לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת כתובות דף ק׳ – ק״ד
דף ק' – ע"א
משנה . דיינים שמכרו ופיחתו או הותירו שתות בשומתם – לחכמים מכרם בטל, לרשב"ג – אם טעו עד מחצה מהשווי מכרם קיים, שאם לא כן מה כח ב"ד יפה. לרב נחמן – הלכה כדברי חכמים. רבי ביקש לעשות כדברי חכמים, ואמר לפניו פרטא בן רבי אלעזר בן רבי פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה, ונמנע רבי מלעשות כן, וי"א שרבי כבר עשה המעשה, ומחמת דברי פרטא החזירו, שהטועה בדבר משנה חוזר.
אם עשו בית דין הכרזה קודם שמכרו – אפילו מכרו שוה מנה במאתיים או שוה מאתיים במנה מכרם קיים.
שליח שמכר וטעה – נחלקו בדעת רב נחמן אם דינו כדיינים שטעו, שדומה להם שמוכר שלא לצורך עצמו – ואין מכירתו בטל אלא כשטעה בשתות, או דינו כאלמנה שדומה לה שמוכר ביחיד – ובכל טעות מכירתו בטלה, ולהלכה שליח כאלמנה.
האומר לשליח 'צא ותרום' – תורם כפי מה שאומד דעת בעל הבית, ואם אינו יודע דעתו תורם בבינונית שהיא אחד מחמשים, פיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה. ואף ששליח שמכר וטעה במשהו מכירתו בטלה – כאן אין זו טעות, שטוען בכך אמדתיך.
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם – בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובורר לכל אחד חלק יפה, לשמואל אם הגדילו יכולים למחות, לרב נחמן אינם יכולים למחות שאם כן מה כח בית דין יפה, והיינו אם מוחים ברוחות, אבל אם טעו בית דין בשומא הרי פסק רב נחמן כחכמים שאין אומרים אם כן מה כח בית דין יפה אלא החלוקה בטלה.
אלמנה שמכרה ונמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר – חוזר הלוקח על היתומים, וכן בית דין שמכרו, ואין אומרים שכל הלוקח מבית דין כיון שהם מוכרים בהכרזה הרי הוא בטוח שאילו היו מערערים היו יוצאים מיד ומערערים, ולקחה שלא באחריות.
דף ק' – ע"ב
בית דין שמכרו בלא הכרזה – טעו בדבר משנה וחוזר המכר, ודווקא בדברים שצריכים הכרזה, ובשעה שמכריזים, ובמקום שמכריזים. אבל אין מכריזים על עבדים – שמא ישמעו ויברחו, ולא על מטלטלים ושטרות – שמא יגנבו. ואין מכריזים כשמוכרים לפרוע מס גולגולת היתומים ולמזון האשה והבנות ולקבורה – שאין שהות להכריז. וכן יש מקומות שנוהגים שלא להכריז – כגון בנהרדעא – משום שאם יכריזו לא יקפצו עליהם קונים, שגנאי הוא להם, שמבזים אותם וקורים להם 'אוכלי שדות הכרזה'.
מטלטלים של יתומים – שמים אותם ומוכרים אותם סמוך למיתת אביהם שמא ירקבו, אך אם יום השוק קרוב ממתינים ליום השוק.
רב כהנא היה בידו שיכר של יתומים, והמתין מלמכור עד ימי הרגל שהכל צריכים לכך ומשלמים במזומנים, ואף שע"י ההמתנה יהיה לו טעם הקרוב להחמיץ.
יכול לנהוג במטלטלים של יתומים כשם שנוהג בשל עצמו, ולכן התיר רב אשי לרבינא להסיע חבית של יין של יתומים בספינה למכור היין במקום אחר, כשם שנוהג בשלו, ואין צריך לחשוש לטביעה.
