לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי ג' אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף נ"ה

דף נ"ה -ע"א

כתובת בנין דכרין – לפומבדיתא אינה נגבית ממשועבדים, שהיא כירושה, ולבני מתא מחסיא נגבית ממשועבדים, כמתנה. ולהלכה – אינה נגבית.

ייחד מטלטלים לכתובת אשתו ומת והם בעין – נוטלת בלי בשבועה, הגם שהבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, היינו משום שחוששים שהתפיס לו האב צררי, וכאן היינו צררי שהתפיס. ואם נאבדו ובא לגבות מן הקרקע שכל נכסיו אחראים לכתובתה – לבני מחסיא בשבועה, לפומבדיתא בלי שבועה, שאין חוששים שהתפיס לה אחרים, וכן הלכה.

ייחד לה קרקע לכתובתה וציין ד' מצריה, ומת – נפרעת בלא שבועה, שאין חוששים שהתפיס לה צררי. ציין רק מצר אחד – לפומבדיתא בלא שבועה, לבני מתא מחסיא בשבועה, שהרי זה כאילו לא ייחד ויש חשש צררי, ולהלכה – בלא שבועה.

אמר לעדים כתבו וחתמו מתנת קרקע ותנו לו, אם קנו מידו – כיון שסתם קנין לכתיבה עומד אינם צריכים לשאלו אם עדיין עומד בדיבורו. לא קנו – לפומבדיתא אין צריכים לשאלו, לבני מתא מחסיא צריכים לשאלו, שמא חזר בו, וכן הלכה.

רב ורבי נתן נחלקו אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שאין גובים תוספת כתובה אלא מן הנישואין, ושניהם הולכים אחר אומד הדעת, והסובר שהלכה כרבי אלעזר בן עריה – אומדים דעתו שלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת ביאה, והסובר שאין הלכה כמותו – אומדים שכתב לה כן משום קריבות הדעת שיש כבר משעת אירוסין.

המפרש והיוצא בשיירה ואומר כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו, שמחמת טרדתו לא הספיק לגמור דבריו, לרבי שמעון שזורי אף הגוסס, שאומדן דעתו שלא אמר כתבו אלא כדי שיתנו, ופסק רבי נתן כדבריו.

דף נ"ה – ע"ב

תרומת מעשר של דמאי שחזרה לתוך חולין – לרבי שמעון שזורי שואל לעם הארץ שלקח ממנו הפירות, ואם אמר הפרשתי מעשרותיו, ונמצא שלא הוצרך הלוקח להפריש – סומך עליו, הואיל ודמאי חיובו מדרבנן האמינו חכמים במקום הפסד, לחכמים אינו נאמן, ופסק רבי נתן כרבי שמעון שזורי.

מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין – לרב אומדים דעתו שרצה ליתן לה כח מתנת בריא – שאם עמד מחולי אינו יכול לחזור בו, וגם כח מתנת שכיב מרע – שיכול להקנות לו בה גם חובות מה שאין בריא יכול לעשות כן, שאין מטבע נקנה חליפין אלא אגב קרקע. לשמואל – שמא לא גמר להקנות אלא בשטר, וכדרך מתנת שכיב מרע שקונה רק לאחר מיתה, וכיון שאין שטר קונה לאחר מיתה לא קנה כלל.

***************

יום רביעי ד' אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף נ"ו

דף נ"ו – ע"א

נחלקו האמוראים האם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שאם מת הבעל או נתגרשה מן האירוסין גובה רק עיקר כתובה, שלא כתב התוספת אלא על מנת לכונסה, ונמנו וגמרו בני הישיבה שהלכה כדבריו.

נכנסה לחופה ומת קודם ביאה – איבעיא אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, ואם תמצא לומר שחיבת חופה קונה יש להסתפק בכנסה לחופה ופירסה נדה, האם צריך חופה הראוי לביאה.

הפורע מקצת חובו – לרבי יהודה יכתוב שטר אחר על הסכום הנשאר, ולא יכתוב שובר שהלווה צריך לשומרו מן העכברים, לרבי יוסי יכתוב שובר ולא יכתוב שטר אחר, שבכך יפסיד המלווה השעבוד מזמן השטר הראשון.

לרבי יהודה אפשר לפחות עיקר הכתובה על ידי שכותבת לו שובר שקיבלה מקצת כתובתה, אף שבכל חוב סובר רבי יהודה שאין כותבים שובר: לרבי ירמיה – שמדובר בכתב השובר בתוך הכתובה. לאביי – רק ללווה שפרע שטרו חשש רבי יהודה שלא יצטרך לשמור השובר מעכברים, אבל בכתובה שבאמת לא פרע הבעל לא חשש, ואם לא ישמור שוברו הוא מפסיד את עצמו.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה – לרבי מאיר מקודשת ותנאו בטל, שמתנה על מה שכתוב בתורה, לרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים.

דף נ"ו – ע"ב

אף שלרבי יהודה המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים מודה רבי יהודה שאי אפשר להתנות לפחות מן הכתובה (רק ע"י מחילה בכתיבת שובר) – שסובר שכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. אף שלעניין פירות סובר שיכולה להסתלק מהם – משום שלא לכל יש פירות. ואע"פ שבדמאי לא עשו חיזוק והאמינו חמר המעיד על פירות חברו ולא חשו לגומלים – לאביי משום שדמאי הוא ספק דרבנן, לרבא בדמאי הקילו משום שרוב עמי הארץ מעשרים.

