לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני כ"ה אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף מ"ז
דף מ"ז – ע"א
האב זכאי במציאת בתו בין קטנה בין נערה – משום איבה, שכיון שחייב במזונותיה אם תהא מציאתה לעצמה לא ירצה לזונה.
מעשה ידי בת קטנה לאביה – כשם שיכול למוכרה. ושל נערה לאביה – שנאמר 'וכי ימכור איש את בתו לאמה' – מקיש בת לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה.
האב זכאי בהפרת נדרי בתו נערה – שנאמר 'בנעוריה בית אביה'.
האב זכאי לקבל גט בתו נערה כשם שזכאי לקבל קידושיה – שנאמר 'ויצאה והייתה' הוקשה יציאה להויה.
נכסי בתו שנפלו לה מאבי אמה – לחכמים אין לאביה זכות בהם, שדווקא לבעל תקנו זכות אכילת פירות בנכסי אשתו, תמורת פדיונה, אך לאב לא הוצרכו לתקן שבין כך יפדה אותה, לרבי יוסי ברבי יהודה גם לאב תקנו פירותיה תחת פדיונה, שאם לא כן יאמר: יש לה כיס מלא מעות, תפדה עצמה.
כתובה ותוספת כתובה שהבעל מוסיף לה על עיקר כתובה של מנה מאתיים – לתנא קמא נתארמלהאו נתגרשה בין מן האירוסין ובין מן הנישואין גובה הכל, לרבי אלעזר בן עזריה – מן הנישואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה תוספת כתובה אלא על מנת לכונסה.
דף מ"ז – ע"ב
נדוניה שאב פסק לבתו שתכניס לבעלה, וכתבם לה בשעת אירוסין, ומתה לפני הנישואין – לת"ק לא זכה הבעל, לרבי נתן זכה. להוי אמינא – נחלקו במחלוקת ת"ק וראב"ע לענין תוספת שכתב הוא לה, למסקנא – אפילו לראב"ע שלא כתב הבעל אלא על מנת לכונסה, סבר רבי נתן שהאב פסק משום החתונה והיינו משעת אירוסין.
חיוב מזונות האשה המוטל על בעלה – יש תנאים הסוברים שהוא מדאורייתא, ונחלקו בפירוש הפסוק 'שארה כסותה ועונתה', כסותה – כמשמעו, שארה ועונתה – י"א שארה אלו מזונות, ועונתה זו עונה האמורה בתורה (כמו שכתוב 'אם תענה את בנותי'), לרבי אלעזר – שארה זו עונה (כמו שכתוב 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'), עונתה אלו מזונות (כמו שכתוב 'ויענך וירעיבך'). ויש תנא הסובר שחיוב מזונות תקנת חכמים הוא תחת מעשה ידיה, ויכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה.
'שארה כסותה ועונתה' – לרבי אליעזר בן יעקב, הכל הולך על כסות, לפי שארה תן כסותה – שלא יתן לזקנה בגדים רחבים של ילדה, ולא לילדה של זקנה. ולפי העונה כסותה – שלא יתן חדשים שהם חמים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים. לרב יוסף – שארה זו קירוב בשר, שהאומר אי אפשר אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.
תקנו קבורתה תחת הנדוניה שהכניסה לו הכתובה בשטר כתובתה.
תקנו פדיונה תחת זכות אכילת פירותיה, ואין אומרים שלא יאכל פירותיה אלא יניחם עבור פדיונה – שמא לא יספיק עבור פדיונה.
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה – ששניהם מצויים, ותקנו מצוי תחת מצוי, ותקנו פדיונה תחת פירותיה – ששניהם אינם מצויים.
***************
יום שלישי כ"ו אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף מ"ח
דף מ"ח – ע"א
רבי יהודה אמר שאפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת לאשתו שמתה, ולת"ק אין צריך, והמחלוקת באופן שדרך בנות משפחתו בכך ולא משפחתה, לת"ק מה שעולה עמו ואינה יורדת עמו היינו בחייה ולא אחר מותה, ולרבי יהודה גם במותה, והלכה כרבי יהודה.
מי שנשתטה – בית דין יורדים לנכסיו וזנים ומפרנסים את אשתו ובניו ובנותיו, וקונים בשמים לאשתו, ופוסקים צדקה מנכסיו, ולגירסת רש"י לרב חסדא אין פוסקים צדקה.
