
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון א' אלול תשפ"ב
מסכת כתובות דף נ"ג
דף נ"ג – ע"א
שמואל אמר לרב יהודה שלא יהיה בנוכח בשעה שאב מעביר נחלה מן הראוי לרשת, ואפילו אם מעביר מבן רע לבן טוב, שאי אפשר לדעת איזה בנים יהיה לו, אבל כשכותב נדוניה לבת מותר, משום מצוה 'את בנותיכם תנו לאנשים'.
יהודה בר מרימר לא רצה להיכנס עם רב פפא בשעה שאבא סוראה כתב נדוניה לבתו שנשאת לבן רב פפא, שאף שמצוה היא מכל מקום אין כופים על זה ובכניסתו לשם ככפיה הוא שירבה לפסוק לכבודו, וכפאו רב פפא להיכנס, וישב ושתק, וסבר אבא סוראה ששותק משום שכועס שאין הנדוניה הוגנת בעיניו, עד שכתב כל נכסיו, אמר לו יהודה שאם היה נוטל ממנו עצה לא היה צריך לכתוב כל כך, ורצה לחזור ואמר לו יהודה שלא יחזור מדיבורו.
מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה – בניה יורשים נדונייתה, ואין אומרים שהוקל בעיניה למכור כתובתה ולהפסיד בניה, משום שהייתה אנוסה מחמת מעות. מחלה כתובתה לבעלה – אין להם כתובת בנין דכרין, כיון שכתובתה קלה בעיניה להפסיד לבניה.
אשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עד אחד המעיד שמת בעלה, וחזר בעלה, שדינה תצא מזה ומזה ואין בניה מזה ומזה יורשים כתובת בנין דכרין, אף שהיתה אנוסה להינשא ולא מחמת שהוקל כתובתה בעיניה – משום שקנסוה חכמים על כך שלא בדקה קודם שנשאת אם מת בעלה.
מוחלת כתובתה לבעלה – אין לה מזונות, שתנאי כתובה ככתובה.
אשתו ארוסה – לא אונן, ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת, ולא מטמאה לו, מתה אינו יורשה, מת הוא גובה כתובתה, אבל מתה היא אין לה דין כתובה, שחיוב הכתובה הוא רק כמו ככתוב בה 'לכשתנשאי לאחר תטלי<![if !supportAnnotations]>[I1]<![endif]> הכתוב לך', ואינו חייב בקבורתה.
דף נ"ג – ע"ב
יתומות ניזונות מנכסי האב עד בגרות או עד הנישואין, המוקדם מביניהם, ונחלקו בארוסות קודם בגרות.
קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם – נחלקו ת"ק ורבי יהודה אם יש לה מזונות מן האחים.
יתומה שהיא אלמנה וגרושה מן האירוסין ושומרת יבם – יש לה מזונות מן האחים.
הכונס את יבמתו וילדה לו בת, ומת – איבעיא אם יש לה מזונות מנכסי אביה, שכיון שכתובת היבמה הוא על נכסי בעלה הראשון ולא על היבם גם תנאי כתובה אינם על נכסיו, או כיון שאם אין לה מבעלה הראשון תיקנו לה מנכסי היבם כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, גם תנאי כתובה על נכסיו.
***************
יום שני ב' אלול תשפ"ב
מסכת כתובות דף נ"ד
דף נ"ד – ע"א
יתומה בת שניה לעריות – איבעיא אם יש לה מזונות מנכסי אביה, כיון שקנסו לאמה שלא יהא לה כתובה ותנאי כתובה, או שרק את אמה שעברה על איסור קנסו, ולא את בתה.
בת ארוסה – איבעיא אם יש לה מזונות, וכגון שכתב כתובה לארוסתו, וכן לסובר שחכמים תקנו לארוסה כתובה, והספק הוא האם יש לה גם תנאי כתובה, או כיון שחכמים לא תקנו לכתוב שטר כתובה עד הנישואין אין לה תנאי כתובה.
בת אנוסה – איבעיא אם יש לה מזונות, והיינו לשיטת חכמים שאין כתובה לאנוסה, האם גם תנאי כתובה אין לה, או דווקא כתובה אין לה משום שתקנת כתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואנוסה בין כך אינו יכול להוציאה, אבל תנאי כתובה יש לה.
לשון הכתובה 'את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך', בביתי – ולא בביקתי, ולכן אם אין לו בית אלא צריף קטן יכולים היורשים לומר לה לכי מאתנו, ומזונות – לרב יוסף חייבים לזונה שם, למר ברב אשי פטורים, ואין הלכה כדבריו.
תבעו אלמנה להינשא ונתפייסה – אין לה מזונות, שאין זה 'מיגר ארמלותיך'. לא התפייסה מחמת כבוד בעלה – יש לה מזונות, מחמת שאין בני האדם הגונים – אין לה מזונות.