דף ק"א – ע"א
משנה . הממאנת אין לה כתובה – כיון שיוצאת מעצמה, ואין לה פירות [היינו שאינו חייב בפדיונה שהוא תמורת אכילת פירות, וי"א דהיינו שאם אכל פירות נכסי מלוג שלה א"צ לשלם], ולא מזונות – שאם הלך למדינת הים ולוותה ואכלה ואח"כ מיאנה – פטור מלשלם, בלאות של נכסי מלוג וצאן ברזל – אם הם בעין יש לה שאין לקונסה, ואם אינם בעין אין לה, ולא פסלה מכהונה, ואינה צריכה להמתין ג' חדשים להינשא לאחר, ומותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. לא מיאנה אלא נתגרשה – פסלה מן הכהונה, ונפסלו הוא והיא בקרובים, וצריכה להמתין ג' חדשים.
קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, לרבי אליעזר – אין מעשה קטנה כלום, ואין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואינו יורשה, ואינו מטמא לה, ואינה כאשתו לכל דבר. לרבי יהושע – מעשה קטנה נחשב, ובעלה זכאי בכל הנ"ל. לשמואל – לדעת רבי יהושע אם נתגרשה יש לה כתובה, לרב גם לרבי יהושע אין לה כתובה, שלא תיקנו חכמים בנשואי קטנה אלא זכויות הבעל כדי שישאו אותה ולא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא תקנו לאשה זכויותיה.
השניה – מפני שהם נשואי עבירה אין לה כתובה פירות ומזונות, ואין לה בלאות של נכסי מלוג, אבל יש לה בלאות של נכסי צאן ברזל, שהפכו חכמים הדין כדי לעקור מהם תורת נישואין, שמעיקר הדין יש לה בלאות של נכסי מלוג כשבלה הקרן – אך קנסו בזכויותיה, ומעיקר הדין בלאות צאן ברזל שהוציא ברשות אינו חייב להחזיר – אך קנסוהו בזכויותיו.
איילונית שלא הכיר בה – אין לה כתובה פירות ומזונות, שמקח טעות הוא. ובלאות – אם הן בעין יש לה בין של נכסי מלוג ובין של נכסי צאן ברזל, ואם אינן בעין – נכסי מלוג שלא היה לו לבלות הקרן שהוא שלה – משלם לה, צאן ברזל שהוציאם ברשות – אין לה. הכיר בה שהיא איילונית – הרי היא כאשה גמורה.
אשה המכניסה לבעלה כסות בנכסי מלוג – לרב כהנא הכסות הוא קרן, ונמכר ויקח בו קרקע והבעל אוכל הפירות, ולרב נחמן לבישת הכסות היא פירות, ולובשה הבעל עד שתבלה.
נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה, כגון הממאנת השניה והאיילונית – היינו מנה ומאתיים, אבל תוספת יש לה, שמתנה בעלמא היא. נשים שאמרו חכמים שיוצאת שלא בכתובה, כגון עוברת על דת, ונמצאו עליה נדרים או מומים, והמקללת יולדיו בפניו – אין להם תוספת, וכל שכן מנה מאתיים.
דף ק"א – ע"ב
היוצאת מבעלה מחמת שם רע בזנות – לרבי מנחם סתימתאה הפסידה בלאות של נכסי מלוג הקיימים, לחכמים לא הפסידה.
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר – יש להם כתובה, ודווקא אם הכיר בפסול קודם שנשאם, אבל לא הכיר בפסול אין להם כתובה (ודברי רב הונא שבכל אופן יש להם – הופרכו מברייתא).
הדרן עלך אלמנה ניזונת
פרק שנים עשר – הנושא את האשה
משנה . הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה מאיש אחר חמש שנים – חייב לזונה ה' שנים. גירשה ונשאת לאחר, ופסק גם הוא לזון בתה ה' שנים – שניהם חייבים במזונות הבת, ואין הראשון יכול לומר לא קבלתי לזונה אלא בזמן שאמה אצלי, ואינם יכולים לומר הרי אנו זנים אותה כאחד, אלא אחד זנה והשני נותן לה דמי מזונות. נשאת הבת – הבעל נותן לה מזונות, ושני הראשונים נותנים לה דמי מזונות. מתו אלו שהתחייבו לזונה – בנותיהם ניזונות מנכסים בני חורין, ואותה הבת ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב שהרי כתבו לה שטר. הפיקחים היו כותבים לנשותיהם: על מנת שאזון בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי.
