לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי ג׳ תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף פ״ד
דף פ"ד – ע"א
לרבן שמעון בן גמליאל המסלק עצמו מירושת אשתו תנאו בטל שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, לרב הלכה כרשב"ג ולא מטעמו, שלרשב"ג ירושת הבעל מדאורייתא ולכן תנאו בטל, ולרב ירושת הבעל מדרבנן, ואף על פי כן תנאו בטל, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה.
ירש מאשתו בית הקברות – לרבי יוחנן בן ברוקה אף שסובר ירושת הבעל מדאורייתא יחזיר למשפחתה ביובל, משום שגנאי להם שיהיו אחרים נקברים עמהם והם יקברו בקבורת אחרים, ויתנו לו דמי בית הקברות חוץ מדמי קבורת אשתו שהרי הוא חייב בקבורתה.
משנה . מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים, והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים – לרבי טרפון הדין שמטלטלים שירשו אינם משועבדים לבעל חוב נאמר רק אחר שהגיע ליד יורשים, אך אלו שביד לווה ונפקד ינתנו לכושל והחלש שבהן – לרבי יוסי בר חנינא היינו לכושל שבראיה, והוא זה ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרוף לקוחות הקודמים לו, לרבי יוחנן היינו לאשה שתובעת כתובתה, כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים וירצו להינשא ולא תדאגנה להפסיד כתובתם. לרבי עקיבא – זכו בהם היורשים ויתנוהו להם, שכולם צריכים שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהם, והיורשים אין צריכים שבועה.
דף פ"ד – ע"ב
הניח המת פירות תלושים המונחים ברשות הרבים – לרבי טרפון מועילה תפיסת בעל חוב לחובו ותפיסת האשה לכתובתה, ולרבי עקיבא אין מועילה, שכבר זכו היורשים בשעת מיתה. היו מונחים בסימטא – לרבי יוחנן וריש לקיש הוא הדין, לרב ושמואל אם מונחים בסימטא שמקום קנין הוא כבר זכו בהם היורשים ואין מועילה תפיסתם.
לרבי טרפון אם תפסו הבעל חוב והאשה יותר מחובם – יתנו השאר לבעל השטר האחר ולא ליורשים.
ריש לקיש פסק הלכה כרבי עקיבא שאין לבעל חוב ואשה לתפוס מטלטלי המת שאינם תחת יד היתומים, ואף בדיעבד דיין שפסק כרבי טרפון הדין חוזר, שהוא טעות בדבר משנה. לרבי יוחנן – אינו חוזר. וטעם מחלוקתם אם נאמר שלכו"ע טועה בדבר משנה חוזר: א. רבי טרפון היה רבו של רבי עקיבא, ולריש לקיש הלכה כרבי עקיבא אף כשחולק על רבו, ולרבי יוחנן רק כשחולק עם חבירו. ב. לכו"ע אין הלכה כרבי עקיבא נגד רבו, ונחלקו אם רבי טרפון היה רבו או חבירו. ג. לכו"ע היה חבירו, ונחלקו אם הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו היינו גם בדיעבד, או שרק מטין כרבי עקיבא, אך בדיעבד אם פסקו כדעת החולק הדין קיים.
לרבי עקיבא שתפיסה אינה מועילה היינו דווקא לאחר מיתה, אבל תפיסה מחיים מועילה.
בעל חוב שתפס שור משומר בהמות היתומים ואמר שתפס בחיי האב – אם אין עדים שתפס נאמן, במיגו שהיה יכול לומר לקוח הוא, ואף שסתם בהמות מעמידים אותם בחזקת מרא קמא כיון שגודרות אין להם חזקה שדרכן להלך מעצמן לשדות אחרים, בשוורים המסורים לרועה ואינם הולכים מעצמם הולכים אחר המוחזק והיה נאמן לומר שלקוחים הם בידו.
***************
יום חמישי ד׳ תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף פ״ה
דף פ"ה – ע"א
התופס לבעל חוב במקום שמפסיד בעלי חובות אחרים בתפיסתו – לא קנה.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תפסו ספינה מנכסי המת שהיה חייב להם מעות, ותפסוה מאמצע הנהר שהוא כרשות הרבים שכל הספינות הולכות שם, שבזה סובר רבי טרפון שמועילה תפיסה ואין זה כמטלטלים של מת, רב פפא תפסה בכך שהנהיגה במשוטיה, ורב הונא משכה בחבל, ונחלקו ביניהם מי קנאה, ואמר להם רבא שרב נחמן פסק כרבי עקיבא שאין מועילה תפיסה אלא מחיים, ושניהם לא זכו.
