לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי כ"ח אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף נ'
דף נ' – ע"א
באושא התקינו שהמבזבז מנכסיו לעניים אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות, ומקור לכך: 'עשר אעשרנו לך', ומכך שלא נאמר 'עשר אעשר' למדים שמעשר שני כראשון, ויחד הוא חומש (ולא שיפריש המעשר השני ממה שנשאר אחר מעשר ראשון שזהו פחות מחומש).
באושא התקינו שבן המסרב ללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים עד שיהא בן שתים עשרה, ואח"כ יורד עימו לחייו לרדותו ברצועה ומניעת לחם, ומה שאמר רב שפחות מבן שש לא ילמד, ומבן שש ילעיטהו כשור בתורה – א. ילעיטהו אך לא ירד עמו לחייו. ב. למקרא יורד עמו לחייו מבן שש, למשניות מבן י"ב, וכדברי אביי שזמן התחלת לימוד מקרא מבן שש ומשנה מבן עשר.
בן הנכנס לשנת י"ג ובת הנכנסת לשנת י"ב – צריכים להתענות ביום הכיפורים מעת לעת, וחינוך לשעות – שנתיים קודם לכן.
כל המכניס בנו ללמוד תורה פחות מבן שש רץ אחריו להחיותו ואינו משיגו – שמסוכן הוא למות מרוב חולשה, ואמנם חביריו רצים אחריו להיות פקחים בתורה כמותו ואינם מגיעים , וי"א שאם הוא בריא יכניסנו ללמוד.
באושא התקינו שאשה שמכרה קרן נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה – הבעל מוציא מיד הלקוחות, שעשוהו חכמים כלוקח הראשון בנכסיה.
רב יצחק בר יוסף חזר ארבעים פעמים מרה דשמעתתא דאושא הוא רבי יוסי בר חנינא, עד שהיה דומה לו כאילו מונח בכיסו.
'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' – י"א זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים, וי"א זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם.
'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' – י"א זה הלומד תורה ומלמדה, וי"א זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים.
'וראה בנים לבניך שלום על ישראל' – כיון שבנים לבניך אינם באים לידי חליצה ויבום, וי"א שלא יבואו למחלוקות מי קרוב וקודם לנחלה.
דף נ' – ע"ב
שתי התקנות בתנאי כתובה שבנים שיש לו ממנה יורשים הנדוניה שהיא הכניסה ושמו בכתובתה, ותקנת מזונות הבנות – שוות, ולכן לרב המנונא מה הזכרים אינם גובים נדוניית אמם אלא מן הקרקע אף הבנות ניזונות רק מקרקע, ולרב יצחק בר יוסף בעליה התקינו שיהיו בנות ניזונות אף מן המטלטלים, והביאה הגמרא מכמה אמוראים שלא רצו לגבות ממטלטלים, ואפילו ממידת רחמנות שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, ורב נחמן ציוה אף להחזיר מה שכבר גבו כדין טעה בדבר משנה.
תמרים מחוברים הקרובים לקציצתם אך עדיין צריכים לדקל – דינם כקרקע, וגובים מהם מזונות הבנות, אבל אם אינם צריכים לדקל כמטלטלים הם, שכל העומד להיגזז כגזוז דמי.
יתומה פוסקים לה נדוניה מנכסי אביה, ולשמואל אומדים דעת האב, ולפי גילוי דעת וותרנות נותנים.
***************
יום שישי כ"ט אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף נ"א
דף נ"א – ע"א
רבא הורה להעלות מזונות יתרים ממטלטלים ליתום שתיזון אחותו עמה, אף שיתומה ניזונת רק מקרקע, מכל מקום אילו רצה שפחה לשמשו היו נותנים לו, והיו נותנים לה מזונות ממטלטליו, כל שכן זו שהיא אחותו וגם תשמשנו.
מוציאים מן היתומים למזון האלמנה והבנות, לרבי בין מקרקע ובין ממטלטלים, לרבי שמעון בן אלעזר מקרקע מוציאים למזונות ולנדוניית הבת, ואם הנכסים מועטים שאין בהם כדי לזון הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, ואין מוציאים למזונות הבנות ממטלטלים, ואף שבכל מקום הלכה כרבי מחבירו, בזה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שגובים מקרקע ולא ממטלטלים בין כתובה בין מזונות בין פרנסה.
