפסוק 'תחת אשר ענה' נדרש לגזירה שוה שמשלם ואין לוקה – שדורש מכך שמלבד הקנס יש גם חיוב בושת ופגם, ועולא לומד חיובים אלו מהפסוק 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף', יתור 'השוכב עמה' נדרש – הנאת שכיבה חמשים, מכלל שיש גם חיוב בושת ופגם.

עדים זוממים משלמים ואינם לוקים –

לרבי אלעזר, משום שאי אפשר להתרות בהם, שאם נתרה אותם מיד לפני הגדת עדות  – לא יעידו אפילו עדות אמת, שיאמרו חשודים אנו בעיני  בית דין ומה לנו לצרה הזאת, ואם נתרה אותם יום אחד או שעה אחת קודם לכן – יאמרו ששכחו ההתראה בשעת העדות. והאמוראים דחו שאפשר להתרות תוך כדי דיבור אחר הגדת עדות, שאם הם משקרים יחזרו בהם, וכן אפשר להתרות יום או שעה קודם לכך, ולהזכיר ההתראה בדרך רמז סמוך לעדות.

לאביי – אינם צריכים התראה, שצריך 'כאשר זמם לעשות לאחיו' והם רצו להרוג בלי התראה, וגם זוממים בבן גרושה וחלוצה אינם צריכים התראה, הגם שאין המלקות מ'כאשר זמם' אלא משום 'לא תענה', משום שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם' – משפט השווה לכולכם, ורוב זוממים אינם בני התראה, ומה שאין לוקים עדים זוממים הוא משום שבפירוש ריבתה תורה שמשלמים ואינם לוקים (כנ"ל דף  ל"ב:).

חובל בחבירו משלם ואינו לוקה,

לרב שישא בריה דרב אידי – שנאמר 'אם לא יהיה אסון ענש יענש' והיינו דמי ולדות, הרי שמשלם ואינו לוקה אף שהתרו בו למיתה, שנאמר 'אם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש', ומותרה למיתה החמורה מותרה למלקות הקל – שיש בו קצבה.

לרב אשי – מותרה לדבר חמור אינו מותרה לדבר הקל.

דף ל"ג – ע"ב

אלמלי הלקו את חנניה מישאל ועזריה היו משתחווים לצלם,

לרב שישא בריה דרב אידי – שהכאה שאין לה קצבה חמורה ממיתה,

לרב אשי – כל מלקות חמור ממיתה.

חובל בחבירו משלם ממון ואינו לוקה,

לרב יעקב מנהר פקוד בשם רבא – שנאמר 'אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה… ורפא ירפא', הכהו ולא מת חובשים אותו בבית האסורים, אם מת – לא נקה ממיתה, לא מת – נקה ממיתה וחייב בתשלומים, ואף שהתרו בו למיתה, וסובר שמותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל.

לרב מרי – אין ראיה, שאפשר שהפסוק עוסק בהורג בשוגג, ונקה היינו מגלות.

לריש לקיש מה ששנינו שחייב קנס בבא על חייבי כריתות, אף ששנינו במסכת מכות שהם לוקים, ומאידך שנינו בסיפא שהבא על בתו פטור מקנס משום שחייב מיתה – משנתנו רבי מאיר היא, הסובר שלוקה ומשלם, שלא השם המביא  למלקות מביאו לידי תשלומים, אך החייב מיתה אינו מת ומשלם.

גנב שור או שה וטבחו על ידי שליח – חייב הגנב ארבעה וחמשה, אף שבכל מקום אין שליח לדבר עבירה. והמקור:

לרבא – שנאמר 'וטבחו או מכרו', מה מכירה אי אפשר אלא על ידי אחר וחייב, אף טביחה כך.

לדבי רבי ישמעאל – שנאמר 'וטבחו או מכרו', 'או' לרבות השליח.

לדבי חזקיה – 'תחת' לרבות השליח.

כל שאילו הוא עצמו אינו חייב אי אפשר  לומר שיהא חייב על ידי שליח, גם לולי הדין שאין שליח לדבר עבירה, ואף על פי כן גנב ששלח שליח לטבוח לו בשבת חייב, אף שאילו טבחו בעצמו פטור – שבאמת בר חיובא הוא, ופטור מתשלומים רק משום קם ליה בדרבה מיניה.

