לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי י"ב שבט תשפ"ב

מסכת מועד קטן דף ב'

מסכת מועד קטן

 

דף ב' – ע"א

משנה . משקין שדה בית השלחין בחולו של מועד – שאם אינו משקהו יש לו הפסד גדול. שלומדים מפסוק של 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך' שאף ששה עצורים בעשיית מלאכה אך לא בכל מלאכה כיום שביעי, ומסרם הכתוב לחכמים איזה מלאכה מותרת, והתירו במקום הפסד.

משקין אף ממעיין שעכשיו מתחיל לנבוע, ולא חוששים שמא תיפול הקרקע מסביב ויתקן והוא  טירחא יתירא. והיינו לשיטת רבי יהודה ורבי מאיר, אבל רבי אליעזר בן יעקב אוסר.

שדה בית הבעל – לרבי יהודה ולרבי אליעזר בן יעקב לא משקים אפילו ממעיין שהוחזק דרכו, משום שאינה נפסדת אם אינו משקהו, ולרבי מאיר משקין אותה אפילו ממעיין שמתחיל עכשיו לנבוע הגם שאין לו הפסד.

טירחא יתירא במקום הפסד – לפי המשנה אסור, ולכן לא משקים בית השלחין ממי גשמים המכונסים וממי קילון, ולא עושים עיגולים סביב לגפנים, ואין חופרים את האמה בתחילה.

מתקנים את המעיין המקולקל במועד, וכן מתקנים את קלקולי המים ברשות הרבים (האבנים שנפלו מחמת הבור לרה"ר), ומנקים את הבורות מהצרורות שנפלו בקרקעיתם, ומתקנים את הדרכים והרחובות ואת מקוואות המים, ועושים כל צרכי הרבים, ומציינים את הקברות, ויוצאים שלוחי בית דין על הכלאים.

חפירת אמה חדשה בשנת השמיטה – לחכמים מותר, ולרבי אלעזר בן עזריה אסור.

בית השלחין – מלשון צימאון, שנאמר 'ואתה עייף ויגע' ובתרגום 'ואת משלהי ולאי' (ה' של משלהי מתחלף בח'). בית הבעל – לשון מיושב ואינו צמא.

משנתנו המתירה מלאכה דווקא במקום הפסד ורק בלי טירחא רבי יהודה היא, אבל רבי מאיר מתיר גם שלא במקום הפסד אלא להרווחה (ורבי אלעזר בן עזריה אוסר אפילו במקום הפסד להשקות ממעיין חדש).

דף ב' – ע"ב

המנכש והמשקה זרעים בשבת – לרבה מתרים אותו משום איסור חורש, שמרכך הקרקע כחורש, לרב יוסף משום זורע שמטרתו להצמיח יותר טוב, לאביי משום שניהם. (אבל משום קוצר אין מחייבים אותו שאינו מתכוין ליטול העשבים שקוצר, אלא לתקן עשבים הטובים הנשארים בשדה).

זומר וצריך לעצים – חייב משום נוטע ומשום קוצר.

המנכש והמחפה את הזרעים בעפר – בכלאים – לוקה, לרב יוסף משום זורע, לרבה מנכש הוא חורש ואין איסור חורש בכלאים שבשעת חרישה אין כלאים, אלא חייב משום שמקיים כלאים וכדעת רבי עקיבא שהמקיים כלאים לוקה.

'שדך לא תזרע כלאים' – לרבי עקיבא לא רק זורע לוקה אלא גם המקיים – שרואה כלאים זרועים בשדהו ואינו עוקר – לוקה, שדורש 'כלאים שדך לא'.

משקים בית השלחין בשביעית הגם שזריעה וחרישה אסורים בשביעית (מפסוק 'בחריש ובקציר תשבות') מכל מקום מותר בין לרבה ובין לרב יוסף – לאביי בשביעית בזמן הזה וכדעת רבי ששביעית אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, ולרבא אפילו לשיטת חכמים שנוהגת בזמן הזה מדאורייתא – השקאת זרעים תולדה היא, ובשביעית אסרה תורה רק  אבות מלאכות ולא תולדות שלא נתפרש.