לרבי מאיר כל הפוחת מעיקר הכתובה תנאו בטל וגובה כל כתובתה, שלשיטתו כתובה דאורייתא והרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, ואעפ"כ בעילתו בעילת זנות – משום שלא סמכה דעתה בשעת ביאה.

אין מייחדים מטלטלים לכתובה, מפני תיקון העולם שמא יאבדו או יפחתו דמיהן, ואם קיבל עליו אחריות אם יאבדו מותר, לרבי יוסי אף אם קיבל עליו אחריות אסור, מפני שאין דמיהם קצובים עולמית ולפעמים מוזילים.

לרבי יוסי רשאי לפחות מעיקר הכתובה דרך תנאי, ושלא כרבי יהודה שהתיר רק דרך מחילה בשובר.

***************

יום חמישי ה' אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף נ"ז

דף נ"ז – ע"א

נאבדה כתובתה – לרבי מאיר אסור להשהותה אף על פי שיש לה כתובה מתנאי בית דין, כיון שלא סמכה דעתה, שחוששת שמא כשאתבענו יאמר פרעתי, ובעילתו בעילת זנות, לחכמים משהה אדם את אשתו שתיים ושלש שנים בלא כתובה. והלכה כרבי מאיר בגזירותיו.

אופן מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם יכולה למחול כתובתה בעל פה דרך תנאי או דווקא בכתיבת שובר: לרבי אבהו אליבא דרב דימי – מתחילת חופה עד תחילת ביאה, אבל משבא עליה מודה רבי יוסי שאין בדבריה כלום אחר שכבר זכתה, וצריכה לכתוב שובר. לרבי אבהו אליבא דרבין – נחלקו מתחילת ביאה עד סוף ביאה, אבל בתחילת חופה לכו"ע די בתנאי בעל פה.

ב' אמוראים החולקים בסברא וב' אמוראים אחריהם חולקים באיזה אופן המחלוקת – יותר יש ליישב דברי ב' אמוראים האחרונים שאינם חולקים, ולומר שב' האמוראים הראשונים חולקים – שבסברא יש לומר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מאשר ליישב שהאמוראים הראשונים אינם חולקים והאחרונים חולקים אימתי נחלקו הראשונים – שאז נמצא שאחד מהאחרונים אומר שקר.

משנה . נותנים לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לאחר שקידשה להכין תכשיטיה עד שתכנס לחופה, שנאמר 'תשב הנערה אתנו ימים או עשור', ימים היינו שנה כנאמר 'ימים תהיה גאולתו'.

גם לאיש נותנים שנים עשר חודש – להכין צרכי סעודה וחופה.

לאלמנה – נותנים שלושים יום, שכבר יש בידה תכשיטים.

דף נ"ז – ע"ב

קטנה יכולה לעכב מלהינשא עד שתגדל, וכן אביה יכול לעכב אפילו אם היא אינה מעכבת, שלמחר תמרוד בבעלה ותבא אליו עד שתגדל, ויצטרך לקנות לה תכשיטים אחרים.

אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, אבל פוסקים להשיאה לאחר שתגדל, ואין חוששים שמא יכנס בה פחד מעכשיו ותיחלש, ודווקא בלי קידושין, שאין מקדשים אותה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה.

בוגרת שנתקדשה – לרב הונא נותנים לה רק ל' יום כאלמנה, ופרכוהו מברייתא שבוגרת כבתולה שתבעוה ונותנים לה שנים עשר חודש משעת אירוסין, אך אם שהתה שנים עשר חודש בבגרות ונתקדשה נותנים לה רק ל' יום.

בת ישראל המאורסת לכהן, מן התורה אוכלת בתרומה – שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', וחכמים אסרוה. לעולא – שמא תשקה תרומה לאביה ולאחיה, לרב שמואל בר יהודה – שמא ימצא בה מום וקידושיה בטלים, ונמצא שזרה אכלה תרומה. והחילוקים ביניהם: אם קיבל עליו המומים – אין חשש ביטול קידושין משום מום, ואם מסר האב לשלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל – אין חשש שמא תשקה לאביה ולאחיה.

למשנה ראשונה בת ישראל המאורסת לכהן והגיע זמן הנישואין (י"ב חודש) ולא נישאת אוכלת תרומה – שאין לחוש שמא תשקה לאביה ולאחיה, שמאחר שזן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה, ואין חשש שימצא בה מום – שבודקה קודם לכן ע"י קרוביו.

כהן הנשכר בבית ישראל אין חוששים שיאכיל להם תרומה, כיון שהוא אוכל משלהם.

כהן שקנה עבד מישראל אוכל בתרומה, שאין חשש שימצא בו מום המבטל המקח, שמום חיצוני נראה, ומום פנימי אינו מפריע לו שהרי קנהו למלאכה, ואם נמצא גנב ממון או גנב נפשות אין המקח בטל שסתם עבדים כך הם, וכן אם נמצא שהוא לסטים מזויין או חטא למלכות עד שנגזר עליו שכל המוצא יהרגנו אין המקח בטל, שהרי יש לו קול.

כהן המאכיל ארוסתו בת ישראל תרומה – לרבי טרפון נותן לה הכל תרומה, לרבי עקיבא מחצה חולין ומחצה תרומה (יתבאר בדף נ"ח.).

היבם אינו מאכיל שומרת יבם בתרומה, שנאמר 'קנין כספו' והיא קנין אחיו, ואפילו השלימה שנים עשר חודש בחיי בעלה ונתחייב במזונותיה בחייו, שמשמת פקע קנין הבעל.

משנה אחרונה אמרו שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, אפילו אם הגיע זמנה של שנים עשר חודש.

***************