***********

 

דף ל"ד – ע"א

הטובח גניבה בשחיטה שאינה ראויה לאכילה – פטור לרבי שמעון, שסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

השוחט בשבת וביום הכיפורים –

לחכמים שחיטתו כשרה, וחייב עליה ארבעה וחמשה.

לרבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה – לסוברים שמעשה שבת אסור באכילה מדאורייתא אינה שחיטה.

המבשל בשבת:

לרבי מאיר – בשוגג יאכל אפילו בו ביום, במזיד לא יאכל הוא לעולם, ואחרים אוכלים.

לרבי יהודה – בשוגג יאכל הוא למוצאי שבת, ולא בו ביום שקנסו שוגג אטו מזיד, במזיד לא יאכל עולמית, ורק אחרים מותרים (במוצ"ש).

לרבי יוחנן הסנדלר – בשוגג רק אחרים יאכלו במוצאי שבת, במזיד לא יאכלו גם אחרים עולמית, אבל נותנו או מוכרו לעכו"ם.

מעשה שבת לרבי יוחנן הסנדלר במזיד אסור באכילה מדאורייתא – שנאמר 'ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת', כקודש שאסור באכילה. ומותר בהנאה, שנאמר 'לכם' – לכם יהא, ודווקא במזיד, שנאמר 'מות יומת' והיינו במזיד.

לחכמים אסור רק מדרבנן, שנאמר 'היא קודש' – היא קודש ואין מעשיה קודש.

לחכמים שמעשה שבת אסור רק מדרבנן – שחט הגניבה בשבת ע"י אחר חייב ארבעה וחמשה, ששחיטה ראויה היא מדאורייתא.

טבח הגניבה לשם עבודה זרה – אינו חייב ארבעה וחמשה, שאין חיוב ארבעה וחמשה אלא בגמר זביחה שאז הוי טביחה, ונאסר בהנאה קודם כששחט סימן אחד. אך אם אמר שאינו עובד עבודה זרה אלא בגמר זביחה – חייב ארבעה וחמשה, ודווקא שטבחו  בשליח, אבל אם שחט בעצמו פטור, קם ליה בדרבה מיניה.

גנב שטבח שור הנסקל – אינו חייב ארבעה וחמשה, שאסור בהנאה. ואם הזיק בבית השומר ונגמר דינו בבית השומר – לרבי יעקב אם החזירו השומר מוחזר, ולכן אם גנבו גנב ממנו וטבחו חייב ארבעה וחמשה לפי שיטת רבי שמעון הסובר דבר הגורם לממון כממון.

דף ל"ד – ע"ב

גנב הטובח בשבת –

לריש לקיש פטור מחיוב ארבעה וחמשה גם לרבי מאיר שסובר לוקה ומשלם, שגם לשיטתו אינו מת ומשלם, לרבה חייב ארבעה וחמשה, שקנס חידוש הוא ואף שמת חייב לשלם.

גנב וטבח בשבת או במחתרת – פטור מקנס גם לרבה הסובר שלא נאמר קם ליה בדרבה מיניה בחיוב קנס, כיון שחיוב הקרן בא לו על ידי איסור שבת, ואם אין חייב על הגניבה אינו חייב על טביחה ומכירה.

היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת – פטור מחיוב ארבעה וחמישה, שבשעה שטבחה גזלה, ומיתה וממון הקרן באים כאחת, ואף שבשעת משיכה נתחייב במזונותיה לא נתחייב באונסיה, וי"א שנתחייב באונסיה משעת משיכה ולכן חייב לשלם הקרן , ולרבה יש גם חוב ארבעה וחמישה שבקנס אין קם ליה בדרבה מיניה.

יורשים שהניח להם אביהם פרה שאולה – משתמשים בה כל ימי שאילה. מתה – אינם חייבים באונסים, שהם לא שאלו. טבחו ואכלו – משלמים דמי בשר בזול, הניח להם אביהם קרקעות – חייבים בכל, שהאב פשע במה שלא הגיד להם שאינה שלו, וי"א שכן הדין גם אם מתה תחת ידם, שנשתעבד הנכסים מחיים בשעת שאלה.

