לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון ט"ו טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף ז'
דף ז' – ע"א
'לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית' – בתחילה קבעו בשושן, ובאגרות השניות קבעו בכל העולם כולו, (ולרשב"ג לעיל דף ו': – ללמד שמצוות אדר נוהגות באדר שני).
שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות – שיאמרו שאנו שמחים להזכיר מפלתם, שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס, ושם הם רואים מה שאירע להם על ידי ישראל.
שלחה להם אסתר לחכמים – כתבוני בספר, שלחו לה 'הלא כתבתי לך שלישים' – שלישים ולא רבעים, עד שמצאו הכתוב בחומש שמות – 'כתוב זאת זכרון בספר', לרבי אלעזר המודעי: כתוב זאת – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה (שכל מה שכתוב בתורה נקרא כתב אחד), זיכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה. לרבי יהושע: כתוב זאת – מה שכתוב כאן, זכרון – מה שכתוב במשנה תורה, בספר – מה שכתוב בנביאים.
טומאת ידיים במגילות:
אסתר – לרבי שמעון מטמא, ושמואל סובר כרבי יהושע שלא ניתנה להיכתב וממילא אינה מטמא את הידים, ואף שברוח הקודש נאמרה – היינו לקרות ולא להיכתב.
קהלת – לרבי מאיר ורבי שמעון בן מנסיא אינה מטמא, שהיא חכמתו של שלמה, לרבי יוסי – מחלוקת (בית שמאי ובית הלל), לרבי שמעון – לבית שמאי אינה מטמא ולבית הלל מטמא.
שיר השירים – לרבי מאיר מחלוקת (בית שמאי ובית הלל), לרבי יוסי – לפי כולם מטמא.
רות – מטמא.
המקור שאסתר ברוח הקודש נאמרה:
לרבי אליעזר – 'ויאמר המן בלבו'. (ורבא פריך – סברא הוא שלא היה חשוב למלך כמותו, והגדיל הכבוד לעצמו).
לרבי עקיבא – 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה'. (ורבא פריך – שכל אחד ואחד נדמית לו כאומתו).
לרבי מאיר – 'ויודע הדבר למרדכי'. (ורבא פריך – שדברו בטרשית ומרדכי ידע שפה זו).
לרבי יוסי בן דרוסקמית – 'ובבזה לא שלחו את ידם' ואף במדינות הרחוקות. (ורבא פריך – שמא שלחו שליחים להודיע זאת למרדכי ואסתר).
לשמואל – 'קיימו וקיבלו' – קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. (לרבא – למקור זה אין פירכא, ועדיף על הקודמים).
לרב יוסף – 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים'.
לרב נחמן בר יצחק – 'וזכרם לא יסוף מזרעם'.
'ומשלוח מנות איש לרעהו' – שתי מתנות לאדם אחד. 'ומתנות לאביונים' – שתי מתנות לשני אביונים.
רבי יהודה נשיאה שלח לרבי אושעיא רגל של עגל שלישי לבטן וקנקן יין, שלח לו שקיים בזה משלוח מנות.
דף ז' – ע"ב
רבה שלח למרי בר מר ביד אביי שק מלא תמרים וכוס מלא חיטים שהתייבשו בתנור שהקמח הזה מתוק לעולם, אמר אביי שמרי יאמר עליו מאמר העולם שכפרי שנעשה מלך אינו מוריד מעל ראשו הסל שהיה רגיל להוליך להאכיל בהמתו / מרי בר מר החזיר לרבה שק מלא זנגביל וכוס מלא פלפלים ארוכים / אמר אביי שרבה יאמר: אני שלחתי לו מתוק והוא שלח לי מר / אביי אמר: כשיצאתי מבית רבה הייתי שבע, וכשהגעתי לבית מרי בר מר הגישו לי שישים קערות של שישים מיני מאכל ואכלתי שישים חתיכות, ותבשיל האחרון נקרא צלי קדר, ורציתי לכסוס הקערה אחריו – שאין העני יודע כמה הוא רעב, או שריווח מצוי בתוך המעיים לדבר מתוק.
אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין היו מחליפים סעודות זה עם זה, שזה אוכל עם זה בשנה זו, ולשנה הבאה להיפך.
חייב אדם להשתכר ביין בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא סעדו יחדיו סעודת פורים ונשתכרו, קם רבה ושחט את רבי זירא, למחר ביקש רחמים והחייהו, לשנה הבאה לא רצה רבי זירא לשוב לסעוד עמו באומרו שלא בכל שעה מתרחש נס.
סעודת פורים שאכלה בלילה – אמר רבא שלא יצא ידי חובתו ש'ימי משתה ושמחה' כתוב, וכן אמר אמימר לרב אשי כששאלו מדוע התלמידים מאחרים מלבוא לבית המדרש ביום הפורים, שהוא משום שטרודים בסעודה שאי אפשר לאכלה בלילה וכמימרא דרבא, ושינן זאת ארבעים פעם עד שהיה דומה לו כמונח בכיסו.
משנה . אין בין מה שמותר ביום טוב למותר בשבת אלא אוכל נפש בלבד. מכשירי אוכל נפש – לתנא קמא זה וזה שווים לאיסור, שנאמר 'הוא לבדו יעשה לכם', הוא – למעט מכשירי אוכל נפש, לכם – ולא לעכו"ם ולכלבים. לרבי יהודה מכשירי אוכל נפש מותרים ביום טוב, שנאמר 'לכם' – לכל צרכיכם, ו'הוא' ממעט מכשירים שאפשר לעשותו מערב יום טוב, כגון אם נפגם הסכין בערב יום טוב שאסור לתקנו ביום טוב.