המודה לחבירו בפני עדים 'חייב אני לך מנה' – פטור. ואם הוסיף 'אתם עדי' – חייב. ואם כתב בשטר 'חייב אני לך מנה' ולא כתב 'אני פלוני', ולא חתם שמו, ומסרו לו בפני עדים – לרבי יוחנן הרי זה כאומר 'אתם עדי', וחייב, ולריש לקיש פטור.
דף ק"ב – ע"א
חידוש המשנה שהנושא אשה ופסקה עמו כדי שיזון בתה ה' שנים שחייב בכך – לרבי יוחנן מדובר במסר שטר בפני עדים שכתב בו שחייב לו זאת, ואע"פ שלא חתם שמו מתחייב, ולריש לקיש שאין חייב באופן זה – מדובר כשפסקו זאת ביניהם קודם הקידושין, והם הדברים הנקנים באמירה אף בלא קנין.
שנינו: החייב בפדיון בהן שכתב לכהן 'אני חייב לך ה' סלעים' חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי, לרבי יוחנן – שמועיל השטר להתחייב לו, והתחייב בחוב ה' סלעים, ולכן אין בנו פדוי כשמשלם החוב. ולריש לקיש שאין השטר מחייבו – כאן הועיל השטר לחייבו כיון שמשועבד מדאורייתא לפדות בנו, והשטר רק מברר לאיזה כהן חייב דמי הפדיון, ואמנם מדאורייתא בנו פדוי מתי שיתן לו, ורק מדרבנן אינו פדוי גזירה שמא יאמרו שפודים בשטרות.
ערב היוצא בשטר תחת חתימת העדים – לרבי ישמעאל גובה מנכסים בני חורין של הערב ולא ממשועבדים, כיון שאין העדים חתומים על התחייבותו הרי זה כמלוה על פה, לבן ננס – פטור הערב לגמרי, שלא על אמונתו הלווהו.
דף ק"ב – ע"ב
מה שמועיל לרבי ישמעאל חיוב הערב בשטר שאין העדים חתומים עליו היינו אפילו לריש לקיש, משום שמשתעבד מדאורייתא, כמו שנאמר 'אנכי אערבנו', מה שאין כן הכותב בשטר 'חייב אני לך' אין עליו שעבוד מדאורייתא קודם לכן. ודברי רבי יוחנן אמורים דווקא בשיטת רבי ישמעאל, שסובר שגם מי שאינו ערב מתחייב על ידי שטר, אבל בשיטת בן ננס שאפילו הערב אינו מתחייב אף שהוא מדאורייתא, כל שכן הכותב סתם.
פסיקה שבשעת קידושין סבר רבא שמועיל לחייב האב רק בבתו נערה, משום שנהנה מכסף הקידושין שניתן לו, והגמרא דוחה שהרי מועיל גם לחייב אבי החתן אף שאין מגיעה שום הנאה לידו, אלא הטעם שמועיל משום שנהנים שמתחתנים זה עם זה וגמרו ובכך הקנו זה לזה.
ספק בגמרא אם נתנו חכמים לכתוב הפסיקה שביניהם בשטר ועדים, או שכיון שלא היה קנין אין לכתוב, שלא יבואו בשטר לגבות ממשועבדים.
שנינו במשנה שאם מתו בעליה שקיבלו עליהם לזון את בתה, בנותיהם שנולדו מהם ניזונות מנכסים בני חורין, ואותה הבת ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, אם נאמר ששטרי פסיקתא לא ניתנו להיכתב ואין גובים ממשועבדים צריך לומר שמדובר בקנו מידו, ואף שקנו מידו גם לזון בנותיו, וכגון שילדה ממנו בת וגירשה, וכשהחזירה קנו מידו שיזון גם בתו, אף על פי כן אינה ניזונת מנכסים משועבדים, שכיון שחייב לזון בנותיו אחר מיתתו בתנאי בית דין, חוששים שמא מסר להם כספים למזונותיהם קודם מיתתו.
מי שמת והניח בן קטן – דר עם עמו ולא עם יורשי האב, משום מעשה שהיה ששחטוהו היורשים כדי לרשת אותו.
הניח בת -אפילו היא גדולה תגדל אצל אמה, ואף כשניזונת מן היורשים אינם יכולים לכופה לדור עמם.