רבי יוחנן המעמיד המשנה המחייב קנס בחייבי כריתות בלי שהתרו בו, לא רצה לתרץ כריש לקיש שהמשנה כרבי מאיר הסובר שלוקה ומשלם – משום שהעדיף להעמידה כחכמים. ריש לקיש לא תירץ כרבי יוחנן – שסובר שאם כשהתרו בו אינו משלם, גם כשלא התרו בו פטור, כיון שיש בחטא צד מלקות.

*********

דף ל"ה – ע"א

עבר בשוגג על איסור שיש בו מיתה יחד עם חיוב ממון –

לרב דימי לפי רבי יוחנן חייב לשלם, ולריש לקיש פטור.

לתנא דבי חזקיה ורב אבין – גם רבי יוחנן מודה שפטור, שנאמר 'מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת', הוקש מכה אדם למכה בהמה, מה מכה בהמה חייב ממון בכל אופן – בשוגג, במזיד, אם מתכוין, אם אינו מתכוין, דרך ירידה, דרך עליה, שאדם מועד לעולם, אף מכה אדם פטור מממון בכל אופן.

עבר בשוגג על איסור שיש בו חיוב מלקות יחד עם חיוב ממון –

לרבי יוחנן חייב ממון, שחייבי מלקות לא הוקשו למכה בהמה,

לריש לקיש פטור, שבפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות,

לאביי – מגזירה שוה 'רשע' 'רשע',

לרבא – גם חייבי מלקות הוקשו למכה בהמה, שנאמר בסמוך 'ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו' והיינו מלקות.

'ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו' מיותר הוא, שכדי לחייבו ממון שמענו מ'כן ינתן בו', ותנהו ענין לאופן שאין חייב ממון על החבלה אלא מלקות, ולהקיש למכה בהמה שלא תחלוק בחיוב מלקות, ולעולם פטור מממון גם אם קרע שיראים בשעת החבלה.

דף ל"ה – ע"ב

'מכה בהמה ישלמנה' דורשים ממנו למכה אדם לפוטרו ממון בכל אופן כשם שמכה בהמה חייב בכל אופן, ואין מפרשים שהפסוק עוסק בשבת, וחייב בתשלומים משום שמדובר בשוגג, ונשמע מכך שחייבי מיתות שוגגים חייבים לשלם – שבהכרח מדובר בחול, שהרי האמור בהמשך 'ומכה אדם יומת' בהכרח עוסק במזיד שהתרו בו, שאם לא כן אינו מת.

רבה הסובר בדעת רבי מאיר שתשלומי קנס חידוש הם, ומשלם אפילו אם מתחייב מיתה על אותו מעשה, כדעת מי מעמיד המשנה:

לא כרבי מאיר – שהרי שנינו בסיפא שהבא על בתו פטור, ולרבה גם בחייבי מיתות סובר רבי מאיר שמשלמים קנס (ולא כריש לקיש בדעת רבי מאיר, שרק לוקה ומשלם ולא מת ומשלם).

לא כרבי נחוניא בן הקנה הסובר קם ליה בדרבה מיניה בחייבי כריתות – שהמשנה מחייבת קנס בחייבי כריתות.

לא כרבי יצחק הסובר שאין חייבי כריתות לוקים ולכן משלם קנס – שהרי הבא על הממזרת לוקה ושנינו שמשלם. ובהכרח מתרץ כרבי יוחנן, שהמשנה עוסקת בלי התרו בו למלקות, והמשנה במסכת מכות שמחייבת מלקות בממזרת עוסקת בהתרו בו.

