
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
שבת קודש כ״ז תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״ח
דף ק"ח – ע"א
משנה . מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו – חנן אומר איבד מעותיו, וכן סובר רבי יוחנן בן זכאי. לבני כהנים גדולים – ישבע כמה הוציא ויטול, וכן סובר רבי דוסא בן הרכינס.
המודר הנאה מחבירו – מותר לתת עבורו מחצית השקל, שמצוה בעלמא עושה, שגם בלי זאת יש לו חלק בקרבנות ציבור, שהתורם מתכוין גם על האבוד והגבוי שעדיין לא הגיע, ועל העתיד לגבות – אף אם לבסוף לא נגבה. ופורע לו חובו – לרב אושעיא היינו לדעת חנן דמתניתין שלא נתן לו כלום אלא הבריח ממנו ארי, ולרבא גם לדעת חכמים באופן שלווה על מנת שיכול לפרוע מתי שרוצה, ולרב אושעיא גם באופן זה אסור לדעת חכמים, שאף שאין המלווה יכול לתובעו מ"מ מתבייש ממנו כל זמן שחייב לו, ולכן נחשב הפורע למהנה. ומחזיר לו אבידה – משום מצווה המוטלת עליו, ובמקום שנוהגים ליטול שכר על טורח השבתה ושניהם מודרים הנאה זה מזה – יפול השכר להקדש.
דף ק"ח – ע"ב
משנה . מי שמת והניח בנים ובנות: בזמן שהנכסים מרובים – הבנים יורשים והבנות ניזונות, בנכסים מועטים שאין בהם פרנסת י"ב חודש לזכרים ולנקבות – הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, ואדמון טען 'וכי בשביל שהוא זכר הפסיד', וכוונתו: לאביי – וכי בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה הפסדתי, לרבא – וכי בשביל שאני זכר וראוי לרשת בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים.
משנה . הטוען את חבירו כדי שמן והודה בקנקנים וכפר בשמן – לאדמון הואיל והודה במקצת הטענה ישבע כדין מודה במקצת, וכן סובר רבן גמליאל, לחכמים – אינה הודאה ממין הטענה. והסבר מחלקותם:
לרב יהודה אמר רב – מדובר שטענו שמן מידת מלא עשרה כדים, והודה לו בקנקנים בלי שמן, ונחלקו בדין טענו חיטים והודה לו בשעורים אם נחשב מודה במקצת,.
לרבא – אם טענו: מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך, הרי תובע ממנו שמן ולא כדים, ולכו"ע פטור משבועה. טענו: עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך, הרי תובע ממנו שמן וקנקנים ולכו"ע חייב שבועה. ונחלקו בטענו: עשרה כדי שמן יש לי אצלך, האם יש בלשון זה גם תביעה על הקנקנים וחייב שבועה, או רק על השמן ופטור.
לרבינא – נחלקו בטענו: עשרה כדי שמן יש לי אצלך, והשיבו: שמן – לא היו דברים מעולם, וקנקנים – רק חמשה יש לך אצלי, לאדמון יש בלשון הטענה תביעה גם על י' הקנקנים, וחייב על ה' שכופר שבועת מודה במקצת, ומגלגל עליו להישבע גם על השמן, לחכמים אין בלשון הזה תביעה על הקנקנים, ואין כאן שבועת מודה במקצת.
טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם – לרב נחמן אמר שמואל חייב, שהיא כפירה והודאה במקצת הטענה, לר' חייא בר אבא פטור, שלא הודה במקצת הטענה ששני טענות נפרדות הם. תבעו כדים ושמן שבתוכם והודה לו בכדים – לרב שימי בר אשי לכו"ע חייב, שהרי זה כטוען רימון בקליפתו, לרבינא – לר' חייא בר אבא פטור, שהרי זה כחיטים ושעורים, שהשמן משתמר גם בלא הכד.
***************
יום ראשון כ״ח תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״ט
דף ק"ט – ע"א
משנה . הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל – לתנא דמתניתין לפי חכמים תשב עד שתלבין ראשה, לאדמון יכולה לטעון: אני לא פסקתי, אלא אבא, או כנוס או פטור, והסכים עמו רבן גמליאל. לרבי יוסי ברבי יהודה בברייתא – כשהאב פסק לחתנו חכמים מודים לאדמון, ונחלקו כשהיא פסקה, ואעפ"כ סובר אדמון שיכולה לומר סבורה הייתי שאבא נותן עלי.
מה שסוברים חכמים בברייתא שאם פסקה היא תשב על שתלבין ראשה היינו בגדולה שתנאה תנאי, אבל בקטנה כופים הבעל ליתן גט.
