לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שלישי י"ז טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף ט'
דף ט' – ע"א
תפילין ומזוזות אינם נכתבות אלא בלשון הקודש. שנאמר 'והיו הדברים האלה' בהוייתם יהיו.
מקרא שהיה צריך לכתבו בלשון הקודש וכתבו בלשון תרגום או להיפך – במגילה (כגון 'ונשמע פתגם המלך', 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן') אינה כשרה – שנאמר ככתבם וכלשונם, ושאר ספרים כשרים (כך העמידו למסקנא את הברייתא, וראה בתוספות ושאר ראשונים כדעת מי מהתנאים היא שנויה).
לרבי יהודה דברי רשב"ג שלא התירו אלא יוונית היינו רק בספר תורה, משום מעשה בתלמי המלך שכתבו לו תרגום התורה, אבל בשאר ספרים אף יונית לא התירו.
מעשה בתלמי המלך שהכניס שבעים ושנים זקנים בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה הכניסם, ונכנס לכל אחד ואחד וציווה כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד לכתוב באותם שינויים:
אלוקים ברא בראשית – שלא יאמר בראשית הוא שם ושתי רשויות יש).
אעשה אדם בצלם ובדמות, הבא ארדה ואבלה שם שפתם – ולא לשון רבים שלא יאמר כמה רשויות יש.
ויכל ביום הששי – שלא יאמר שעשה מלאכה בשבת.
זכר ונקבה בראו – ש'בראם' משמע ב' גופים.
ותצחק שרה בקרוביה – שיאמר שלכן הקפיד עליה ה' ולא על אברהם.
כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס – שלא יאמר רצחנים היו.
ויקח משה… וירכיבם על נושא בני אדם – שלא יאמר משה רבכם לא היה סוס או גמל.
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלושים שנה וארבע מאות שנה – שהתחיל מנין השנים משנולד יצחק.
וישלח את זאטוטי בני ישראל, ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו – לשון חשיבות.
לא חמד אחד מהם נשאתי – ולא רק חמור.
אשר חלק ה' אלוקיך אותם להאיר לכל העמים, וילך ויעבוד אלוהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם – שאם לא כך משמע אשר לא צויתי שיהיו.
ובמקום ארנבת כתבו את צעירת הרגלים – שאשתו נקראה ארנבת, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.
דף ט' – ע"ב
'יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם' – יפיותו של יפת (לשון יונית שהיא יפה מכל לשונות צאצאי יפת) יהא באהלי שם, לכן לרשב"ג התירו לכתוב ספרים רק בלשון יוונית. והלכה כדבריו.
משנה . אין בין כהן גדול משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא אם הורה בדבר שזדונו כרת ועשה כהוראתו שכהן המשוח מביא פר, שנאמר 'אם הכהן המשיח'. ולרבי מאיר גם מרובה בגדים מביא פר, שמרבים לו ממה שכתוב 'המשיח'. ולענין פר יום הכפורים ומנחת חביתין שניהם שוים לכולם.
אין בין כהן גדול שחזר לשמש אחר שהחליפוהו באחר מחמת שנפסל לכהן גדול שמינו תחתיו בשעה שהיה פסול אלא פר יום הכיפורים ומנחת חביתין שבכל יום, שאי אפשר להביא שתיים. אבל לענין שאר דברים גם זה שעבר דינו ככהן גדול ומשמש בשמונה בגדים, והיינו לרבי מאיר, אבל לרבי יוסי אינו ראוי לכהן גדול – משום איבה, ולא לכהן הדיוט – שמעלים בקודש ולא מורידים.
משנה . בשעת היתר הבמות לא היה הפרש בין במה גדולה (מזבח של משה שהיה בנוב וגבעון) לבמת יחיד אלא פסחים ושאר חובות שקבוע להם זמן, שכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד, אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה של ציבור לא הקריבו אלא באהל מועד שבמדבר, והיינו שיטת רבי שמעון, אבל לחכמים כל הקרב באהל מועד שבמדבר קרב בבמה גדולה.
