לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי ד' שבט תשפ"ב
מסכת מגילה דף כ"ה
דף כ"ה – ע"א
משנה . האומר 'יברכוך טובים' הרי זו דרך מינות, שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום.
האומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', והיינו כשם שרחמיך מגיעים על קן ציפור כן תרחם עלינו – משתקים אותו, או משום שמטיל קנאה במעשה בראשית שעל עופות חס ועל הבהמות וחיות אינו חס, או משום שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות מלך להטיל עלינו עולו להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו.
האומר 'על הטוב יזכר שמך' משתקים אותו – שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
הכופל מודים משתקים אותו – שנראה כמקבל ומודה אלוה אחר אלוה.
רבה רצה לחדד את אביי ולכן אמר על זה שאמר לפניו 'אתה חסת על קן ציפור אתה חוס ורחם עלינו' – כמה ידע האי מרבנן לרצויי, ואמר לו אביי: והא משתקים אותו תנן.
ההוא דאמר 'האל הגדול הגיבור והנורא והחזק והאמיץ', אמר לו רבי חנינא: סיימתינהו לשבחיה דמרך, אפילו הא-ל הגדול הגיבור והנורא אם לא שאמרו משה רבינו ותקנוהו אנשי כנסת הגדולה בתפילה לא היינו אומרים זאת, משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסים אותו באלף אלפי אלפים דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – שמסורה בידי אדם שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'.
יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, משל לאדם שמבקשים הימנו כלי גדול ויש לו – דומה לו כאילו מבקשים ממנו כלי קטן, מבקשים ממנו כלי קטן ואין לו – דומה לו כמבקשים ממנו כלי גדול. ולכן אמר 'ועתה ישראל מה….'
הכופל פסוק 'שמע ישראל' משתקין אותו – שנראה כשתי רשויות, ואפילו אם חוזר מפני שלא כיון בפעם ראשונה – וכי כמנהג חבירו נוהג בהקדוש ברוך הוא לדבר לפניו שלא במכוון וחוזר ומראה לו בכופלו שלא כיון בראשונה. אבל אם כופל כל תיבה אין כאן משמעות שתי רשויות אלא מגונה וסכל הוא.
הדורש פרשת עריות בכינוי ואומר לא בערוה ממש דיבר הכתוב אלא במגלה קלון אביו ואמו ברבים משתקים אותו.
העוקר משמעות קרא 'מזרעך לא תתן להעביר למולך' ומפרשו בישראל הבא על הכנענית והוליד ממנה בן לעבודה זרה – משתקים אותו בנזיפה, שנותן עונש כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת בית דין על המזיד בהתראה.
דף כ"ה – ע"ב
משנה . אלו נקראים ומתרגמים:
מעשה בראשית – ולא חיישינן שישאלו מה למעלה ולמטה לפנים ולאחור. מעשה לוט ושתי בנותיו – ולא אמרינן שאין זה כבוד לאברהם. מעשה תמר ויהודה – ולא אמרינן שאין זה כבוד ליהודה, שאדרבה שבחו הוא שהודה. מעשה העגל עד מה שסיפר אהרן למשה – ולא אמרינן שאין זה כבוד לישראל, משום שבכך יש להם כפרה. קללות וברכות – ולא חיישינן שיעשו מיראת הקללות ומאהבת הברכות ואין לבם לשמים. אזהרות ועונשים – ולא חיישינן שתיחלש דעת הציבור כשישמעו שיהיו נענשים, ויאמר טוב ליהנות מן העולם הזה הואיל ובסוף להיענש. מעשה אמנון ותמר ומעשה אבשלום – ולא אמרינן שיש לחוש לכבודו של דוד. פילגש בגבעה – ולא אמרינן שיש לחוש לכבודו של בנימין. 'הודע את ירושלים את תועבותיה' – שלא כרבי אליעזר שאמר לזה שקראה: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך, ומצאו בו שמץ פסול.
אלו נקראים ולא מתרגמים:
מעשה ראובן, ומתרגם רק החלק השני של הפסוק – 'ויהיו בני יעקב שנים עשר'. מעשה העגל השני – מ'ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה', שמחמת הפסוק 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה' פקרו המערערים. ברכת כהנים – שכתוב 'ישא ה' פניו אליך', שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא להם פנים.
מעשה אמנון – במקום שכתוב 'אמנון' סתם נקרא ומתרגם, וכשכתוב 'אמנון בן דוד' אינו נקרא ואינו מתרגם.
לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה' פקרו המערערים.
כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קוראים אותם לשבח, כגון 'ישגלנה' – ישכבנה, 'בעפולים' – בטחורים, 'חרונים' – דביונים, 'לאכול את חוריהם ולשתות את מימי רגליהם' – לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, 'למחראות' – למוצאות, לרבי יהושע בן קרחה 'למחראות' קוראים כשמו (לשון חור – מוצא רעי) שגנאי הוא לעבודה זרה.
כל ליצנותא אסורא חוץ מליצנות של עבודה זרה.
מותר לומר לעכו"ם קח עבודה זרה ושים אותו בש' ת' שלך.
מי שיוצא עליו שם רע שהוא נואף מותר לבזותו בג' ש', מי שיוצא עליו שם טוב מותר לשבחו, והמשבחו ינוחו לו ברכות על ראשו.
***************
יום שישי ה' שבט תשפ"ב
מסכת מגילה דף כ"ו
דף כ"ו – ע"א
משנה . בני העיר שמכרו רחוב העיר – לוקחים בדמיו בית הכנסת (לשיטת רבי מנחם בר יוסי – ראה מחלוקת להלן), מכרו בית הכנסת – לוקחים תיבה, תיבה – לוקחים מטפחות, מטפחות – לוקחים ספרים, ספרים – לוקחים תורה, שמעלים בקודש ולא מורידים. מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו את הרחוב, וכן אם מכרו ספרים ולקחו ממקצת דמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה ממנו.
רחוב העיר – לרבי מנחם בר יוסי יש בו קדושה מפני שמתפללים בו בתעניות ובמעמדות, לחכמים אין בו משום קדושה שאקראי בעלמא ואינו תדיר.
בית הכנסת של כפרים אפשר למכור, אבל של כרכים שכולם בעליהם אסור אלא אם נבנה על דעת יחיד, וכן בית הכנסת קטן שנבנה על ידי חבורה אחת מבני העיר עבורם.
'ונתתי צרעת בבית ארץ אחוזתכם' – אחוזתכםמיטמא בנגעים, אבל מקום שלא נתחלק או של רבים כגון בתי כנסיות של כרכים אינו מטמא בנגעים.
ירושלים: לרבי יהודה נתחלק לשבט יהודה ובנימין – ליהודה הר הבית הלשכות והעזרות, לבנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום שנאמר 'חופף עליו כל היום', לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכין לשכינה – שהארון בחלקו.
לסובר שלא נתחלק ירושלים לשבטים – אין משכירים בתים בירושלים לפי שאינם שלהם, ולשיטת ר"א אף לא מיטות. ולכן עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע כיון שבחינם נותנים להם לדור בביתם, ושומעים מכך שדרך ארץ שיניח האורח קנקן של חרס שנשתמש בו ועור בהמה ששחט באכסנייתו.
אם מכרו שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר – פקעה קדושה מן החפץ ומותר למכור לכל מה שרוצים, וכן מותר לעשות בדמים כל רצונם.
דף כ"ו – ע"ב
אסור לסתור בית הכנסת עד שיבנה בית הכנסת אחר, שמא יפשע ויתייאש ולא יבנה אחר, ואפילו אם סותר כדי לבנות מהלבנים והקורות בית הכנסת אחר.
מותר להחליף ולמכור בית הכנסת או לבנים שלו – כיון שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים וקדושה שלו נפקע. להשכיר או למשכן או להלוות – אסור, כיון שעדיין הוא בקדושתו. ליתן במתנה – נחלקו רב אחא ורבינא אם מתנה אינה כמכר שממה תפקע קדושתו, או כיון שנתנוהו תמורת הנאה הוא כמכר.
לבנים שהוזמנו לבית הכנסת אין בהם קדושה, ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא היינו דווקא כגון אורג בגד למת שמיד הוא ראוי לפרשו על המת, אבל לבנים מחוסרים עשייה – לבנות הכותל, ודומה לטווה לצורך אריג למת שלפי כולם לא הוי הזמנה לאסור בהנאה.
תשמישי מצוה נזרקים, כגון סוכה לולב שופר ציצית. תשמישי קדושה נגנזים, כגון אמתחת ספרים תפילין מזוזות, תיק של ספר תורה, נרתיק של תפילין ורצועות.
בימה של עץ – אף שבדרך כלל פורסים מפה עליה והוא תשמיש של תשמיש הספר תורה, מכל מקום כיון שלפעמים מניחים עליה הספר תורה הוא תשמיש קדושה.
יריעה שפורסים סביבות הארון מבפנים, כיון שפעמים כופלים אותה תחת הספר תורה תשמיש קדושה היא ולא תשמיש של תשמיש.