דף ק"ג – ע"א
המשכיר ריחיים והתנה עם השוכר לטחון לו למזונות ביתו בשכרו, לבסוף נתעשר המשכיר וקנה ריחיים לטחון בה למזונות ביתו – אינו יכול לכוף השוכר שיתן לו דמי שכירות, ואינו דומה למשנה שהפוסק לזון את בת אשתו ונשאת לאחר וגם הוא פסק לזונה שנותן דמי המזונות – שם אינה יכולה לאכול פעמיים, אבל כאן יכול המשכיר לטחון ולמכור, אמנם אם השוכר יכול למצוא לטחון בשכר כופים על מידת סדום שיתן למשכיר דמים.
משנה . אלמנה משתמשת במדור בעלה, בעבדים בשפחות בכרים בכסתות בכלי כסף וזהב, כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, שכך כתב לה בכתובתה 'ואת תהא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך בביתי'.
אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא – יכולים היורשים לומר לה רק אם את אצלנו יש לך מזונות, שברכת הבית מרובה, אמנם חייבים ליתן לה בניכוי ברכת הבית. ואם טוענת שאינה יכולה לדור עמהם מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה כדרכה בבית אביה.
'בביתי' שבלשון כתובה נדרש 'ולא בבקתי' – שאם היה ביתו צר לא קיבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה שם.
יתומים שמכרו מדור אלמנה – לא עשו ולא כלום, שמשועבד לה מחיי בעלה, אבל יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים שהדין הוא שהבנות יזונו מהם והבנים ישאלו על הפתחים – מה שמכרו מכרו, שאינם משועבדים לבנות מחיים.
מדור אלמנה שנפל – אין היורשים חייבים לבנותו, ואף מונעים אותה לבנות משלה, ואיבעיא אם שיפצה האם מוציאים אותה בטענה שלולי השיפוץ היה נופל.
לשון חכמים יש ללמוד ממנו: ברכה – שברכת הבית מרובה. עושר – שנתנו עצה לקונה פירות הרבה ואינו רוצה שהמוכר יחזור בו שישכור את מקומם. מרפא – שאמרו שחיטים לעוסות יפים למכה.
בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך, אמר להם:
הזהרו בכבוד אמכם – שהיתה אשת אביהם שאין מצווים בכבודה מדאורייתא (מריבוי 'את אביך', ו'את אמך' זו בעל אמך, ו' של ואת אמך' – לרבות אחיך הגדול) אלא מחיים.
נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מיטה תהא מוצעת במקומה – שהיה בא לביתו כל ערב שבת, עד ששמע ששפחתו משתקת שכינתו מפני שרבי יושב כאן, הפסיק לבא כדי שלא להוציא לעז על צדיקים ראשונים.
יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי בעולם העליון, ואכן מתו ונקברו לפניו, והוצרך להודיע סיבת מיתתם כדי לשמשו – שלא יטעו העולם לומר שמתו מחמת שעברו דבר איסור ולכן לא זכו להתעסק בו, ועד כעת חיו בזכות רבי.
דף ק"ג – ע"ב
אמר רבי: לחכמי ישראל אני צריך, נכנסו אצלו ואמר להם:
אל תספדוני בעיירות – משום הכבוד, שכשיספידהו בכרכים יבואו כולם מהכפרים ועיירות (שהם קטנים מהכרכים).
הושיבו ישיבה לעסוק בתורה לאחר שלושים יום, שאיני עדיף ממשה רבינו שנאמר בו 'ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום', ומכאן ואילך ספדו ביום ולמדו בלילה, או ספדו בלילה ולמדו ביום, עד שנים עשר חודש.
אף ע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני יתמנה לנשיא – שהוא הבכור וממלא מקום אבותיו ביראת חטא. חנניא בר חמא ישב בראש הישיבה.
ביום פטירתו של רבי יצאה בת קול שכל מי שהיה בפטירתו מזומן לחיי עולם הבא, כובס אחד שהיה בא כל יום לפני רבי לא בא באותו יום, כששמע הבת קול נצטער ועלה לגג ונפל ממנו, יצאה בת קול שגם הוא מזומן לחיי העולם עולם הבא.
