לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י"ג טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף ה'
דף ה' – ע"א
מגילה בזמנה – לרב נקרא אפילו ביחיד, כיון שכולם קוראים אותה בו ביום יש פרסום נס אפילו ביחיד.
ושלא בזמנה – כגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, ופורים שחל בשבת שקוראים בערב שבת, אין קוראים אלא בעשרה שצריך פרסום הנס. לרב אסי – בין בזמנה בין שלא בזמנה מצוה בעשרה.
משנה . עיר גדולה היא דווקא אם יש בבית הכנסת שבה עשרה בטלנים ממלאכתם שיהיו מצויים לתפילה, וניזונים מן הציבור, פחות מכך הרי זה כפר.
אף על פי שאמרו שהכפרים מקדימים ליום הכניסה – מותרים ביום הקריאה בהספד ובתענית.
מקום שאין בני הכפרים נכנסים בשני וחמישי אין קוראים אותה אלא בזמנה.
כפרים מקדימים ליום הכניסה, אבל לא מאחרים – שנאמר 'ולא יעבור'.
אין מונין ימים לשנים – שהאוסר עליו בקונם לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואינו מונה עוד י"א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה, וכן ימים נוספים להשלים החדשים החסרים, משום שנאמר 'לחדשי השנה' – חדשים אתה מונה לשנים ולא ימים.
אין מחשבים שעות לחדשים – כגון האומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חודש זה, והיה חודש חסר, כיון שחשכה יום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שהרי חודש הלבנה הוא כ"ט יום ומחצה, משום שנאמר 'עד חודש ימים' – ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות.
אלו מאחרים ולא מקדימים אם חלו בשבת: תשעה באב, י"ז בתמוז, ועשרה בטבת – שלאקדומי פורענותא לא מקדמינן / ימים הקבועים למשפחות להביא עצים שזמנם עליהם כנדר – שעדיין לא הגיע זמנם / קרבן חגיגה ביום טוב והקהל – שאם יקדימו לא יצאו ידי חובתם כיון שעדיין לא הגיע זמן חיובם.
שלמי חגיגה מביאים ביום טוב, לבית שמאי לא סומכים עליהם – שסמיכה שבות היא, ויסמוך עליה מערב יום טוב שאינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה. לבית הלל – יסמוך עליהם ביום טוב, שכיון שמותר להקריבם לא גזרו עליהם משום שבות.
עולת ראיה – לבית שמאי אינה קריבה ביום טוב, שאין בה צורך אוכל נפש, ו'לכם' כתיב ולא לגבוה, לבית הלל קריבה, ש'לכם' דורשים – ולא לנכרים.
מי שלא הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של סוכות מביאה בשאר ימי הרגל וגם בשמיני עצרת, עבר הרגל ולא חג שוב אינו חייב. וגם לשבועות יש תשלומים כל שבעה.
שבועות שחל בערב שבת – לבית שמאי הסוברים שאין מביאים עולת ראיה ביום טוב יום טבוח לאחר שבת, לבית הלל יום טבוח בו ביום. חל שבועות בשבת – לפי כולם יום טבוח אחר השבת.
דף ה' – ע"ב
רבי רחץ בפהרסיא בשבעה עשר בתמוז.
כשחל תשעה באב בשבת ביקש רבי לעקרו, שהואיל ונדחה לאחר השבת ידחה, ולא הודו לו חכמים (ורבי אלעזר אמר בשם רבי חנינא בסתם שרבי ביקש לעקור תשעה באב, ואמר לו רבי אבא בר זבדא שרק בשנה שחל בשבת ביקש לעקור, ואמר רבי אלעזר: טובים השנים מן האחד).
עשיית מלאכה בימי הפורים: לפי הברייתא דרב יוסף אסור לבני העיירות בי"ד ולבני המוקפים בט"ו, שנאמר 'שמחה ומשתה ויום טוב', שמחה – שאסור בהספד, משתה – שאסור בתענית, יום טוב – שאסור במלאכה. אך כל אחד ביומו של השני – אסור בהספד ותענית ומותר במלאכה. לרבה בריה דרבא – לא קבלו עליהם מתחילה שיהא פורים אסור במלאכה, והוא בכלל דברים המותרים שאחרים נהגו בהם איסור, ורק במקומות שנהגו איסור אסור, ורב קילל מי שזרע פשתן בפורים במקום שנהגו איסור, ולא צמח הפשתן.