***************
יום רביעי י"ח טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף י'
דף י' – ע"א
משנה . אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל מקום שיכול לראות משם את שילה, ובירושלים רק לפנים מן החומה, כאן וכאן קדשי קדשים נאכלים רק לפנים מן הקלעים.
כשחרבה שילה הותרו הבמות, כשחרבה ירושלים – לפי תנא דמתניתין קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ולא הותרו הבמות, ונחלקו בזה התנאים בגמרא שיש אומרים שלא נתקדש לעתיד לבא אחר שנחרבה והותרו הבמות.
רבי יצחק אמר בתחילה ששמע שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה, שסבר שאינו בית עבודה זרה (שלא כמו הסובר שבנאה לשם עבודה זרה), וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ולבסוף חזר בו מפני המשניות שתנן שקידשה לעתיד לבא, ובאמת פלוגתת תנאים היא אם קידשה לעתיד לבא.
מקורם של הסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבא – שנאמר 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים, ומקשים מנוחה לנחלה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר. והסובר קידשה לעתיד לבא – הכתוב קרא לירושלים נחלה שהיא לעולם.
רבי אליעזר אמר ששמע שכשבנו בית המקדש השני עשו קלעים להיכל ולעזרה עד שנבנו חומותיהם, אך אין ראיה מכך שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ועשו זאת שתהא קדושת היכל ועזרה כדי להקריב קרבנות, שאפשר שמשום צניעות בעלמא עשו כן.
קלעי ההיכל היו לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונים לתוך ההיכל, ובעזרה היו בונים מבפנים.
רבי יהושע אמר ששמע שמקריבים אף שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף שאין קלעים, ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני אף שאין חומה – מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא, שנאמר 'אשר לוא חומה' – אפילו שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן.
חכמים מנו ט' עיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון שיש להם קדושה לענין מצות ערי בתי חומה, אפילו שהיו הרבה יותר מזה – למ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ, ולמ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא – שמצאו את אלו ומנאום, ולא אלו בלבד אף כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצוות הנוהגות בערי חומה נוהגים בה.
דף י' – ע"ב
'ויהי בימי' – לשון צער, וחמשה הם: ויהי בימי אחשורוש (המן), ויהי בימי שפוט השופטים (רעב), ויהיה בימי אמרפל (מלחמה), ויהי בימי אחז (מלחמה), ויהי בימי יהויקים (התחלת גלות וחורבן). 'ויהי' – יש מהם לשון צער ויש שאינם לשון צער.
כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים, שנאמר בתמר 'ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה' – מחמת שכסתה פניה בבית חמיה ולא הכירה, זכתה ויצאו ממנה מלכים – דוד, ונביאים – שמסורת בידינו מאבותינו שאמוץ אביו של ישעיה הנביא ואמציה מלך יהודה אחים היו.
הארון היה עומד בנס שמקומו לא מיעט ממידת הקרקע לכל צדדיו כלום, שקודש הקדשים היה כ' אמה והיה י' אמות פנויות לכל רוח של הארון.
האמוראים פתחו לדרוש בעניין איגרת פורים בפסוקים אלו:
ר' יונתן – 'וקמתי אליהם (בפורענות בבל)… והכרתי לבבל שם (שאין להם כתב משלהם) ושאר (לשון) ונין (מלכות) ונכד' (ושתי).
רבי שמואל בר נחמני – 'תחת הנעצוץ (המן שעשה עצמו עבודה זרה שכתוב ובכל הנעצוצים) יעלה ברוש (מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים – 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור' ובתרגום 'מרי דכי)', תחת הסרפד (ושתי בת בנו של נבוכדנצר ששרף רפידת בית ה' – 'רפידתו זהב') יעלה הדס (אסתר הצדקת שנקראת הדסה – 'ויהי אומן את הדסה'), והיה לה' לשם (מקרא מגילה) לאות עולם לא יכרת' (ימי פורים).
