לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי י"ח אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף ע׳

דף ע' – ע"א

העומד למות ונתן ממונו לנאמן וציוה לתת 'שקל' לבניו בכל שבוע, אם הם צריכים 'סלע' – נותן להן סלע, שאם היה יודע שיצטרכו לסלע לא היה אומר שקל, ואם אמר 'אל תתנו להם אלא שקל' אין נותנים להם אלא שקל. לאילפא הינו לשיטת רבי מאיר שאמר מצוה לקיים דברי המת, ולמר עוקבא בכל אופן נותן להם כל צורכם גם לרבי מאיר, שרוצה שיהיה להם, ולא אמר כן אלא כדי שיחזרו אחר מזונותיהם ושלא יהיו רעבתנים. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם – לעולם אין נותנים להם אלא שקל, כיון שעשה הבאים אחריהם יורשים.

הפעוטות בני תשע ושמונה – מקחם מקח וממכרם מכר, ודווקא במטלטלים, ודווקא אם אין להם אפוטרופוס.

הדרן עלך מציאת האשה

פרק שביעי – המדיר

משנה . המדיר את אשתו מליהנות לו – נאסר עליה הנאת מזונותיו (אבל בהנאת תשמיש אין נאסרת כיון שמשועבד לה), ועד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, לרבי יהודה חודש אחד יקיים, יותר – יוציא ויתן כתובה, ובכהן שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה – שנים יקיים, יותר – יוציא ויתן כתובה.

האשה שאמרה קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה – יוציא ויתן כתובה, לרבי יהודה – ישראל יום אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה, כהן – שנים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה.

האשה שאמר קונם בושם פלוני עלי והוא קיים לה – יוציא ויתן כתובה, לרבי יוסי באשה עניה שלא נתנה קצבה לנדרה, ובעשירות שרגילות בכך אם אסרה רק עד ל' יום – אין כופים להוציא.

האיש משועבד לזון אשתו ואינו יכול לאסרה בהנאתו, אלא – א. אם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואף על פי כן מעמיד לה פרנס כשאין מעשה ידיה מספיקים לה לדברים קטנים שרגילה להם כשהייתה בבית אביה, אפילו שבבית בעלה נתגלגלה עמו, שאחר שאסרה מליהנות ממנו אינה מסכימה להתגלגל עמו. ורק עד ל' יום יעמיד פרנס – שעד אז עדיין לא שמעו אנשים, ואינה זלזול בשבילה, ואחרי כן כבר יודעים ויש לה זלזול. ב. בארוסה שהגיע זמן הנישואין, שמדאורייתא עדיין אינו חייב במזונותיה ולכן חל נדרו, אך כיון שמדרבנן חייב, צריך להעמיד לה פרנס, ורק עד ל' יום יכול לסמוך על הפרנס שעושה שליחותו, אך לא יותר מכך.

דף ע' –  ע"ב

העמדת פרנס היינו על ידי שאומר 'כל הזן לא יפסיד', וכך אינו שלוחו, ואין דומה לאומר כל השומע קולי יכתוב גט שנעשה שלוחו – שהרי אמר 'יכתוב', ולכן גם התירו לומר בדליקה בשבת 'כל המכבה אינו מפסיד' שעכו"ם המכבה אינו שלוחו, אך בשאר איסורי שבת לא התירו זאת.

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל – יכול הלה לומר כל הזן לא יפסיד, ואף יכול לילך לחנוני הרגיל אצלו ולומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני, וכך נרמז לתת לו, ובא ונפרע ממנו. וכן יכול לומר לפועלים כשיש למודר בית לבנות או שדה לקצור וכדו'.

המודר הנאה מחבירו והיו מהלכים בדרך ואין לחבירו מה לאכול – נותן לאחר לשם מתנה, והמודר נוטל מהאחר ואוכל, ואם אין שם אחר – לת"ק מניח על סלע ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, לרבי יוסי אסור לעשות כן, משום גזירה של מעשה בית חורון שהיה מוכח שאינו הפקר באמת אלא על מנת שיוכל המודר ליהנות.

***************

יום חמישי י"ט אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף ע״א

דף ע"א – ע"א

המדיר את אשתו מליהנות לו, לת"ק עד ל' יום יעמיד פרנס, ורבי יהודה אומר יקיים חודש בישראל וב' חדשים בכהן, לאביי לא נחלק רבי יהודה אלא לענין אשת כהן, שלרבי יהודה יכול הכהן לקיים שני חדשים ולת"ק רק ל' יום כישראל, לרבא גם בישראל נחלק, שלפי ת"ק יקיים עד ל' יום, ולרבי יהודה רק חודש חסר – כ"ט יום.