משנה . לא כתב לה כתובה – בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין.
הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, לרבי יהודה יכולה היא למחול ולכתוב לו שובר שכבר התקבלה ואפילו לא נתקבלה.
כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז של כתובה ולא כתב שמשעבד כל נכסיו – גובה גם משאר נכסים, שהוא תנאי בית דין, לרבי יהודה גובה אף ממשועבדים, שסובר אחריות טעות סופר הוא וכאילו נכתב בשטר, לרבי מאיר רק מבני חורין, שסובר אחריות לאו טעות סופר.
מצא שטר חוב שכתוב בו שהלווה שעבד נכסיו למלווה – לא יחזיר השטר למלווה אפילו אם הלווה מודה שעדיין חייב לו, שחוששים שמא כבר פרעו, ונפל השטר מן הלווה, ומודה שחייב כדי שהמלווה יגבה מלקוחות שלו ויחלקו ביניהם, לחכמים (רבי יהודה) גם אם אין כתוב בו אחריות לא יחזיר שאחריות טעות סופר הוא.
דף נ"א – ע"ב
חמשה גובים רק מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים, לפי שאין דמיהן קצובים: הלוקח קרקע גזולה, והוציא הנגזל ממנו הקרקע והפירות והשבח, כשחוזר וגובה מן הגזלן גובה הקרן ממשועבדים, ופירות ושבח מנכסי בני חורין. המקבל עליו לזון את בן או בת אשתו. לרבי מאיר, שטר וכתובה שאין בהם אחריות.
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתי ובכהנת אהדרינך למדינתך – חייב, שהוא תנאי בית דין.
נשבית חייב לפדותה, ואינו רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה, שנתחייב בפדיונה משנשבית. חלתה – חייב לרפואתה, אך יכול לומר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה.
אשת ישראל שנאנסה – לשמואל, אם יש עדים שצווחה מתחילה עד סוף מותרת לבעלה, ואם לא – אסורה לבעלה, שמא היה תחילתה באונס וסופה ברצון, ורק בשבויה הקילו שמותרת לבעלה ישראל. לרבא, אף שידוע שתחילתה באונס וסופה ברצון, ואפילו אומרת הניחו לו – מותרת, שיצר התלבש בה ובכלל האונס הוא, וכן תניא בברייתא.
'והיא לא נתפשה' – 'והיא' מיעוט הוא, י"א למעט תחילתה באונס וסופה כרצון, שאף שלא נתפסה בסוף מותרת, וי"א למעט אשת כהן, שאף שנתפסה אסורה, ולרבי ישמעאל למעט קידושי טעות, שאפילו שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה, ומותרת לו שפנויה בעלמא היא.
נשים שליסטים גונבים מתחת בעליהם – מותרות לבעליהם, לפי שאנוסה היא, ואפילו אם מספקות להם לחם ומזון ומושיטות להם החיצים, שמחמת יראה עושות כן, אבל אם הניחום ללכת לבעליהם והלכו מעצמם לגנבים – אסורות.
שבויות עבור המלך – אם המלך גדול שיודעת שלא ישאנה הרי היא אנוסה, אבל נשבו עבור מלך כבן נצר שלכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש ליסטים – אסורה, שסברה שישאנה, אבל בסתם ליסטים אנוסה היא שאינה רוצה להינשא לו.
***************
שבת קודש ל' אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף נ"ב
דף נ"ב – ע"א
ממזרת או נתינה הנשואה לישראל שנשבית – פטור מלפדות, שלא שייך בה תנאי כתובה שאם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו.
אלמנה הנשואה לכהן גדול שנשבית – לאביי חייב לפדותה, שהרי השתעבד לה בתנאי כתובה שאם תשבה 'אהדרינך למדינתך', לרבא פטור, שלא השתעבד אלא כשנאסרה עליו מחמת השביה, אבל אם היא אסורה עליו מחמת דבר אחר לא השתעבד.