רב נטע נטיעה בפורים, ושלושה דרכים בהיתרו: א. גר בטבריה ופורים שלו בט"ו (כדלהלן), ונטע בי"ד. ב. לרבה בריה דרבא (שתלוי במנהג) – במקומו של רבי לא נהגו איסור במלאכה. ג. נטע נטיעה של שמחה, כגון אילן שצילו נאה ואוכלים ומתעדנים תחתיו במיני שמחות.
רבי קרא המגילה בטבריה בט"ו, שהיא 'רקת' המוזכרת בפסוק כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. וחזקיה קרא בה בי"ד וט"ו, כיון שבצד אחד אין לה חומה אלא ים כינרת חומתה, ואמנם לעניין בתי ערי חומה ודאי לאו בכלל מוקפת חומה היא שנתמעטה מ'סביב', אך לענין מגילה שלא נאמר 'חומה' אלא 'פרזים' ושאינם פרזים – מוקפים, יש להסתפק האם 'פרזים' הוא לשון גילוי – וגם טבריה מגולה, או לשון שאינן מוגנות – וטבריה מוגנת.
קריאת המגילה בהוצל – ללישנא קמא קרא בה רב אסי בי"ד וט"ו, שספק אם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ללישנא בתרא ודאי מוקפת.
***************
שבת קודש י"ד טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף ו'
דף ו' – ע"א
חמת – רבי יוחנן אמר כשהיה נער שהיא טבריה, ונקראת כך על שם חמי טבריה, ושאל הזקנים והסכימו לדבריו, לרבא (רבה) זו חמי גרר.
כשמת אדם גדול בבבל היו הספדנים בטבריה מספידים: גדול הוא בששך (בבל בא"ת ב"ש) ושם לו ברקת (טבריה), וכשהגיע הארון לקברו בטבריה קראו בשווקים: אוהבי שרידים (ישראל) יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עומק (בבל העמוקה). וכשהסתלק רבי זירא (שגדל בבבל ואחר כך עלה לארץ ישראל, ומת בטבריה) פתח הספדן: ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה.
רקת – לרבי יוחנן זו ציפורי, שגבוהה כרקתא דנהרא (שפת הנהר) הגבוה מן הנהר. לרבא זו טבריה, כמאמר הספדנים הנ"ל, ונקראת רקת שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון, וי"א רקת שמה ונקראת טבריה – לרבי ירמיה שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל, לרבה שטובה ראייתה בגנות ופרדסים.
כינרת – זו גינוסר, שפירותיה מתוקים כקול הכינור.
קטרון – זו ציפורי, שיושבת על ראש ההר כציפור, והיתה בחלקו של זבולון, והיו בה ארבעה פרסאות זבת חלב ודבש (שהעיזים היו אוכלים תאנים והדבש נוטף מהם והחלב זב מהם – ונעשה כמין נחל של חלב ודבש), בעת שזבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל היה כ"ב פרסאות על ו' פרסאות.
זבולון התרעם על מידותיו, הגם שצפורי שהיא ארץ טובה נפלה בחלקו, אפילו הכי שדות וכרמים חביב לו, אמר: ריבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכים לך לחילזון העולה מן הים להרים, וכל הנוטל בלי דמים אינו מצליח.
'ושפוני טמוני חול' שנאמר בזבולון: שפוני – חלזון, טמוני – טרית (דג), חול – זכוכית לבנה היוצא מן החול. 'שם יזבחו זבחי צדק' – כשם שאסור גזל בעולה כך הנוטל בלי לשלם לזבולון אינו מצליח.