שליח הבא לפרוע מלוה בשטר, ואחר שפרע המעות אמר המלוה שמחזיק המעות עבור מלוה על פה שחייב לו הלה מלבד המלוה שבשטר, ואינו רוצה להחזיר לו שטרו – אם לא פרעו בעדים המלוה נאמן במיגו שלא פרעו כלל. ואם אמר המשלח ליטול השטר ואז לשלם – חייב השליח לשלם למשלח, שהרי פשע במה שפרע קודם שנטל השטר, ואם אמר לשלם המעות וליטול השטר – לרב אשי פטור, ולמסקנת הגמרא חייב, שהרי שלחו לתיקונו ולא להפסידו.
אשה שהופקד בידה תיק מלא שטרות, ומת המפקיד, ואמרה ליורשיו שתפסתן מחיים עבור חוב שהיה חייב לה אביהם, אמר לה רב נחמן שרק אם יש עדים שתבע ממנה המפקיד כשהיה חי ולא נתנה לו זוהי תפיסה מחיים, אבל אם לא תבע ממנה הרי זו תפיסה לאחר מיתה שאינה מועילה (כדעת ר"ע), שהרי כל זמן שהוא חי והיו כפיקדון בידה הרי הם כמונחים ברשותו.
דיין יכול לסמוך על מי שמכיר שאינו משקר, כרבא שסמך על אשתו שהיתה בת רב חסדא שאמרה על אשה שנתחייבה שבועה שהיא חשודה על השבועה, והפך רבא השבועה על התובע שכנגדה שישבע ויטול, ורב פפא שסמך על אבא מרי בנו שאמר על שטר שהוא פרוע, ולא גבה בו ולא קרעו.
לא חוששים למחזי כשיקרא, ולכן – א. כותבים שטר למי שחייב שבועה קודם שנשבע, שבא לדין ונפטר ע"י שבועה, ונותנים לו השטר אחר שנשבע (ושלא כרב פפי שחשש למחזי כשיקרא). ב. כותבים שטר קיום קודם שהעידו עדי קיום. ג. לרבי מאיר אף גט אשה שמצאו באשפה כשרה, ואף לדעת חכמים אינו פסול אלא משום שלא נכתב לשמה. ד. שטר שלוה בו ופרעו, מצד מחזי כשיקרא יכול לחזור וללוות בו, אך לא יחזור וילוה בו משום שנמחל שעבודו, ונמצא שמלוה השני הוא מלוה על פה, ועל פי האמת אין לו לגבות מלקוחות.
דף פ"ה – ע"ב
התובע יתומים שהפקיד אצל אביהם פקדון יקר ערך ונתן עליו סימן – אם אביהם לא היה עשיר וראוי שיהא לו כזה חפץ מוציאים מידם ונותנים לו, אך דווקא אם לא רגיל להיכנס לביתו, אבל אם היה רגיל בכך חוששים שאחרים הפקידו זאת והוא ראהו בביתו.
שכיב מרע שאמר 'נכסי לטוביה', ולא פירש איזה טוביה, ובא טוביה אחד נותנים לו, בא 'רב טוביה' כיון שאמר 'טוביה' ולא 'רב טוביה' לא נתכוון אליו, אלא אם רגיל אצלו וקורא לו בשמו. באו שני טוביה – אם אחד שכן או קרוב, והשני תלמיד חכם, תולים שנתכוון לתלמיד חכם, שאדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה. אחד שכן והשני קרוב – תולים שנתכוון לשכן, שנאמר 'טוב שכן קרוב מאח רחוק', שניהם קרובים או שכנים או תלמידי חכמים – יתן הדיין למי שיראה שהיה דרכו של מת לקרב יותר.
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר ומחלו – מחול, ואפילו יורש של מלוה מוחל, שאומר לו הלווה ללוקח לאו בעל דברים דידי את הכניסה השטר לבעלה וחזרה ומחלתו – אינו מחול, שידו כידה.
***************