חנינא בר חמא לא קיבל עליו לעמוד בראש הישיבה, מפני שר' אפס היה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ישב ר' אפס בראש, וישב רבי חנינא בחוץ משום שלא היה כפוף לר' אפס, וישב עמו לוי, וכשנפטר ר' אפס וישב רבי חנינא בראש לא היה ללוי מי שישב אצלו והלך לבבל, וכששמע רב שהגיע לוי לבבל הבין שנפטר ר' אפס, שאין לומר שעדיין ר' אפס עומד בראש הישיבה ורבי חנינא נפטר ולכן הגיע לוי לבבל, שלוי היה כפוף לר' אפס והיה יושב בפנים, או כיון שרבי אמר שרבי חנינא ישב בראש מוכרח שיתקיים הדבר, שנאמר בצדיקים 'ותגזר אומר ויקם לך'.
שתי דרכים בגמרא מי נפטר קודם: רבי נפטר לפני רבי חייא – ורבי חייא הוא שאמר שראה ארונו של רבי והוריד עליו דמעות, וכן אמר שאותו יום שמת רבי בטלה קדושה, וכשחלה רבי ראהו רבי חייא בוכה, ואמר לו: תניא, מת מתוך שחוק – סימן יפה לו, וכן אם מת ופניו למעלה, פניו כלפי העם, פניו צהובים ואדומים, בערב שבת, במוצאי יום הכיפורים, מחולי מעיים – שרובם של צדיקים מתים מחולי זה. ואם מת מתוך בכי, פניו למטה, פניו כלפי הכותל, פניו ירוקים, במוצאי שבת, בערב יום הכיפורים – סימן רע לו. והשיבו רבי שבוכה על תורה ומצוות שיתבטל מהם. ולדרך ב' רבי חייא נפטר לפני רבי – ורבי הוא שאמר כל הנ"ל על רבי חייא.
רבי לא מינה את רבי חייא לעמוד בראש הישיבה: או משום שנפטר לפניו, או משום שהיה רבי חייא עסוק במצוות ולא רצה רבי לבטלו מכך.
כשהיה ריב בין ר' חנינא ורבי חייא, אמר רבי חנינא לרבי חייא: איתי אתה רב, והלא אם ח"ו נשתכחה תורה מישראל אחזירנה בפלפולי. השיבו רבי חייא: אני עושה שלא תהא תורה משתכחת מישראל, שאני זורע זרעוני פשתן וקולע ממנו רשתות וצד צביים, ומאכיל ליתומים בשרם ועושה מעורותיהם קלפים, והולך למקום שאין מלמדי תינוקות וכותב חמשה חומשי תורה לה' תינוקות, ושונה ששה סדרי משנה לשש תינוקות, ואומר לכל אחד שישנה סדרו לחבירו. ועל כך אמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא, ושאלו שמעון בנו: אפילו ממך? וענה לו: כן, ושאלו רבי ישמעאל האם גדולים אפילו ממעשי אביו רבי יוסי, והשיבו: ח"ו, לא תהא כזאת בישראל.
אמר להם רבי: לבני קטן אני צריך, נכנס רבי שמעון, ומסר לו סדרי חכמה.
אמר להם: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל, ומסר לו סדרי נשיאות: בני נהוג נשיאותך ברמים – שתהא יושב בין הגדולים, זרוק מרה בתלמידים – שתהא אימתך עליהם, והיינו בפרהסיא אבל בצינעה יש לכבדם כאמור 'ואת יראי ה' יכבד' – זה יהושפט מלך יהודה, שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי.
מקומו של רבי היה בבית שערים, כמו ששנינו 'צדק צדק תרדוף' – הלך אחר רבי לבית שערים, וכשחלה הביאוהו לציפורי שיושבת בראש ההר כציפור ויש בה אויר טוב, וכשנפטר החזירוהו לקברו המוכן לו בבית שערים.