 ***********

דף ל"ו – ע"א

קנס אונס ומפתה בעריות –

לרבי שמעון בן מנסיא אפילו חייבי לאווים אין להם קנס, שנאמר 'ולו תהיה לאשה' – אשה הראויה לקיימה. לשמעון התימני חייבי כריתות ומיתות בית דין אין להם קנס, ש'ולו תהיה לאשה' היינו שקידושין תופסים בהם, אבל חייבי לאוים יש להם קנס. (ולתנא דמתניתין יש קנס אפילו אם אין קידושין תופסים בהם). ובשניות מדברי סופרים לכולי עלמא יש קנס, שמדאורייתא אפשר לקיים 'ולא תהיה לאשה'.

הממאנת אין לה קנס ופיתוי – שאינה בחזקת בתולה, הואיל ונישאת.

עד אימתי הבת ממאנת –

לרבי מאיר עד שתביא שתי שערות, ואחר כך אינה ממאנת אפילו לא בעלה לאחר מכן,

לרבי יהודה גם נערה ממאנת עד שיהיו לה שתי שערות שוכבות, ויראה כרבה השחור על הלבן

איילונית –

לרבי מאיר הסובר שקטנה אין לה קנס גם לה אין קנס ופיתוי, שיוצאת מקטנותה לבגר,

לחכמים שיש קנס לקטנה גם לה יש קנס, ולכולי עלמא יש לה טענת בתולים להפסידה כתובתה אף בשהכיר בה.

מוכת עץ – אין לה טענת בתולים.

החרשת והשוטה –

לרבן גמליאל אין לה טענת בתולים להפסידה כתובתה, שאם היתה פקחת היתה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי, וטוענים לה זאת משום 'פתח פיך לאלם',

לרבי יהושע יש לה טענת בתולים, שגם אילו הייתה פיקחת אינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי.

סומא –

לחכמים יש לה טענת בתולים,

לסומכוס בשם רבי מאיר אין לה, שאם נחבטת אינה מראה לאמה, וכנסה בחזקת שנחבטת. הבוגרת יש לה טענת בתולים, אך דווקא טענת דמים, אבל אינו יכול לטעון פתח פתוח מצאתי, שמשבגרה אין רחמה צר כבתחילה.

דף ל"ו – ע"ב

מי שיצא עליה קול בילדותה שזינתה – אין חוששים לקול, ומותרת לכהונה, ויש לה קנס ופיתוי, אבל אם באו שני עדים ואמרו שתבעתם לאיסור והפקירה עצמה ולא שמענו לה – אין לה קנס ופיתוי, שתולים שחיזרה אחר זנות ומצאה, שפרוצים שכיחים.

שטר שיצא עליו שם זיוף – השטר כשר, אבל אם באו שני עדים שביקש מהם לזייף שטר חוששים שהתלמד בעצמו לזייף כתב ידי עדים והשטר מזויף.

משנה . הבא על הגיורת, השבויה, השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד  -אין להם קנס, לרבי יהודה שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה.

הבא על בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בנה, בת בתה – אין להם קנס, מפני שמתחייב בנפשו, ואין משלם ממון, שנאמר 'ואם לא יהיה אסון ענוש יענש' – הא יהיה אסון לא יענש. (ולרבה בדף ל"ד: ל"ה: רבי מאיר חולק וסובר שבקנס לא אומרים קם ליה בדרבה מיניה).

לרבי דוסא שבויה בת כהן אוכלת בתרומה, ואין מחזיקים אותה בחזקת בעולה, לרבי יוחנן היינו כשיטת רבי יהודה, לרבה – שמא רבי יהודה סובר כן רק לענין קנס, שלא יהא חוטא נשכר, וכן לענין כתובה סובר שהיא מאתיים, כדי שלא ימנעו מלישא אותה, אבל לענין תרומה מחמיר. וכן שמא רבי דוסא סובר כן רק לתרומה דרבנן, אבל לא להוציא ממון .

הפודה את השבויה ומעיד בה – מותר לישא אותה, שאילו נבעלה לא היה נותן עבורה ממון, לא פדה ומעיד שלא נבעלה – לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה. לרבי יהודה – לרבי יוחנן שלשיטת רבי יהודה היא בחזקת בתולה, ישאנה אפילו מעיד בה ולא פדה, שהרי אין צריך כלל לעדותו (ולפי רבה שטעמו של רבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר – אפילו פדה ומעיד בה לא ישאנה).

***************