לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי כ' אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף מ"ב

פרק רביעי – נערה שנתפתתה

כתובות דף מ"ב – ע"א

משנה . תשלומי בושת ופגם וקנס וצער שייכים לאב, עמדה בדין עד שלא מת האב, ומת – הרי הם של אחים יורשי האב.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב – הרי הם לעצמה, שכיון שלא עמד בדין אינו ממון להוריש לבניו. עמדה בדין עד שלא בגרה – הרי הם של אב, מת האב – הרי הם של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הם של עצמה. לרבי שמעון – אף אם עמדה בדין אינו ממון להוריש לבניו עד שיגיע לידו, והרי הם לעצמה.

מעשה ידיה ומציאתה – אף שלא גבתה, כשמת האב הרי הם של אחים.

האומר לחבירו: אנסת או פיתית את בתי. והלה משיב: לא אנסתי ולא פיתיתי. משביעך אני ואמר אמן, ואח"כ הודה שנשבע לשקר –

לחכמים –  חייב קרן וחומש וקרבן אשם גזילות, שנתכוון לתבוע בושת ופגם שהוא ממון, ולא נתכוון לתבוע הקנס, שיותר תובע תביעה שאם יודה לא יפטר מלתבוע תביעה שאם יודה יפטר.

לרבי שמעון – פטור, שנתכוון לתבוע הקנס, שיותר תובע תביעה שיש לה קצבה מתביעה שאין לה קצבה, וכיון שאין הודאתו מחייבת, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, גם הכפירה אינה כפירת ממון.

האומר לחבירו: העמדתיך בדין ונתחייבת לי קנס, וכפר, ונשבע, והודה –

לחכמים חייב קרבן מריבוי 'ומעלה מעל'.

לרבי שמעון פטור, שנאמר 'וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה' – דווקא אלו שעיקרם ממון, מה שאין כן דבר שעיקרו קנס.

דף מ"ב – ע"ב

לרבי שמעון הסובר שדבר שעיקרו קנס פטור המודה מקרבן שבועה אף כשתבעו שכבר העמידו על כך בדין, מודה שאחר העמדה בדין נחשב ממון להוריש לבניו, פרט לחמישים כסף של אונס ומפתה, שנאמר 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף' – לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה ואילך, ואם לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הם של עצמה.

***************

יום חמישי כ"א אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף מ"ג

דף מ"ג – ע"א

'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' – עבדים כנענים אתם מורישים לבניכם, ולא זכות שזיכתה התורה בבת, כגון קנס של פיתוי ואונס, וחבלות בפניה המפחיתים דמיה כשמוכרה לאמה. אמנם שאר חבלות הואיל שצער גופה הוא לעולם שלה הוא.

מעשה ידי יתומה הניזונת מן אחים מנכסי אביה מתנאי כתובה:

לרב ששת – של אחים, וכדין האלמנה שניזונת מנכסי יתומים שמעשה ידיה שלהם.

לרב – מעשה ידיה לעצמה, ואינו דומה לאלמנה, שנוח לאב שבתו תרוויח מעשה ידיה, והלכה כרב.

מי שמת והניח אלמנה ובת ונכסים מועטים – אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים, גם לרב הסובר שנוח לאב בהרווחת בתו יותר מאלמנתו, שלעניין זילותא אלמנתו עדיפה לו.

דף מ"ג – ע"ב

משנה . המארס את בתו קטנה או נערה ונתגרשה, אירסה ונתארמלה – לסובר שיש כתובה מן האירוסין כתובתה שלו. השיאה ונתגרשה, השיאה ונתארמלה – לת"ק כתובתה שלה, ששעת גוביינא הוא אחר שנישאת ופקעה רשותו ממנה, לרבי יהודה כתובה הראשונה של אב, שנכתבה בעודה ברשותו, אך אם אירסה בנערותה ובגרה, ואח"כ נשאת – כתובתה שלה, שנכתבה אחר שיצאה מרשותו בבגרות, ואין אומרים שזכה בה בשעת אירוסין.

ארוס שנתחייב בכתובה בשעת אירוסין מתקנת חכמים, וכתב לה כתובה עם תוספת בשעת נשואין:

לרב הונא – מנה ומאתים שהוא שיעור הכתובה שנתחייב מתקנת חכמים גובה ממשועבדים שמשעת אירוסין, ותוספת שהתחייב מעצמו בנישואין גובה ממשועבדים שמשעת נשואין.

לרב אסי – גם עיקר כתובה גובה רק משעת נישואין, שבשעת כתיבת השטר מחלה השעבוד הראשון והתרצתה לזמן הכתוב בשטר.

הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות – הואיל ולא כתב בכתובה השניה 'צביתי ואוסיפת לך' (כדרך שכותבים בתוספת כתובה הנ"ל), לא בא להוסיף על הראשונה ולא תגבה השניה אלא אם בטלה הראשונה, ולכן יש לה שתי אפשרויות: או גובה מאתים מזמן ראשון או שלש מאות מזמן שני.

נשאת לראשון ומת, לשני ומת – לרבי לא תינשא לשלישי, שסובר שבשני פעמים נקבעת חזקה שהיא קטלנית, וכן מדויק מהתנא במשנתנו.

***************