'ועקרון תעקר' – זו קיסרי בת אדום שיושבת בין החולות, והיתה אימא של מלכות (מטרופולין) – או משום שמגדלים שם בני מלכים או משום שהעמידו משם מלכים, והיא היתה יתד תקועה לרעה לישראל בימי יוונים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחו היו קורין אותה 'אחידת מגדל שיר'.
נאמר לגבי צור (ראשה של אדום) 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו' – אלו בית במיא ובית גליא ראשי עבודה זרה של אדום. 'ונשאר גם הוא לאלוקינו' – אלו בתי כנסיות ומדרשות שבאדום. 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' – אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים, ועקרון תהיה בית תלמוד כיבוסי – ירושלים.
'ויעלו בני דן וילחמו עם לשם' – זו פמייס שמשם ירדן יוצא.
קיסרי וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהם או ישבו שתיהם אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים או להיפך תאמין, שנאמר 'אמלאה החרבה' – אם מליאה זו חרבה זו, או משום שנאמר ביעקב ועשיו – 'ולאום מלאום יאמץ'.
'יוחן רשע בל למד צדק בארץ נכוחות יעול ובל יראה גאות ה" – אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם יוחן עשיו, אמר לו: רשע הוא, אמר לו יצחק: אין אדם יכול ללמוד עליו צדק, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עתיד להחריב ארץ ישראל, אמר לו: אם כן בל יראה גאות ה'.
'אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה' – אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק מנחיריו – שגרממיא של אדום לא יצאו להחריב העולם.
דף ו' – ע"ב
גרממיא של אדום יש בה שלש מאות עטורי כתרים, ושס"ה דוכסים יש ברומי, ובכל יום יוצאים אלו לקראת אלו והורגים אחד מהם ולכך טרודים מלהעמיד מלך.
אם יאמר לך אדם יגעתי בתורה ולא מצאתי להיות מחודד, או שאמר לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין, יגעתי ומצאתי – תאמין. אבל שלא תשתכח התורה ממנו, או במשא ומתן – תלוי בסייעתא דשמיא, שיש יגע ואינו מוצא.
'אל תתחר במרעים', לרבי יצחק – אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, ולא עוד אלא שדרכיו מצליחים וזוכה בדין, לרבי דוסתאי בר מתון – אל תאחז במעשי רשע להיות כמותו.
מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה במילי דשמיא, וצדיק גמור אפילו במילי דידיה, ולאיבעית אימא – בשעה משחקת לו אסור להתגרות בו.
איטליא של יון – כרך גדול של רומי, ג' מאות פרסה על ג' מאות פרסה, ויש בה שס"ה שווקים, קטן שבכולם של מוכרי עופות וגדול ט"ז מיל על ט"ז מיל, ומלך סועד בכל יום באחד מהם, הדר בה אפילו שלא נולד בה והנולד בה אפילו שאינו דר בה – נוטל מזון מבית המלך, יש בה שלשת אלפים מרחצאות (שבכל אחד מהם-) וחמש מאות חלונות מעלים עשן למעלה מהחומה, ארבעת צדדיה – ים, הרים וגבעות, מחיצה של ברזל, אבנים דקות (חולסית) ומצולה.
משנה . 'לקיים עליהם… בכל שנה ושנה' – לרבי אליעזר ברבי יוסי, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט, אך בשנה מעוברת כל מצוות חודש אדר נוהגות באדר ראשון, שאין מעבירים על המצוות. לרשב"ג – מה כל שנה אדר הסמוך לניסן, שמסמיך גאולה לגאולה, כך בשנה מעוברת המצוות נוהגות באדר שני, או שלומד אותה מ'לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית' והיינו בחודש השני, ו'מכל שנה ושנה' לומדים שרק באדר שני ולא בשני אדרים.
י"ד וט"ו אדר א' – לפי כולם אסורים בהספד ותענית.
קריאת ד' פרשיות בשנה מעוברת:
לפי תנא קמא – לכתחילה באדר ב', ואם קראו באדר א' יצאו.
לרבי שמעון בן גמליאל – דווקא באדר ב', ואם קראו באדר א' חוזרים לקרוא באדר ב',
לרבי אליעזר ברבי יוסי – באדר א'.
***************