לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי כ״ד תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״ה
פרק שלשה עשר – שני דייני
דף ק"ה – ע"א
משנה . שני דיינים חשובים היו בירושלים שהיו גוזרים על גזילות – אדמון בן גדאי וחנן בן אבישלום (ובברייתא מנו שלישי – חנן המצרי, והתנא במשנה לא החשיבו למנותו), חנן אמר שני דברים ואדמון שבעה. ולרבי נתן היה דיין שלישי והוא נחום המדי, ולא הודו לו חכמים.
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות – לחנן גובה בלי שבועה, וכשישמעו שמת ותבא לגבות כתובתה אז תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום, וכן סובר רבן יוחנן בן זכאי. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחילה – בשעת גביית מזונות, ובסוף – בשעת גביית כתובה, וכן אמר רבי דוסא בן הרכינס.
שצ"ד בתי דינים של עשרים ושלש היו בירושלים, כנגדם בתי כנסיות להתפלל, ובתי מדרשות ללמוד בהם, ובתי סופרים ללמד תינוקות.
גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם צ"ט מנה מתרומת הלשכה, לפי שלא היו עסוקים במלאכה. לא הספיק להם סכום זה למזונותיהם – אף על פי שלא רצו ליטול מוסיפים להם.
'ושוחד לא תקח' – אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, שאילו כדי לזכות את החייב ולחייב את הזכאי כבר נאמר 'לא תטה משפט'.
הנוטל שכר לדון (שאינו אומר הדין אלא בשכר כך וכך) – דיניו בטלים.
דיין הלוקח שכר בטלה שאינה מוכחת – הרי זה מכוער אלא שדינו דין, ושכר בטלה מוכחת שמצויה לו מותר ליטול.
כשבאו בעלי דין לפני רב הונא אמר להם: הביאו אדם במקומי להשקות שדותי, ששכר בטילה מוכח הוא ומותר לו ליטלו מבעלי דינים.
כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד – אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא על הספק שמא מרפאו, והדיינים נוטלים שוה פרוטה ומסמים עיניהם, שנאמר 'כי השוחד יעור פקחים'.
דף ק"ה – ע"ב
'כי השוחד יעור עיני חכמים' – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, 'ויסלף דברי צדיקים' – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלי טירוף דעת.
'מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה', אם הדיין עשיר ודומה למלך שאינו צריך לכלום ואינו צריך להחניף – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות לקבל תרומות – יהרסנה.
דיין הרגיל לשאול מבני עירו בהמות וכלים – פסול לדונם, ואם יש לו להשאיל לאחרים מותר. ואם כוונתו כששואל להחשיב את המשאיל כשר לדונו.
הטעם שאסור לקבל שוחד אפילו לזכות את הזכאי – שנעשה קירוב הדעת ביניהם והרי הוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו, שוחד – שהוא חד.
לא ידון לאוהבו – שלא יראה לו חובה, ולא ידון לשונאו – שלא יראה לו זכות.
צורבא דרבנן שבני עירו אוהבים אותו – לא משום שהוא טוב, אלא משום שאינו מוכיח אותם בדברי שמים.
רבא אמר: מתחילה סברתי שכל בני עירי – מחוזא אוהבים אותי, כיון שהתמנתי לדיין סברתי שמקצת [שחייבתים בדין] שונאים אותי, ומקצת [שזיכיתי] אוהבים אותי, לאחר שראיתי שזה שאני מחייב היום למחר אני מזכה אותו בדין אחר, אמרתי: אם אוהבים אותי – כולם אוהבים אותי, ואם שונאים אותי – כולם שונאים.
נאמר 'ושוחד לא תקח' ולא 'בצע לא תקח' – שגם שוחד דברים אסור, כגון זה שנתן יד לשמואל כשעבר הגשר, ופסל עצמו מלדונו, וכגון זה שנטל נוצה מעל ראשו של אמימר, וזה שכיסה רוק מלפני מר עוקבא, והאריס שהביא סל פירות מפרדסו של רבי ישמעאל בר יוסי כשבא לדון לפניו בה' בשבת במקום להביאו בערב שבת, ולא קיבלו, והושיב חכמים שידונו במקומו, ובכל טענה חשב מה היה יכול האריס לטעון לזכותו, ואמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, שמה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך היה ליבי נוטה, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה, וכן התרחש אצל רבי ישמעאל בן אלישע בזה שהביא לו ראשית הגז ממרחק.