ישראל המדיר את אשתו מליהנות לו ונשבית – לרבי אליעזר פודה ונותן לה כתובתה, שסובר שיש לילך אחר שעת חלות התנאי, ואז יכול לקיים להשיבה לו להיות אשתו, לרבי יהושע אם הדירה ולבסוף נשבית נותן לה כתובתה ואינו פודה, שסובר שיש לילך אחר הסוף וכעת אינו יכול לקיים התנאי שישיבנה להיות אשתו, שהרי נאסרה עליו מחמת הנדר. אבל אם נשבית ואחר כך הדירה חייב לפדותה, שיבא להערים ולהדיר כדי להפטר מלפדות.
כהן המדיר את אשתו: לאביי – בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע חייב לפדותה, שבין אם הולכים אחר שעת התנאי ובין אם הולכים אחר הסוף אפשר לקיים התנאי של 'אהדרינך למדינתך'. לרבא – לרבי יהושע ההולך אחר הסוף אינו חייב לפדותה, שלא השתעבד אלא כשנאסרה עליו מחמת השביה, אבל אם היא אסורה עליו מחמת דבר אחר לא השתעבד.
נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה – י"א שאם נודע לו בחייו שנשבית ונתחייב בפדיונה היורשים חייבים לפדותה, ולהלכה היורשים פטורים, שאי אפשר לקיים התנאי של 'אותבינך לאינתו'.
דף נ"ב – ע"ב
נשבית והיו מבקשים ממנו עד כפול י' בדמיה או עד כפול י' בכתובתה – לת"ק פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך אין צריך לפדותה אפילו בכדי דמיה, שלא תקנו חכמים אלא פדיון אחד. לרשב"ג – אין פודים את השבוים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, וכן אינו חייב לפדותה אם מבקשים יותר מכתובתה, שלא יהא תנאי כתובה שהיא טפל חמור מן העיקר.
אלמנה הניזונת מנכסי יתומים וצריכה רפואה – לת"ק הרי היא כמזונות, ששניהם צורך חיים. לרשב"ג – דווקא רפואה שאין לה קצבה היא כמזונות, שדומה למזונות שאין להם קצבה, אבל רפואה שיש לה קצבה שאינה חולה תמיד מתרפאת מכתובתה, ובארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה.
רבי יוחנן נתן עצה לקרוביו שיקצצו עם הרופא שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך, כדי שלא יהיו חייבים ברפואתה מאחר שיש לה קצבה, וסבר שמשום 'מבשרך לא תתעלם' מותר לעשות עצמו כעורכי הדיינים, ולבסוף התחרט, שאדם חשוב אין לו לעשות כן.
משנה . אף שלא כתב לה תנאי כתובה 'בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקוהון דעם אחוהון', וכן 'בנן נוקבין דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין', וכן 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי' כאנשי ירושלים וגליל, או כאנשי יהודה שהיו כותבים 'עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך' – חייב, שהוא תנאי בית דין.
הטעם שתיקנו כתובת בנין דכרין – שנאמר 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים', והרי אין בידו לתת בתו לאיש, אלא בהכרח כוונת הכתוב היא שילבישנה ויכסנה, ויתן לה נדוניה, כדי שישאו אותה.
שיעור נדוניה שיכתוב לבתו – עד עישור בנכסיו.
בניה יורשים גם שיעור כתובתה של מנה מאתיים ותוספת כתובה שכתב לה בעלה, שאם לא כן ימנע האב מלהרבות לה נדוניה מאחר שהוא מקפיד מלהוריש משלו לבני בתו, ומ"מ יורשים כתובתה גם אם לא כתב לה אביה נדוניה, משום שלא פלוג רבנן מאחר שרוב כתובות יש בהם נדוניה.
לא היה לה ממנו בן אלא בת – אין היא יורשת נדוניית אמה כשיש לו בנים מאשה אחרת, שלשון התנאי כתובה הוא 'בנין דכרין ירתון', ומשום שכנחלה עשוה חכמים, ואין בת יורשת בין הבנים, ואפילו אם אין לו בנים מאשה אחרת רק בנות גם לא תיקנו שלא פלוג רבנן.
אין גובים כתובת בנין דכרין ממטלטלים, שתיקנו חכמים כדין הכתובה שנגבית מקרקע, וכן אין גובים מנכסים משועבדים, שעשוה חכמים כירושה. ובאופן שלא נשאר מותר דינר יתר על כתובות אימם חולקים הכל בשווה – שבמקום שנעקרת ירושה מדאורייתא לא תיקנו חכמים.
***************