לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שלישי ב' שבט תשפ"ב
מסכת מגילה דף כ"ג
דף כ"ג – ע"א
מנין הקרואים: ביום טוב – חמישה. ביום הכיפורים – לרבי ישמעאל ששה ולרבי עקיבא שבעה. בשבת – לרבי עקיבא ששה ולרבי ישמעאל שבעה, ונחלקו תנאים בדעתו אם מוסיפים על שבעה.
ביום טוב מאחרים לבוא לבית הכנסת – שצריך לטרוח בסעודת יום טוב, וממהרים לצאת – משום שמחת יום טוב. ביום הכיפורים ממהרים לבוא ומאחרים לצאת, לא מיבעיא לרבי עקיבא שיש גברא יתירא העולה לתורה ביום הכיפורים יותר משבת, אלא גם לרבי ישמעאל – משום אריכות סדר התפלה. בשבת ממהרים לבוא – שכבר תיקנו הכל מערב שבת, וממהרים לצאת – משום עונג שבת.
מנייני הקרואים כנגד ? – י"א כנגד ברכת כהנים, שיש ג' תיבות בפסוק ראשון, ה' בפסוק בשני, ז' בפסוק בשלישי. וי"א כעין דבר מלכות – ג' שומרי הסף, ה' מרואי פני המלך, ז' רואי פני המלך, וי"א ששה של יום הכיפורים הם כנגד ששה שעמדו לימינו של עזרא וששה שעמדו לשמאלו.
זכריה נקרא גם 'משלם' – משום שהיה תמים ומושלם במעשיו.
כולם עולים למניין שבעה ואפילו קטן ואשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור.
העולה מפטיר – י"א שעולה למניין שבעה כיון שקורא בתורה, וי"א שאינו עולה כיון שעיקר קריאתו בנביא, ומה שקורא בתורה אינו לחובה אלא משום כבוד התורה שלא יהא שווה לכבוד הנביא.
דף כ"ג – ע"ב
המפטיר קורא בנביא לכל הפחות כ"א פסוקים – כנגד שבעה שקראו בתורה שכל אחד קרא לכל הפחות שלושה פסוקים, ואף לסובר שאין המפטיר בכלל שבעה אין קוראים עוד שלש פסוקים כנגדו – כיון שרק משום כבוד התורה קורא. ואם נגמר העניין או במקום שיש מתורגמן ויש טורח לציבור – יכול לקרות פחות מכ"א פסוקים.
משנה . כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה – שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וילפינן 'תוך' 'תוך' מ'הבדלו מתוך העדה' שהוא עשרה שלומדים 'עדה' מ'עדה' שכתוב במרגלים שהיו עשרה [מלבד כלב ויהושע שלא היו איתם בעצה הרעה].
אין פוחתים מעשרה – כשפורסים על שמע, כשעוברים לפני התיבה, כשנושאים כפיים, כשקוראים בתורה בציבור, כשמפטירים בנביא. מהטעם הנ"ל.
אין מנחמים אבלים בשורה כשחוזרים מקבורת המת בפחות מעשרה.
אין עושים מעמד ומושב למת לבכות שבע פעמים בפחות מעשרה אנשים, כיון שהשליח ציבור אומר בכל פעם 'שבו ועמדו יקרים' אין להטריחו בפחות מכך לקרוא יקרים שאם כן מה הנחת למרובים.
אין מברכים ברכת האבלים ברחבה של עיר בפחות מעשרה, ואין אבלים מן המנין שהרי אומר ברכה למנחמים בפני עצמם ולאבלים בפני עצמם, ואין לכוללם יחד,
אין מברכים ברכת חתנים בפחות מעשרה, וחתנים מן המנין.
אין מזמנים על המזון באמירת 'נברך א-לוקינו' פחות מעשרה, שאינו דרך ארץ להזכיר שם השם בפחות.
הבא לפדות קרקע מן ההקדש צריך לפדותה בעשרה ואחד מהם כהן, שנאמר עשרה פעמים 'כהן' בפרשה, אחד לגופיה, והשאר למעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ישראל. (ונשארו בקושיא למה לא נלמד שצריך חמישה כהנים וחמישה אפילו ישראלים).
אדם שאמר 'דמי עלי' ששמים אותו כעבד, כיון שעבד הוקש לקרקעות שמין אותו בעשרה כקרקע.
***************
יום רביעי ג' שבט תשפ"ב
מסכת מגילה דף כ"ד
דף כ"ד – ע"א
משנה . הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים – כנגד תורה נביאים וכתובים.
לא יקרא בתורה למתורגמן יותר מפסוק אחד שלא יטעה המתורגמן, ובנביא אם ירצה יקרא שלושה פסוקים ביחד שלא אכפת לנו אם יטעה, ואם היו שלושה הפסוקים משלש פרשיות קוראים אחד אחד.