משנה . אין בין יום הכיפורים לשבת אלא שהמחלל שבת במזיד מיתתו בידי אדם – בית דין, וביום הכיפורים עונשו בכרת. ולענין תשלומים כגון שהדליק גדיש – לתנא דמתניתין בשניהם פטור, וכדעת רבי נחוניא בן הקנה הסובר שיום הכיפורים כשבת שאם נתחייב בנפשו פטור מן התשלומים, שקם ליה בדרבה מיניה נאמר אף בחיוב בידי שמים. ולחכמים – בשבת שמיתתו בידי אדם פטור מתשלומים, אבל ביום הכיפורים שמיתתו בידי שמים חייב בתשלומים.
כל חייבי כריתות שהיתרו בהם עדים על הלאו שעמו ולקו בבית דין – לרבי חנינא בן גמליאל נפטרו מידי כריתתם, שנאמר 'ונקלה אחיך לעיניך' – כיון שלקה הרי הוא כאחיך. לרבי יוחנן חכמים חולקים עליו, ואמר רבא בשם תלמידי ישיבת רב והיינו חכמים דמתניתין ששנו שעונש המחלל יום הכיפורים הוא בידי שמים, ומשמע שלא מהני מלקות שבידי אדם לפטרו מדין שמים. לרב נחמן – אין הוכחה מהמשנה שחלוקים חכמים על רבי חנינא בן גמליאל, שמשנתנו כרבי יצחק הסובר שאין מלקות בחייבי כריתות אף אם התרו בם למלקות. לרב אשי – אפילו אם המשנה כרבנן שיש מלקות, אין הוכחה שלא כרבי חנינא בן גמליאל, שכוונת המשנה היא שעיקר חומר זדונו בכרת, אך באמת אם התרו בו למלקות ולקה נפטר מכרת.
***************
יום שני ט"ז טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף ח'
דף ח' – ע"א
משנה . אין בין מודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא השאלת כלים שאין עושים בהם אוכל נפש (במקום שאין משכירים כיו"ב, שאם משכירים כיו"ב אסור בזה ובזה שאם לא השאילו היה מחסר פרוטת הנאת מאכל), ודריסת הרגל לרבי אליעזר הסובר שאפילו דבר שאינו מקפיד עליו והיה מוותר לכל אדם אסור ליהנות ממנו, אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש אסור בזה ובזה.
משנה . אין בין נדרים – 'הרי עלי', לנדבות – 'הרי זו' אלא שבנדרים אם מתו או נגנבו או נאבדו חייב באחריותם, שנאמר 'ונרצה לו לכפר עליו' – מה שקיבל 'עליו' (הרי עלי) אחריות עליו ואין נדרו נרצה עד שיתכפר בקרבנו. אבל לענין בל תאחר שניהם שווים.
משנה . אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, אבל לענין משכב ומושב וספירת שבעה שווים, שבפסוק אחד מנה הכתוב שתי ראיות וקראו 'טמא', ובפסוק אחר מנה שלש וקראו כך. ואין לומר להיפך שלעניין קרבן שוים וההבדל הוא בטומאת משכב ומושב וספירת ז' נקיים – שנאמר 'וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו' – רק מקצת זבים מביאים קרבן. ואין לומר להיפך שרק בב' ראיות מביא קרבן ולא בג' – שעד שלא ראה ג' כבר ראה ב'.
'וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים', 'מזובו' מיותר לדרוש – משיפסוק זובו ולא מזובו ונגעו, שאפילו שהוא מצורע מהני ספירתו ולא אמרינן שאין זו ספירה נקיה. וכיון שסמך ספירה ל'מזובו' לומדים שאף מקצת זב – שתי ראיות טעון ספירת שבעה. ואין לומר שבא למעט משבעה נקיים – שגם אם היה שותק היינו יודעים זאת מעצמנו, שאין לנו מקור לחייבו. ואין ללמוד זאת מקל וחומר שאם מטמא משכב ומושב (מהדרשה בקטע הקודם) ודאי שטעון ספירת שבעה – ששומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמאה משכב ומושב ואינה צריכה ספירת שבעה.
דף ח' – ע"ב
משנה . אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעת ראש ופרימת בגדים, שנאמר 'והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע' – מי שצרעתו תלויה בגופו טעון פריעה ופרימה והיינו מוחלט שכל זמן שלא נתרפא מהנגע טמא, אבל מוסגר צרעתו תלויה בימים.
מצורע מוסגר ומוחלט שווים לשילוח חוץ לחומת העיר ולטומאה – שנאמר 'כל ימי אשר הנגע בו יטמא… מחוץ למחנה מושבו', ואין דורשים 'אשר הנגע בו' שדווקא מי שצרעתו תלויה בגופו והיינו מוחלט – ש'כל ימי' לרבות מוסגר.
אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וציפורים, שנאמר 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת… ולקח שתי צפרים… וגלח את כל שערו' – מי שצרעתו תלויה ברפואות – שמתרפא הנגע, ולא מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים.
משנה . אין בין ספרי תנ"ך לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינם נכתבות אלא בלשון הקודש. לרבי שמעון בן גמליאל לא התירו בספרים אלא יוונית (ועי' דף ט'. דעת רבי יהודה).
בין ספרים ובין תפילין ומזוזות תופרם בגידין מהלכה למשה מסיני (ובמסכת מכות יש מי שמכשיר ספרי תורה שתפרה בפשתן), ומטמאים את הידיים.
***************