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, כיון שיצא מדעת ולא ציוה לפרנס לכן אשתו שחייב לפרנס בית דין יורדים לנכסיו לפרנס אותה, אבל לא יורדים עבור פרנסת בניו ובנותיו. לגירסה שלפנינו: לרב חסדא אין קונים בשמים לאשתו, וכל שכן שאין פוסקים צדקה מנכסיו, לרב יוסף קונים לה בשמים, שאינו רוצה שתתנוול, אך אין פוסקים צדקה.
מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו – קוברים אותה לפי כבוד משפחתה, ולסוברים שעולה עמו ואינה יורדת עמו גם לאחר מיתה – גם לפי כבוד משפחתו.
האומר על עצמו: אם מת לא תקברוהו מנכסיו אלא מן הצדקה – אין שומעים לו, שלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור. אבל את אשתו אין קוברים מנכסיו, שכיון שמת בחייה הרי היא גובה כתובתה, וקבורתה מוטלת על יורשי כתובתה.
דף מ"ח – ע"ב
משנה . לעולם הבת ברשות האב, וזכאי בכל זכויות האב בבתו עד שתכנס לחופה, ואם היא מאורסת לכהן אינה אוכלת בתרומה, ושלא כמשנה ראשונה הסוברת כשהגיע זמן י"ב חודש שנותנים לבתולה אוכלת בתרומה.
מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל – הרי היא ברשות הבעל, שנאמר 'לזנות בית אביה', פרט למסר האב לשלוחי הבעל, ששוב אינה בבית אביה ודינה כנשואה, אבל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל – הרי היא ברשות האב.
משעת מסירה לבעל או לשלוחים דינה כנשואה, ואם זינתה הרי זו בחנק, ולשאר דברים:
לרב – מסירתה כנישואין לכל דבר, חוץ מלעניין תרומה, שהטעם שאין ארוסה אוכלת הוא שמא ימצא בה מום, ועדיין החשש קיים,
לרב אסי ורבי יוחנן ורבי חנינא – אף לתרומה, שהטעם שארוסה אינה אוכלת הוא משום שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה, ואחר שנמסרה אינם אצלה.
לשמואל – היא כנשואה רק לענין שיורש הנדוניה שפסק לה אביה, שמחל לו האב משמסרה לו, אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה אין דינה כנשואה.
לריש לקיש – לענין שאם נתארמלה או נתגרשה כתובתה מאחר היא מנה. והביאו ברייתא כשיטת שמואל.
מסרה לבעל ובדרך נכנסו לחצר ללון סתם ולא פירשו לשם נישואין – לחצר שלו הוי לשם נישואין, לחצר שלה אינה לנישואין.
***************
יום רביעי כ"ז אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף מ"ט
דף מ"ט – ע"א
מסרה האב לבעלה ונתארמלה או נתגרשה אינה חוזרת לרשות אביה, מיתור 'ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום' – כיון שיצאה שעה אחת מרשות אב שוב אינו יכול להפר.
משנה. האב אינו חייב במזונות בנו ובתו בחייו, ולענין מצוה: לרבי מאיר – מצוה לזון בנותיו, וכל שכן בניו שעוסקים בתורה. לרבי יהודה – מצוה לזון בניו, וכל שכן בנותיו משום זילותא. לרבי יוחנן בן ברוקא – אין מצוה.
רק לאחר מיתתו חייב לזון בנותיו מנכסיו בתנאי כתובה, וכפי שדרש רבי אלעזר בן עזריה: כשם שתנאי כתובת בנין דכרין אין הבנים יורשים אלא לאחר שמת אביהם, כן תנאי כתובה שהבנות יזונו היינו אחר מיתתו.
דף מ"ט – ע"ב
רבי אילעא אמר שבאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים עד שיביאו שתי שערות, ולהלכה דווקא אם הוא עשיר כופים אותו כשם שכופים אותו על שאר צדקות, אך אם אינו עשיר רק מכריזים עליו שהוא רע מן העורבים שזנים בניהם (אחר שגדלים ומשחירים, אך בעודם קטנים הם לבנים ואביהם ואמם שונאים אותם, ועליהם נאמר 'לבני עורב אשר יקראו'), אך אין כופים אותו.
רבי אילעא אמר שבאושא התקינו: הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם, לא מן הדין אלא מתקנת חכמים, אבל משאר מקבלי מתנה אין גובים. ולהלכה גם מבנו אין מוציאים.
מי שמת והניח אלמנה ובת שירשה נכסיו – אלמנתו ניזונת מנכסיו. וגם אחר שנישאת הבת, ואף שבעל בנכסי אשתו דינו כלוקח ואין מוציאים למזון האשה מנכסים משועבדים – משום הפסד אלמנה עשו אותו כיורש. ואף אם מתה הבת וירשה בעלה ניזונית האלמנה מהנכסים.
***************