כיחלה ופירכסה – אין לה מזונות, שגילתה דעתה שלא מחמת כבוד בעלה מתעכבת מלהינשא. זינתה – נחלקו אם אומרים שיצר אנסה ויש לה מזונות. והלכה – כל זמן שלא תבעה כתובתה בבית דין, או מכרה, משכנה, עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אפילו שלא בבית דין – יש לה מזונות.
אנשי ירושלים וגליל היו כותבים 'את תהא יתבא וכו' כל ימי מיגר אלמנותיך', אנשי יהודה היו כותבים 'עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך', לרב הלכה כאנשי יהודה, וכן נהגו בבבל וכל הכרכים הסמוכים לה, לשמואל הלכה כאנשי גליל, וכן נהגו בנהרדעא וכל הכרכים הסמוכים לה, וכן אם היא מבבל ונישאת לאחד מנהרדעא, וכן נהגו בכל מקום שמודדים התבואה במידת קב של נהרדעא.
בגדים שעל האלמנה – לרב שמין לפירעון כתובתה בשעת גבייתה, לשמואל אין שמין, והלכה כרב.
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לגזבר בכסות אשתו ובניו, ובבגדים שצבע עבורם אף שלא לבשו עדיין, ולא בסנדלים שלקח בשבילם. והיינו גם לרב הסובר ששמין לאלמנה מה שעליה, שרק כל זמן שהיא תחתיו הקנה אותם לה ולא לאחר מיתתו.
שכיר (לקיט) הגר בבית בעל הבית ונתן לו בגדים – נחלקו רב ושמואל אם כשיוצא ממנו שם אותן בגדים בשכרו, ומחלוקת אמוראים האם רב ושמואל סוברים בזה כפי שסברו באלמנה, או שכל אחד הפך שיטתו בזה.
שכיב מרע שציווה שיתנו נדוניה לבתו, וקצובים היו תכשיטי הבנות, והוזלו – הריווח שייך ליתומים, ואין צריכים ליתן לה כפי השיווי של יום הצוואה.
דף נ"ד – ע"ב
שכיב מרע שאמר ארבע מאות זוז מייני יהיה משועבד לנדוניית בתי, ונתייקר היין – הריווח שייך ליתומים.
רבי יוחנן נתן עצה לקרוביו שאשת אביהם הרבתה לאכול, שייחד אביהם קרקע למזונותיה בצוואת שכיב מרע, ששוב אינה יכולה לגבות משאר הנכסים (כדין הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא שאבדה כתובתה, ולרבי יוסי אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה. ולפירוש שני: שהוא כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר נכסיו לבניו, שאין האשה גובה ממשועבדים). וחלק עליו ריש לקיש, שאם אמר קרקע זו למזונותייך ריבה לה מזונות שיהיה לה מזונות מרווחים. לרבי אבהו אליבא דרבי יוחנן – אמר 'למזונות' ריבה לה, 'במזונות' קצץ ופרע לה חוב המזונות, ואין לה משאר נכסים.
הדרן עלך נערה שנתפתתה
פרק חמישי – אף על פי
משנה . אף על פי ששיעור כתובה לבתולה הוא מאתים ולאלמנה מנה יכול להוסיף, ולא אסרו מחשש בושה למי שאין לו.
נתארמלה או נתגרשה – לת"ק בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה עיקר ותוספת כתובה, לרבי אליעזר בן עזריה – מן הנישואין גובה את הכל, מן האירוסין גובה רק עיקר כתובה, שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכונסה.
לפחות מעיקר כתובה – לרבי יהודה מותר על ידי שכותבת שובר שהתקבלה, לרבי מאיר כל הפוחת בעילתו בעילת זנות.
ממה ששנינו במשנה שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה על עיקר כתובה יוסיף, משמע שתוספת כתובה ותנאי כתובה דינם כדין הכתובה עצמה: א-ב. אם מוכרת או מוחלת כתובתה היינו גם התוספת. ג. המורדת שפוחתים מכתובתה אף מהתוספת פוחתים. ד. פוגמת, שאינה פורעת השאר אלא בשבועה. ה. תובעת אין לה מזונות אף אם תבעה רק התוספת. ו. עוברת על דת שאין לה כתובה, גם תוספת אין לה. ז. אינה נוטלת כתובה ותוספת משבח הנכסים לאחר מיתה. ח. הצריכה להישבע ליטול עיקר כתובה (כגון הנפרעת שלא בפניו, עד אחד מעידה שהיא פרועה, הנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים) גם על התוספת צריכה להישבע. ט. שביעית אינה משמטת עיקר ותוספת. י. כתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה עיקר ותוספת כתובה. יא-יב. נגבית רק מקרקע ומזיבורית כעיקר. יג. כל זמן שהיא בבית אביה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה אבדה עיקר וגם תוספת. יד. בנין דיכרין יורשים עיקר ותוספת.
***************