מה ששנינו שימתין ל' יום – לרב היינו דווקא במפרש ל' יום, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, לשמואל גם בסתם ימתין, שמא בתוך ל' יום ימצא פתח לנדרו. והוצרכו לחלוק גם בזה אף שנחלקו במדיר מתשמיש, שהוי אמינא שבזה מודה רב משום שאפשר לזונה ע"י פרנס, והוי אמינא שבתשמיש שאי אפשר בפרנס מודה שמואל.

שנינו במשנה: המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, ולרבי יהודה בישראל יום אחד יקיים שניים יוציא ויתן כתובה, הטעם שאין אומרים שימתין ל' יום כמו ברישא: לרב ברישא אסרה בפירוש רק עד ל' יום, ובסיפא לא פירש ולכן יגרשה מיד, לשמואל שגם בסתם ימתין ל' יום הסיפא בנדרה היא וקיים לה הוא, שכיון שנדרה היא מה יש לו עוד להמתין שהרי אין לו אפשרות להתיר נדרה, ומה שחייב ליתן לה כתובה, משום שסברו רבי מאיר ורבי יהודה שהוא נתן אצבע בין שיניה.

האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה – לתנאים הסוברים שהיא נתנה אצבע בין שיניה אם רצה הבעל להפר יפר, ואם אמר אי אפשר באשה שנודרת תצא שלא בכתובה, ולסוברים שהוא נתן אצבע בין שיניה – יוציא ויתן כתובה.

דף ע"א – ע"ב

המדיר אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים – יוציא יתן כתובה, לרבי יוסי בענייה דווקא אם לא נתן קצבה עד מתי תיאסר, אך אם נתן קצבה תמתין, ומה היא הקצבה: לשמואל – י"ב חודש, לרבי יוחנן – עשר שנים, לאבימי – עד הרגל הקרוב, שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל. ובעשירות שרגילה בכך – אם הדירה רק עד ל' יום אין כופים להוציא, שכן אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה ל' יום, יותר מכך – יוציא.

מה שאמר רבי יוסי שבהנאת קישוט יוציא ויתן כתובה, שקנסו מפני שיכול להפר, אף שסבר רבי יוסי שרק נדר שלא אשתה יין ושלא אוכל בשר ושלא אתקשט בבגדי צבעונים הם נדרי עינוי נפש, אבל אם ארחץ ואם אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ואינו יכול להפר, בהכרח מדובר כשאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט, ולכן יכול להפר, שמא תתקשט ויאסר הנאת תשמישו עליה, ואין אומרים לא תתקשט ולא תיאסר – שיקראו לה מנוולת, ואז תתקשט ותיאסר עליו, ואין אומרים תתקשט ותיאסר לבית שמאי שבת אחת ולבית הלל שני שבתות – שבנדרה היא ולא הפר סוברת שהוא שונאה ואינה יכולה לדור עמו כלל אף קודם שתיאסר.

קישוט של בינו לבינה – לרב הונא הבעל מיפר מדין דברים שבינו לבינה, לרב אדא בר אהבה אינו מיפר, שלא מצינו שועל שמת בעפר חור שגדל שם.

הדירה את הבעל 'הנאת תשמישי עליך' – כופה ומשמשתו, שאינה יכולה לאסור עצמה עליו. אסרה עצמה שנדרה 'הנאת תשמישי עלי' – צריך להפר לה, שאסור לו להאכילה דבר האסור לה.

משנה . המדיר אשתו שלא תלך לבית אביה, כשאביה עמה בעיר – חודש אחד יקיים, יותר – יוציא ויתן כתובה. אביה בעיר אחרת – רגל אחד יקיים, שלש – יוציא ויתן כתובה. שנים – לא שנינו במשנה. לאביי – משנתנו כרבי יהודה, ובשנים תלוי אם הוא ישראל – יוציא ויתן כתובה, ובכהנת – רק בשלש. לרבה בר עולא – ברדופה לילך לבית אביה יוציא בשנים, ובאינה רדופה בשלש.

'אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' – ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה איך היא מקובלת בבית חמיה.

'והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקרא לי עוד בעלי' – ככלה בבית חמיה שגס לבה בבעלה, ולא ככלה בבית אביה.

המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה – יוציא ויתן כתובה שנועל בפניה, ואם היה טוען משום בני אדם פרוצים שמצויים שם רשאי. אמר לה על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה – יוציא ויתן כתובה (יתבאר בדף הבא).

***************