ב' דברים שאמר חנן בראש הפרק והסכים עמו רבי יוחנן בן זכאי – הלכה כמותו, שבעה דברים שאמר אדמון – בדינים שאמר רבן גמליאל שנראים לו דבריו – הלכה כמותו, ואף בדין הברייתא שאם פסקה היא אין הבעל יכול לעכבה, והואיל שאמר כן רבן גמליאל רק בג' מקומות הרי שבשאר הדינים אין הלכה כאדמון.
משנה . המערער על השדה והוא חתום עד על שטר מכירתה – לאדמון יכול לומר מה שחתמתי לך עד משום שהראשון הוא אדם קשה ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין, ולחכמים איבד זכותו. ואם הוא חתום כדיין לקיים שטר המכירה – לכו"ע יכול לערער על השדה, שאין הדיינים קוראים השטר אלא מעידים שהכירו חתימת העדים.
דף ק"ט – ע"ב
עד החתום בשטר מכירה על שדה, שסימנו אחד ממצריה שהיא בצד שדה פלונית של פלוני (המוכר שדה זו) – אין העד יכול לערער אח"כ שהשדה שהזכירה כסימן היא שלו, שהרי הודה שהיא של פלוני, ואינו דומה לדינו של אדמון שהיה עד על מכירת שדה זו עצמה, ששם יש לו טענה שעשה כן משום שהשני נוח לו. אך הקונה עצמו שדה שהמוכר סימן בו אחד ממצריה שהיא ליד שדה פלונית שלי – יכול הלוקח לערער אחר כך על שדה המצר בטענה שאילו לא שתקתי לא היה מוכר לי, וגם לא היה יכול למסור מודעה – שהיה המוכר מתוודע מכך ולא היה מוכר לו.
עשאה סימן לאחר שאיבד זכותו, אם טען ואמר שלא הודיתי שכל השדה של פלוני רק תלם אחד – נאמן לערער על שאר השדה חוץ מתלם אחד. ואם אמר חזרתי ולקחתי ממנו התלם לאחר שעשיתיו סימן – נאמן, מאחר שיש עדים שנגזלה ממנו, ואין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו, והפה שאסר הוא שהתיר. ואם מת – יכול האפוטרופוס לטעון כן לטובת היתומים, מפני שאביהם היה יכול לטעון כן.
משנה . מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו המוקפת בארבע שדות של ארבעה בני אדם – בין אם באו מכח מוכר אחד בין אם באו מכח ארבעה מוכרים, יכול כל אחד לדחותו וצריך לקנות דרך במאה מנה או יפרח באויר. ואם כל השדות ביד אחד שממה נפשך יש לו אצלו דרך – יברור לו הדרך הקצרה ביותר. ואם היו השדות ביד ארבעה בני אדם וקנה מהם אחד – לאדמון ילך בקצרה, לחכמים – יכול לומר לו אם תשתוק ותקנה ממני דרך בזול מוטב, ואם לא אחזיר השטרות למוכרים לי ותצטרך לקנות מהם דרך ביוקר.
שכיב מרע שאמר שיתנו דקל לבתו ומת, וחילקו היורשים הנכסים, אין כל אחד מהיורשים יכול לדחותה ולומר דקל שלך אינו אצלי, שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת הצוואה, ועל כולם הטיל לתת הדקל לבתו.
שכיב מרע שאמר שיתנו דקל לבתו ומת, והניח הרבה דקלים, והניח שני דקלים שרק חציין שלו שהוא שותף בהם עם אחר – רשאים היורשים ליתן לבת שני חצאי הדקלים, שבני אדם קורים לשני חצאי דקל – דקל.
***************
יום שני כ״ט תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף ק״י
דף ק"י – ע"א
משנה . המוציא שטר חוב על חבירו, והלווה מוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלוואה, באומרו שטרך מזויף או פרוע, שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה אלא היית גובה מעות בחובך: במקום שדרך הקונה ליתן המעות קודם כתיבת השטר – הדין עם הלווה, שלא היה לו לכתוב שטר על השדה אלא לתפוס המעות עבור חובו, ובמקום שכותבים השטר ואח"כ נותנים המעות – לאדמון הדין עם הלווה, שהיה לו למוכר למסור מודעה על השטר מכירה, לחכמים – הדין עם המלווה, שלא היה יכול למסור מודעה, שהיה מתוודע הדבר ללווה ולא היה קונה ממנו השדה, והוא רצה שיקנה אותה כדי שיוכל לגבותה ממנו בחובו.
משנה . שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה, וזמן ההלוואה של שטר השני הוא קודם לזמן הפירעון של שטר הראשון:
יש לשניהם אותו סוג שדה, כגון שיש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית – כל אחד עומד בשלו.
לאחד בינונית ולשני זיבורית, לסובר בשל עולם הם שמין – בוודאי כל אחד עומד בשלו, שהרי אף אם יגבה בעל הזיבורית את הבינונית יחזור הלה ויגבה ממנו הבינונית, ואף לסובר בשלו הם שמין – אין מוציאים הבינונית ואומרים שאחר כן יגבה השני הזיבורית כיון שאצל הראשון נעשית הבינונית עידית, כיון ששניהם הוציאו שטרותיהם בבית דין אין לגבות לזה קודם לזה.