רבי יהושע בן לוי – 'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש להרע אתכם' – הוא אינו שש אבל אחרים משיש, שכתוב 'ישיש' ולא 'ישוש', כשנתחייבו כליה בימי המן היו אויביהם שמחים.
רבי אבא בר כהנא – 'לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה (מרדכי הצדיק), ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס (המן), לתת לטוב לפני האלוקים' (מרדכי ואסתר – ותשם אסתר את מרדכי על בית המן).
רבה בר עופרן – 'ושמתי כסאי בעילם (שושן) והאבדתי משם מלך (ושתי) ושרים' (המן ועשרת בניו).
אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים שנאמר 'בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו', ולא כתיב 'כי טוב'. ונאמר בקריעת ים סוף 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?
***************
יום חמישי י"ט טבת תשפ"ב
מסכת מגילה דף י"א
דף י"א – ע"א
האמוראים פתחו לדרוש בעניין איגרת פורים בפסוקים אלו (המשך):
רב דימי בר יצחק – 'כי עבדים אנחנו ובעבדותינו לא עזבנו אלוקינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס' – בזמן המן.
רבי חנינא בר פפא – 'הרכבת אנוש לראשנו באנו באש (בימי נבוכדנצר שהטילנו לתוך כבשן האש) ובמים (בימי פרעה) ותוציאנו לרויה' (בימי המן).
רבי יוחנן – 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו' – אימתי ראו בימי מרדכי ואסתר שנתפרסמו אגרות בכל העולם.
ריש לקיש – 'ארי נוהם (נבוכדנצר – 'עלה אריה מסובכו') ודוב שוקק (אחשורוש – 'דמיה לדוב' אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב ומלובשים בבשר כדוב ומגדילים שיער כדוב ואין להם מנוחה כדוב) מושל רשע (המן) על עם דל' (ישראל שהיו דלים מן המצוות).
ר' אלעזר – 'בעצלתיים (-בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה) ימך המקרה', מך – לשון עני, המקרה – זה הקב"ה (שנאמר 'המקרה במים עליותיו), שנעשה כמי שלא היה יכול להושיע.
רב נחמן בר יצחק – 'שיר המעלות… לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' – אדם ולא מלך, זה המן.
רבא – 'ברבות צדיקים ישמח העם (מרדכי ואסתר – והעיר שושן צהלה ושמחה) ובמשול רשע יאנח עם' (המן – והעיר שושן נבוכה).
רב מתנה – 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו…'
רב אשי – 'או הנסה אלוקים…'
רב – 'והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות ואין קונה', שגזר המן שלא יהיו רשאים לקנות מהם לעבד. וזהו 'ויהי' – ויי והי.
שמואל – 'לא מאסתים (בימי יוונים) ולא געלתים (בימי נבוכדנצר) לכלותם (בימי המן) להפר בריתי אתם (בימי פרסיים) כי אני ה' אלוקיהם' (בימי גוג ומגוג). במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול, לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלוקיהם – לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.
רבי לוי – 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ', שנענשו על שחמל שאול על עמלק.
רבי חייא – 'והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם', שאף אלו כמעט כלו.
'ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה'
ויהי – ויי והי, לשון נהי קינה.
אחשורוש –
לרב: אחיו (דומה) ובן גילו (בן מזל ודעת אחת) של ראש – נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש, הוא הרג והחריב והוא ביקש להרוג ולהחריב יסוד בית המקדש.
לשמואל: שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה.
לרבי יוחנן: כל שזוכרו אומר אח (אוי) לראשו.
לרבי חנינא: הכל נעשו רשין בימיו, שנאמר 'וישם המלך אחשורוש מס…'.