'וזה דבר השמיטה שמוט', לרבי – שני שמיטות, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, אבל בזמן הזה שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים.

***************

שבת קודש י"ג שבט תשפ"ב

מסכת מועד קטן דף ג'

דף ג' – ע"א

אבות מלאכות השדה אסורים מן התורה בשביעית, אבל תולדות אסורים רק מדרבנן, חוץ מזמירה ובצירה שאסורים מדאורייתא שנאמר 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור… ואת ענבי נזרך לא תבצור', זמירה ובצירה בכלל קצירה וכתבה התורה לומר שרק על אלו תולדות חייב ולא על שאר תולדות.

'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' – ממה שלא כתוב 'לא תזרע שדך לא תזמור כרמך' דורשים אסמכתא 'לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך', ועל זה הסמיכו חכמים איסורים מדרבנן – לנכש (עקירת עקרי עשבים רעים), לעדור (חפירה תחת הגפנים לרפות הארץ), לכסח (חיתוך עשבים רעים מלמעלה), לקרסם (חיתוך ענפים יבשים באילנות), לזרד (חיתוך ענפים כשיש יותר מדאי), לפסג (סמיכת אילן שהוא רענן יותר מדאי), לזבל (הנחת זבל בעיקרי האילן) לפרק (אבנים שעל עיקרי האילן) לאבק (כיסוי שרשי האילן באבק) לעשן (עשיית עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים).

קשקוש (עידור תחת הזיתים) ועידור תחת הגפנים, ומילוי נקעים מים, ועשיית עוגיות (גומות למים) לגפנים מותרים בשביעית – שנאמר 'שדך לא תזרע' והוא מיותר שהרי זה בכלל 'ובשנה השביעית שבת שבתון היא', ובא ללמד שדווקא זריעה שמיוחדת בשדה ובכרם אסורה, אבל עבודות שאינם בשניהם (בין בשדה ובין בכרם) מותר.

קשקוש המותר בשביעית היינו לסתום בקעים באילן הגורמים הפסד, אבל להברות האילן שאינו אלא להרוויח – אסור.

החורש בשביעית – נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר אם לוקה, ונחלקו אם אומרים שמה שפירטה התורה בצירה וזמירה הגם שהם בכלל זריעה וקצירה – לומר שדווקא עליהם הוא לוקה ולא על שאר עבודות הקרקע.

כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה – לרבי אבין אמר ר' אילעא אין דנים אותו בכלל ופרט שמרבים כל דבר הדומה לפרט, הואיל ונשתנה משאר כלל ופרט וכלל שכולו בעשה או בלאו, אלא אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והגמרא מצדדת שכולם נחלקו על זה ודורשים אותו כשאר כלל ופרט וכלל.

דף ג' – ע"ב

תוספת שביעית – לרבי עקיבא לומדים מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות', ולרבי ישמעאל מהלכה למשה מסיני.

תוספת שביעית מדאורייתא שלושים יום לפני ראש השנה, והוסיפו חכמים לתקן: בשדה אילן – לבית שמאי מותר לחרוש רק עד העצרת, ולבית הלל עד קרוב לעצרת כל זמן שהחרישה יפה לפירות שגדלו בששית, ובשדה הלבן – אסור משתכלה הלחה של מי הגשמים שאז נראה כחורש לצורך שביעית, והיינו כל זמן שבני אדם חורשים כדי לנטוע מקשאות ומדלעות. ולרבי שמעון – בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת.

רבן גמליאל ובית דינו בטלו תוספת שביעית מדרבנן מפסח ועצרת (לפי תירוץ הגמרא כאן, ועיין להלן דף  ד. שיטות נוספות בזה), שבית שמאי ובית הלל התנו בשעת תקנתם שכל הרוצה לבטל תקנתם יבא ויבטל, אבל אלו לא התנו כן לא היו יכולים רבן גמליאל ובית דינו  לבטל, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין.

הלכה למשה מסיני שעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשים כל השדה בעבורם בערב שביעית עד ראש השנה משום הפסד, ודווקא נטיעות אבל לא זקינות.

הקפת מזבח בערבה וניסוך המים בחג הסוכות – הלכה למשה מסיני.

***************