דף ק"ד – ע"א
יום שנפטר בו רבי קודם שנפטר גזרו רבנן תענית, וביקשו רחמים, ואמרו שכל מי שיאמר שנפטר ידקר בחרב, שפחתו של רבי עלתה לגג ואמרה: עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון שראתה שמצטער בכך שצריך בכל פעם להיכנס לבית הכסא ולחלוץ תפילין ולחזור להניחם ביציאתו, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. כיון שלא הפסיקו חכמים מלבקש רחמים זרקה כלי חרס קטן מהגג לארץ, ומחמת הרעש נשתתקו, ונפטר רבי. אמרו חכמים לבר קפרא שיבדוק מצבו של רבי, כיון שראה שנפטר קרע מלבושו והחזיר הקרע לאחוריו, אמר אראלים (מלאכים) ומצוקים (צדיקים) אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, שאלוהו אם נפטר אמר להם אתם אמרתם ולא אני אמרתי.
בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצאה בת קול ואמרה: 'יבא שלום ינוחו על משכבותם'.
בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, צדיק פלוני בא. אומר להם: יבואו צדיקים, ויוצאים לקראתו ואומרים: יבא בשלום ינוחו על משכבותם.
בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו: בא בשלום, השניה: הולך נכחו, השלישית: יבא שלום ינוחו על משכבותם. בשעה שרשע נאבד מן העולם שלש כתות מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת: 'אין שלום אמר ה' לרשעים', השניה: למעצבה ישכב, השלישית: רדה והשכבה את ערלים.
משנה . עד מתי יכולה אלמנה לתבוע כתובתה: לרבי מאיר משום רשב"ג – בזמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם, ובזמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, שיש בזמן זה לעשות טובה לשכניה מממון היתומים כשיעור כתובתה. לחכמים – בזמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים, אך לאחר מכן מחלה, שהרי אינה מתביישת לתבוע כתובתה, בזמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, שמפני שמכבדים אותה מתביישת לתבוע כתובתה.
אם מתה האלמנה יורשיה צריכים להזכיר כתובתה בתוך עשרים וחמש שנים.
כ"ה שנה שאמר רבי מאיר שיש בה כדי לעשות טובות לשכניה כשיעור כתובתה הוא בין בענייה ובין בעשירה, שלפי עושרה כך טובתה.
איבעיא באלמנה שלא שתקה כל עשרים וחמש שנים מתביעת כתובתה אלא חלק מהם, אם איבדה חלק מכתובתה כשיעור שנים ששהתה.
כל מידת חכמים הם בדווקא, שהעמידוה כיתד שלא תמוט, כגון ארבעים סאה למקוה – אפילו חסר רק קורטוב אינו כשר לטבילה, ואלמנה איבדה כתובתה מיד אחר שקיעת החמה במלאת כ"ה שנים אם לא תבעה עד אז.
שיעור כ"ה שנה למחילת הכתובה נחלקו תנאים ואמוראים אם היינו כשאין שטר כתובה בידה, אבל אם שטר כתובה בידה לא מחלה, שאילו מחלה היתה מחזירה השטר, או אפילו אם השטר בידה מחלה, וכן נחלקו אם איבדה גם תוספת כתובה – שתנאי כתובה ככתובה, או שלא מחלה תוספת.
בעל חוב שאין שטר חוב תחת ידו אינו גובה חובו אלא אם כן הלווה מודה, ואז גובה אף שלא תבע החוב כ"ה שנים, וכן בשטר שבידו גובה לעולם. וגרושה דינה כבעל חוב, שאף אם שהתה כ"ה שנה גובה כתובתה.
דף ק"ד – ע"ב
אלמנה שהיו זנים אותה היורשים בבית אביה בדרך כבוד, כגון שטרח היורש והביא לה מזונותיה על כתפיו בכל יום – לא איבדה כתובתה אם שהתה כ"ה שנים מלתבוע אף לשיטת חכמים, שהתביישה מלתבוע מחמת כבוד שעשו לה.
כתבו בית דין פסק לאלמנה לגבות מנכסי יורש בעלה המת, ולא כתבו בו שהכרנו שהנכסים שכתבנו לגבות מהם הם שירש מהבעל ומשועבדים לכתובתה של זו – אינה גובה באדרכתא זו, מחשש שמא תגבה אחד משדותיו של היורש עצמו, ותשביחנו, והיורש לא ישביח נכסי המת שבטוח שיחזור ויוציא את שלו מידה ויתן לה מנכסי המת, ויצא לעז על בית דין שלא עיינו בתקנתה.
הדרן עלך פרק הנושא
***************