ארון הקודש שנתקלקל עושים ממנו ארון הקודש קטן אבל אין עושים ממנו בימה.
יריעות הארון שבלו עושים מהם כיסוי לספר תורה ולא לחומשים (שהם כל חומש לבדו).
אמתחות ספרים תשמישי קדושה הם ונגנזים, שעשויים לכבוד ולא רק לשמירת הספרים.
היה בית הכנסת שחדר ובו מת פתוח לו, ורצו הכהנים להיכנס לבית הכנסת להתפלל, אמר רבא שיסתמו הפתח עם ארון הקודש שהוא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד ואינו מקבל טומאה וממילא חוצץ בפני הטומאה, ואמרו לו שלפעמים מטלטלים הארון עם הספרי תורה והרי הוא מיטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה, והשיבם שאם כן באמת אינו חוצץ בפני הטומאה.
מטפחות ספרים שבלו עושים מהם תכריכים למת מצוה וזו היא גניזתם.
ספר תורה שבלה גונזים אותו בכלי חרס אצל תלמיד חכם, ואפילו אצל שונה הלכות.
בית הכנסת – לרב פפי משמיה דרבא מותר לעשותו בית המדרש, ובית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, וכן דעת רב אחא עפ"י רבי יהושע בן לוי. ורב פפא מסר משמו של רבא להיפך.
***************
שבת קודש ו' שבט תשפ"ב
מסכת מגילה דף כ"ז
דף כ"ז – ע"א
'וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש', בית ה' – זה בית המקדש, בית המלך – אלו פלטרין של מלך, בתי ירושלים – כמשמעו, בית גדול – נחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אם היינו בית שמגדלים בו תורה וכמו שנאמר 'יגדיל תורה ויאדיר', או בית שמגדלים בו תפילה כמו שנאמר על תפלת אלישע 'ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע' (ופשטו שרבי יהושע בן לוי הוא שאמר בית שמגדלים בו תורה, ממה שסובר שמוכרים בית הכנסת לצורך בית המדרש, הרי שבית המדרש גדול יותר).
ספר תורה ישן הסתפקו אם מותר לכתחילה למכור כדי לקנות ספר תורה חדש (ובדיעבד אם מכרו בוודאי יקנו ספר תורה אחר), וצדדי הספק הם האם מותר למכור רק לדבר שהוא יותר קדוש, או כיון שאין קדושה למעלה מקדושת ספר תורה מותר, ודווקא באופן שהחדש כבר נכתב והוא בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים, הא לאו הכי בוודאי אסור שחוששים שמא שימכור יפסידו הדמים ושוב לא יקנו.
גוללים ספר תורה במטפחות חומשים, חומשים במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשים ולא חומשים במטפחות ספרי תורה שמוריד המטפחות מקדושתם. (ולגלול ספר תורה במטפחת של ספר תורה אחר – תלוי בספק הנ"ל אם מותר לשנות לכתחילה לאותה קדושה).
מניחים ספר תורה על גבי ספר תורה חומשים ונ"ך, ואפילו לצד שאין מוכרים ספר תורה ישן לקנות חדש, משום שלא אפשר בלאו הכי, שהרי בהכרח גוללים דף אחד על חבירו. אבל אין מניחים נ"ך על חומשים ולא חומשים על ספרי תורה.
אין מוכרים ספר תורה אלא להתפרנס בו כדי ללמוד תורה, ואין מכך ראיה שמותר למכור ספר תורה ישן כדי לקנות חדש – ששונה לימוד שמביא לידי מעשה. וכן מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה – משום 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'.
לא ימכור אדם ספר תורה אפילו אינו צריך לו ואפילו אין לו מה יאכל, והמוכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה באותם הדמים לעולם.
מותר המעות של מכירת קדושה חמורה לא יקנה בו קדושה קלה, ואם התנו שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת המכירה מותרים לעשות בדמים כל צרכיהם, ואפילו לשכור אדם רוכב על סוס שיהיה להם מזומן לשלחו בשליחות למושל העיר כשיצטרכו לכך.
גבו מעות מהציבור לצורך ספר תורה וקנו ונותר בידם מן הדמים – מותר להוריד מקדושתם, שעדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה.
צורבא מרבנן ששמע דבר ואינו יודע פירושו – ישאל את אלו השכיחים לפני החכמים שוודאי שמעו פירושו.
בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה – נותנים אותה לגבאי אותה העיר, כדי שלא יחשדו בהם שפוסקים ואינם נותנים, וכשהם חוזרים למקומם תובעים מה שנתנו מהגבאים ומפרנסים בזה עניי עירם, ואם פסקו על היחיד ינתן לעניי אותה העיר, ואם יש שם תלמיד חכם המתעסק בצרכי העיר גם אם פסקו על בני עיר אחרת ינתן לעניי אותה העיר, וקל וחומר אם עניי עיר האחרת סומכים על תלמיד חכם זה.
דף כ"ז – ע"ב
משנה . מכירת בית הכנסת של רבים ליחיד – לרבי מאיר אסור, שיש בו קדושה יתרה שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה, לחכמים מותר, כמו שמותר למכור מעיר גדולה לעיר קטנה ולא חיישינן משום רוב עם הדרת מלך, והיינו מפני שקדושת בית הכנסת נפקע כשנמכר והקדושה עוברת לדמים וקונים בהם קדושה יותר מעולה. (ולרבי מאיר אין קדושת בית הכנסת נפקע כשנמכר).
משנה . לרבי מאיר אין מוכרים בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו, שמכירה לחלוטין היא בזיון, ולחכמים מוכרים אותו ממכר עולם, ולכל תשמיש חוץ מארבע דברים: מרחץ, בורסקי, טבילה, בית המים (לכביסה, אי נמי לבית מי רגליים), לרבי יהודה מוכרים אותו לשם חצר ולוקח מה שירצה יעשה (חולק להחמיר – שצריך להתנות בשעת מכירה שיוכל הקונה להשתמש תשמיש חול, ולהקל – שיכול הקונה לעשות אף תשמישי גנאי. תוס' להלן דף כח. ד"ה ועוד).
מכירת בית הכנסת על תנאי שאם ירצו יחזירוהו – התיר רבי מאיר הגם שהוא כריבית שהרי הלוקח דר בו, וכשמחזירים המקח מקבל דמיו בחזרה והיו בהלוואה, שסובר כרבי יהודה שאין בזה משום ריבית, כמבואר לענין נושה בחבירו מנה והתנה עימו שאם לא יפרע לו חובו תהא שדהו מכורה לו, שהתיר רבי יהודה ללוקח לאכול פירות (ולחכמים רק בזמן שמוכר אוכל פירות מותר, אבל בזמן שלוקח אוכל פירות אסור). וטעמו של רבי יהודה: לרבי יוחנן – משום שצד אחד בריבית מותר, והיינו באופן שיש רק צד שיבוא לידי ריבית אך אפשר שישאר המכירה ולא יבא לידי ריבית. לרבא – צד אחד בריבית לכו"ע אסור, ולא התיר רבי יהודה אלא ריבית על מנת להחזיר, שמדובר שהתנו שאם יפרע לו חובו יחזיר דמי הפירות שאכל.
מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות שהתפלל בו.
המשתין צריך להרחיק ארבע אמות ואחר כך יתפלל, שצריך להרחיק מהם ומן הצואה ד' אמות, וכן ישהה שיעור ד' אמות קודם שיתכסה בבגדיו כדי שלא יטנפו בניצוצות.
גמר להתפלל ישהה שיעור כדי הילוך ארבע אמות קודם שמשתין – שעדיין תפילתו סדורה בפיו ומרחשות שפתותיו.
רבי זכאי אמר לתלמידיו שזכה לאריכות ימים – מפני שמימיו לא השתין מים בתוך ד' אמות של תפלה, ולא כינה שם לחבירו, ולא ביטל קידוש היום.
אמה זקינה היה לרבי זכאי, פעם אחת מכרה כיפה שבראשה והביאה לו יין קידוש היום, וכשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, וכשמת הוא הניח לבניו שלושת אלפים גרבי יין.
רב הונא היה חגור במין גמי, משום שמשכן אזורו שיהא לו יין לקידוש, ברכו רב: יהי רצון שתהא מכוסה במעילי משי, ונתקיימה הברכה כשחיתן את רבה בנו והיה שוכב במטה, ומתוך שהיה נמוך לא הבחינו בו בנותיו וכלותיו והניחו עליו את מעילי המשי שלהן עד שנתכסה כולו, והקפיד עליו רב שהיה צריך לענות על ברכתו 'וכן למר' ששמא היתה עת רצון והייתה מתקיימת הברכה גם בו.
רבי אליעזר בן שמוע אמר לתלמידיו שהאריך ימים – משום שמימיו לא עשה קפנדריא בבית הכנסת, ולא פסע על ראש העם, ולא נשא כפיו בלי ברכה.
***************