מדלגים בתורה בעניין אחד שאין בזה משום טירוף הדעת, ובנביא מדלגים גם בשני עניינים, ואין מדלגים מנביא לנביא שיש בזה משום טירוף הדעת יותר מדאי, ובתרי עשר מדלגים מספר לספר, אך דווקא להלן מדלג ולא למפרע. ובכולם אין מדלגים אלא דווקא כל זמן שלא יפסוק המתורגמן, אבל יותר מזה לא – שאין כבוד הציבור לעמוד בשתיקה.
משנה . הרגיל להפטיר בנביא – הוא פורס על שמע ועובר לפני התיבה להוציא הציבור בקדושה, והוא נושא את כפיו, ואם היה קטן – אביו או רבו עוברים בשבילו. והטעם – לרב פפא משום שממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תיקנו לו זו לכבוד, לרבה בר שימי – כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, ונפקא מיניה אם עובר לפני התיבה בחינם שאין מקום למחלוקת.
קטן קורא בתורה ומתרגם, ואינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה – לפי שאינו מחויב ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואינו נושא את כפיו – שאין כבוד של ציבור להיות כפופים לברכתו.
פוחח – שכרעיו נראים, פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה – משום כבוד התורה, ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו – שגנאי הוא לציבור, ואפילו הפוחח קטן אינו קורא בתורה משום כבוד הציבור.
סומא – לפי ת"ק פורס את שמע ומתרגם שיש לו הנאה ממאורות על ידי אחרים שרואים אותו ומסייעים לו, לרבי יהודה כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע.
דף כ"ד – ע"ב
אמרו לרבי יהודה הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם, ולרבי יהודה – התם תלוי בהבנת הלב והוא מכוון ויודע, אבל ברכת המאורות תלוי בהנאה וסומא אינו נהנה.
'והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העיור באפילה' – רבי יוסי הבין הפסוק כשראה סומא עם אבוקה בידו שהסביר לו שכל זמן שבני אדם רואים אותו מצילים אותו מן הפחתים ומקוצים וברקנין.
משנה . כהן שיש בו מומים בפניו ידיו ורגליו לא ישא את כפיו, שהעם מסתכלים בו והמסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם עיניו כהות, לרבי יהודה גם מי שידיו צבועות, לרבי יהושע בן לוי גם מי שידיו בוהקניות [-שיש בהם כתמים], וכן ידיו כפופות או עקושות – שנוטות לצידיהם.
המגמגם בלשונו (כדלהלן) כגון אנשי חיפה ובית שאן לרב אסי לא ישא כפיו.
אין מורידים לפני התיבה אנשי בית שאן וחיפה וטבעונין מפני שקוראים לאלפין עיינין ולעיינין אלפין.
רבי חייא אמר לרבי שמעון בר רבי שאלמלא היה לוי היה פסול לדוכן משום שקולו עב, אמר לו רבי אביו שישיב לרבי חייא, שכיון שקורא ה' במקום ח' נמצא כשמגיע לפסוק 'וחכיתי לה" הרי הוא מחרף ומגדף.
זבלגן – שעיניו זולפות דמעה, וסומא באחת מעיניו לא ישא כפיו לפי שמסתכלים בו, ואם רגילים בו אנשי עירו מותר.
אם רוב אנשי העיר מלאכתם בצבע וידיהם צבועות מותר לישא כפיו שם.
משנה . האומר שאינו עובר לפני התיבה בבגדים צבועים או בסנדל – אף בלבנים ויחף לא יעבור, חוששים שמא מינות נזרקה בו שהם מקפידים בכך.
העושה תפילין של ראש עגולות סכנה היא ואין בה מצוה.
תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וצריך ליזהר בתפירתם שלא ימשוך החוט יותר מדאי שלא יקלקל הריבוע. (אך ממה ששנינו שאין מצוה בעגולות אין ראיה אלא לפסול עגולות כאגוז ולא עגולות כעדשה שמקום מושבם שטוח).
הנותן תפילין של ראש על מצחו ושל יד על פס ידו הרי זו דרך המינים המבזים מדרש חכמים שדרשו 'בין עיניך' זה קדקוד, ו'על ידך' היינו בגובה היד בראש הזרוע.
ציפה התפילין זהב – הרי זה דרך החיצונים ההולכים אחרי דעתם ולא כדעת חכמים שפירשו שיהא הכל מבהמה טהורה ולא מזהב שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. וכן הנותן תפילין על בית יד בגדו – שצריך 'לך לאות' ולא לאחרים לאות.
***************