***************
יום חמישי כ״ה תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״ו
דף ק"ו – ע"א
אחד הביא דגים קטנים דורון לרב ענן, ופסל את עצמו לדונו וגם לא רצה לקבל ממנו הדורון, וכשאמר לו שהביא לו מפני שהמביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים – קיבלו. שלח לרב נחמן שידונו משום שהוא פסול לדונו, ורב נחמן סבר שרב ענן פסול לדונו משום שהוא קרובו ולכן קיבלו לפני דין יתומים שהיה לפניו משום שעשה שכבוד התורה עדיף מעשה 'ושפטתם צדק'. כשראה בעל דינו שמכבדו נסתתמו טענותיו, ומחמת כן הפסיק אליהו לבא לרב ענן, ישב בתענית וביקש רחמים שיחזור, כשחזר היה אליהו מפחידו וישב רב ענן בתיבה, ומה שלמדו לפני כן נקרא סדר אליהו רבה, ומה שלימדו אח"כ נקרא סדר אליהו זוטא.
רב יוסף לא רצה לבקש רחמים על רעב שהיה בשעת כעס הקב"ה, שאלישע שהייתה לו זכות שב' אלפים וב' מאות היו מאוכלי שולחנו אחר שעמדו תלמידיו ממנו, ואעפ"כ לא ביקש רחמים בעת כזו.
אלף ומאתיים תלמידים היו אוכלי שולחנו דרב, אחר שעמדו תלמידיו ממנו.
ח' מאות היו מאוכלי שולחנו של רב הונא אחר שעמדו תלמידיו ממנו, י"ג אמוראים היו משמיעים את דבריו שהיה העם רב, וכשהיו החכמים עומדים מישיבתו והיו מנערים בגדיהם כיסה האבק את החמה והיה ניכר הדבר בארץ ישראל, והיו אומרים שם שקמו מישיבתו של רב הונא בבבל.
ד' מאות תלמידים היו מאוכלי שולחנם של רבה ורב יוסף אחר שעמדו שאר התלמידים, וקרו עצמם יתומים, וב' מאות אצל אביי, וי"א רב פפא וי"א רב אשי, וקרו עצמם יתמי דיתמי.
מתרומת הלשכה הייתה באה הקטורת וכל קרבנות הציבור, וממנה היו נוטלים שכר – מבקרי מומים שבירושלים, תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, מגיהי ספרים בירושלים של כל אדם (שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לכך, אחר שראו שמתעצלים ומשהים ספר שאינו מוגה בביתם), לרב גם שכר נשים האורגות הפרוכות, ולרב נחמן רק בפרוכות שבשערים, אך אלו שבמקום בנין שכרם מבדק הבית, לחכמים גם שכר נשים המגדלות בניהם לפרה, לאבא שאול – נשים יקרות שבירושלים היו זנות ומפרנסות אותם.
דף ק"ו – ע"ב
מה עשו במותר תרומת הלשכה: לת"ק – ריקועי זהב ציפוי לרצפה וכתלים של בית קדשי הקדשים. לרבי ישמעאל – לוקחים בו פירות בזול ומוכרים אותם ביוקר, ובשכר מקייצין את המזבח, והקרן לכלי שרת. לרבי עקיבא ורבי חנינא אין משתכרים בשל הקדש, אלא לרבי עקיבא המותר לקיץ המזבח, ולרבי חנינא סגן הכהנים לכלי שרת.
מותר נסכים: לת"ק דברייתא – למזבח הזהב ולבונה ולכלי שרת, וכן סובר רבי עקיבא שהוא לכלי שרת. לרבי חנינא סגן הכהנים – לקיץ המזבח.
בדק הבית – למזבח העולה לשכות עזרות כיון שהם של בנין, לרב נחמן גם שכר אורגות הפרוכות המבדילות בין היכל לקדשי הקדשים שבמקדש שני לפי שהיו במקום בנין של אמה טרקסין שעשה שלמה בבית ראשון. לרב – אם גבו לבדק הבית והותירו, קונים במותר כלי שרת, שלב ב"ד מתנה עליהם.
שיירי הלשכה – לחוץ לחומת העזרה, חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר.
מותר שיירי הלשכה – לרבי ישמעאל היו לוקחים בו יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, לרבי עקיבא ורבי חנינא סגן הכהנים אין משתכרים בשל הקדש שאין עניות במקום עשירות.