הוא אחשורוש – ברשעו מתחילתו ועד סופו, וכן 'הוא עשיו', 'הוא דתן ואבירם', 'הוא המלך אחז'. 'אברם הוא אברהם' – בצדקו מתחילתו ועד סופו, וכן 'הוא אהרן ומשה'. 'ודוד הוא הקטן' – הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה כך במלכותו.
המולך – שמלך מעצמו שלא היה מזרע המלוכה, יש דורשים לשבח – שלא היה ראוי למלך כמותו, ויש לגנאי – שלא היה ראוי למלוך ונתן הרבה ממון לכך.
מהודו ועד כוש – שמלך על כל העולם, ופליגי רב ושמואל אם הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, או שהם זה אצל זה והכוונה היא שכשם שמלך עליהם כך מלך על העולם. וכעין זה נחלקו בפירוש הפסוק שנאמר בשלמה 'כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה'.
שבע ועשרים ומאה מדינה מיותר לדרשה אחר שכבר נכתב 'מהודו ועד כוש' – בתחילה מלך על שבע ולבסוף על עשרים ולבסוף על מאה.
דף י"א – ע"ב
שלש מלכים משלו בכיפה – שמלכו על כל העולם שתחת כיפת הרקיע – אחאב (שהשביע כל האומות, הרי שמלך עליהם), אחשורוש (כדלעיל), נבוכדנצר ('והיה הגוי והממלכה אשר לא יתן את צוארו בעול מלך בבל…'). ומלכים שאינם בכלל זה: שלמה – למ"ד נעשה הדיוט לא השלים מלכותו, או ששונה מהנ"ל שמלך גם על השדים שלמעלה. סנחריב – לא מלך על ירושלים. דריוש – לא מלך על שבע מדינות. כורש – אף שנאמר 'כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה" היה משתבח כן בעצמו אבל באמת לא מלך עליהם.
כתוב 'בימים ההם כשבת המלך' שמשמע בתחילת מלכותו, וכתיב 'בשנת שלש למלכו', אלא כשבת היינו כשנתיישב דעתו, שמתחילה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו כשיגמרו שבעים שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו שעברו שבעים שנה ולא נגאלו, באומרו בלשצר חישב וטעה בחשבון שבעים שנה ואני לא טעיתי.
שנה ראשונה של מלכות בבל (נבוכדנצר) כיבש נינוה (מלכות אשור), ובשנייה כיבש יהויקים, בשמונה (שבעה לכיבוש יהוקים) גלה יהויכין, בתשע עשרה (שמונה עשרה לכיבוש יהויקים) גלה צדקיהו.
בלשצר חישב שבעים שנה לתחילת מלכות בבל – כמו שכתוב 'כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם', וחשב מ"ה שנים של מלכות נבוכדנצר, וכ"ג שנים של אויל מרודך, ושתי שנים שמלך הוא, ואמר שעכשיו ודאי כבר לא יגאלו והוציא כלי המקדש בשנת שלש למלכו והשתמש בהם. וטעה – שמונים שבעים שנה לחרבות ירושלים, כמו שכתוב 'למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה', והוא מגלות צדקיהו שאז נשרפה העיר.
אחשורוש חישב שבעים שנה לתחילת גלות בבל – גלות יהויכין, והוא שמונה שנים למלכות בבל, (ממה שכתוב 'לבבל' ולא 'למלכות בבל'), והוסיף עוד שנה למלכות בלשצר, ה' של דריוש וכורש וב' שנים שמלך הוא, וראה שנתמלאו שבעים שנה, אמר עכשיו כבר לא יגאלו והוציא כלי המקדש והשתמש בהם, בא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי. וגם הוא טעה – שמונים שבעים שנה מגלות צדקיהו, שאז נשרף העיר ('לחרבות ירושלים'), והיינו י"א שנים לאחר כך.
בשנת י"ד למלכות אחשורוש עדיין לא נתמלא שבעים שנה לגלות צדקיהו משום שכמה שנים של המלכים היו מקוטעות ולא שלמות ונספרו לשני מלכים.
***************