לאחד עידית ובינונית ולשני זיבורית – לרב נחמן זה גובה [בינונית] וזה גובה [זיבורית], שסובר בשלו הן שמין, ולעולם זכותו של בעל הזיבורית [בין קודם גביית השני ממנו הזיבורית, ובין אחריה] לגבות בינונית שביד השני [ובעל הבינונית לעולם אינו גובה אלא זיבורית, אף אם בא לגבות אחר שפרע לו בבינונית שלו, שהרי נעשית הבינונית ביד בעל הזיבורית כעידית], ולרב ששת כל אחד עומד בשלו, שסובר בשל עולם הם שמין.
שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, אם שטר הראשון הוא לעשר שנים והשני חזר ולווה ממנו תוך זמן זה – שני השטרות כשרים, אך אם זמן ההלוואה של השטר השני הוא אחר זמן פרעון של הראשון יכול הלווה של שטר הראשון לומר: שטרך מזוייף, שאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני ולא גבית חובך ממני. ואם זמן שטר השני הוא ביום הפירעון של שטר הראשון – לאדמון אין אדם לווה מעות ליום אחד, ויכול הלווה של השטר הראשון לטעון כנ"ל, לחכמים אדם עשוי ללוות מעות ליום אחד ושני השטרות קיימים.
יתומים שהוציאו שטר חוב על לווה מאביהם, והלה הוציא שטר חוב שאביהם חייב לו – כל אחד עומד בשלו, שאם לא ירשו יתומים קרקע מאביהם – הרי אף אם יגבו מהלווה קרקע שלו יכול לחזור ולגבותה מהם על חובו, שיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם, ואם ירשו זיבורית ויש ללווה עידית ובינונית – אף שאין גובים מיתומים אלא זיבורית, מכל מקום אם תפס מהם בינונית תפיסתו תפיסה, ולכן כל אחד עומד בשלו.
דף ק"י – ע"ב
משנה . ארץ ישראל מחולקת לג' ארצות – יהודה עבר הירדן והגליל, שאם נשא אשה באחת מהם אינו יכול לכופה לילך אחריו אל ארץ אחרת, לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך, אבל באותה ארץ מוציאה מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך – שישיבת כרכים קשה שיש בה דוחק, ולא מכרך לעיר – שבכרך מצוי כל דבר.
אין מוציאים מנוה יפה לנוה רעה, מנוה רעה ליפה – לת"ק מוציאים, ולרשב"ג אין מוציאים, שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רעה, ומתוך כך חלאים באים עליו.
כל ימי עני רעים, ואפילו שבתות ויום טוב, ששינוי וסת אפילו לטובה תחילת חולי מעיים. אף לילות בשפל גגים גגו, ובמרום הרים כרמו, ממטר גגים לגגו, וזבלים שהוא מעלה לכרמו נופל לכרמים שתחתיו.
משנה . הכל מעלים לארץ ישראל, ובתוך ארץ ישראל לירושלים, ואפילו מנוה יפה לרעה, וכופה לכל בני ביתו לעלות עמו, ואפילו עבדו העברי ילך אחריו בעל כרחו. הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות – כופים אותה לעלות, ואם לא תצא בלי כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות – כופים אותו, ואם לא יוציא ויתן כתובה.
אין מוציאים מארץ ישראל אפילו מנוה רעה ליפה, אפילו אם עבדו ברח לשם אין יכול להוציאו, משום ישיבת ארץ ישראל, אלא ימכרנו שם. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת – כופים אותו, ואם לא יוציא ויתן כתובה, היא אומרת לצאת והוא שלא לצאת – כופים אותה, ואם לא תצא בלי כתובה. וכן אין מוציאים מירושלים לשאר ערי הארץ.
נשא אשה בארץ ישראל, וגירשה בין בארץ ישראל בין בקפוטקיא – נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא בקפוטקיא וגירשה בקפוטקיא – נותן לה ממעות קפוטקיא השוקלות יותר משל ארץ ישראל. נשא בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל – לת"ק נותן לה ממעות ארץ ישראל, שסובר כתובה דרבנן וזו אחת מקולי כתובה, לרשב"ג כתובה דאורייתא, ונותן לה ממעות קפוטקיא כפי שהשתעבד לה.
המוציא שטר חוב על חבירו, כתוב בו בבל – מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל – מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו מטבע של מאה כסף סתם – הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו מטבע כסף סתם ולא פירש מין המטבע – מה שירצה לווה מגבהו, ואפילו איסרים, ואם כתב כסף סתם ולא 'מטבע' – נותן חתיכות כסף.
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.
***************