***************
יום שישי כ״ו תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״ז
דף ק"ז – ע"א
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות:
בג' חדשים הראשונים – אין פוסקים לה, שאין אדם מניח ביתו ריקן.
אחר ג' חדשים – לרב פוסקים, שמשועבד לה, וכן הלכה. לשמואל אין פוסקים, ונחלקו בטעמו: לרב זביד – שמא הניח לה צרורות כספים למזונות, ולכן חוששים אפילו כשאין מעשה ידיה מספיקים למזונותיה, אבל בקטנה אין חוששים שהתפיסה. לרב פפא – שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ולכן גם בקטנה חוששים, אם מעשה ידיה מספיקים לה, אך אף בגדולה אין חוששים לכך אלא כשמעשה ידיה מספיקים למזונותיה, שאם אין מספיקים בוודאי לא הסכימה.
שמעו בו שמת – לכו"ע פוסקים לה, שאין להימנע מחשש צררי – הואיל וסופה להישבע בשעת גביית כתובתה שלא עיכבה מבעלה כלום, וכן אין חוששים שאמר לה מחיים צאי מעשה ידיך במזונותיך – שמשמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה (והיתומים אין יכולים לומר לה 'צאי…' בלא הסכמתה, שגם הבעל עצמו אין יכול לכופה).
כשפוסקים לה מזונות כששמעו שמת – לחנן לא תשבע בתחילה, ולבני כהנים גדולים תשבע.
בא ואמר פסקתי לה מזונות והתפסתיה צררי – נאמן הבעל בשבועה, ומחזירה מה שנתנו לה בית דין.
אשה שהלך בעלה למדינת הים ותובעת מזונות, אם בא בעלה ממדינת הים רשאי לומר צאי מעשי ידיך במזונותיך, אך אם כבר פסקו לה בית דין מזונות פסיקתם קיימת. ולשמואל מה שפסקו היינו כששמעו בו שמת.
אם קודם שיצא הבעל למדינת הים העמיד האפוטרופוס לזונה, ומשך האפטרופוס את ידו מלזונה – לכו"ע פוסקים לה אפילו לא שמעו בו שמת, שאין חשש צררי ולא חשש שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ואם העמידו גם לזון בניו ובנותיו – פוסקים גם להם, שגילה דעתו שרוצה שיהיו ניזונים משלו.
שמעו שמת עפ"י עד אחד – כיון שהיא מותרת להינשא על פי עד אחד פוסקים לה מזונות, אבל אין פוסקים לבניו ובנותיו שאינם יכולים לירד לנכסיו על פי עד אחד. וכן אין פוסקים צדקה מנכסיו. ובשמים לאשתו – לרב חסדא אין פוסקים ולרב יוסף פוסקים.
דף ק"ז – ע"ב
באה ואמרה מת בעלי – רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה, שנאמנת לומר מת בעלי להינשא וממילא נאמנת גם ליטול כתובתה, שכך כתב לה בכתובה: לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי.
באה ואמרה גירשני בעלי – אינה נאמנת, אך מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה, ולשמואל שאין פוסקים מזונות למי שהלך בעלה למדינת הים היינו דווקא בששמעו שמת בעלה, ואעפ"כ אין לה מזונות כאלמנה, שהיא הפסידה עצמה באומרה שהיא גרושה ואין לה זכות מזונות (ואכן יכולה לגבות כל כתובתה מיד).
קטנה שלוותה ואכלה – בעלה חייב לפרוע, שבקטנה אין חשש צררי ולא חשש שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שהרי אין מספיק לה, אך אם מיאנה בבעל אינו חייב לפרוע.
יבם שעמד בדין ואמרו לו כנוס או חלוץ לה, וברח – ניזונת משל יבם, שאין חשש צררי – שאין דעתו קרובה אליה, ואין חשש שאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך – שאינה משועבדת לו. לא עמד בדין – בג' חדשים הראשונים שמנועה מלהינשא ניזונת משל בעלה, ואחר כך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם.
הלכה כרב הונא בשם רב שיכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונת ואיני עושה.
כלי חרס המחופים בעופרת, הלבנים והשחורים – אינם בולעים, ומותרים לענין חמץ וגיעולי עכו"ם ויין נסך, והיינו אם אין בהם סדקים, אבל הירוקים כיון שמעורב צריף בתוך העופרת מחלחל החרס ובולע.
***************