לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי כ"ו שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף ט"ז
דף ט"ז – ע"א
הזמנה לדין נעשית על ידי שליח בית דין – כמו שנאמר במשה ששלח לקרוא לדתן ואבירם. ומודיעים לו שמוזמן לפני גברא רבה – שנאמר 'לפני ה". אתה עם בעל דינך – שנאמר 'אתה והם', וקובעים לו זמן – שנאמר 'מחר', ואם לא בא קובעים זמן שני – כמו שנאמר לענין פרעה, ואם חירף שליח בית דין – מותר לו לספר זאת לבית דין ואין בזה משום לשון הרע.
משמתים המסרב לבא לדין בשמו של החכם, ומחרימים בארור לו ולכל האוכל ושותה עמו והעומד בד' אמות שלו, ומפרטים חטאו בציבור, ומפקירים נכסיו, ומריבים עמו, ומקללים אותו, ומכים אותו ותולשים שערו, ומשביעים אותו, וכופתים ידיו ורגליו וקושרים אותו לעמוד להלקותו, ועושים לו 'הרדפה' – שמנדים אותו לאלתר, ושונים לאחר שלושים יום, ומחרימים לאחר שישים יום. ולרב הונא בר חיננא – מתרים אותו שני וחמישי ושני קודם שמנדים אותו, אך דווקא לזה שחייב ממון ואין רוצה לשלם, אבל את המבזה תלמיד חכם מנדים לאלתר.
אין נידוי פחות משלושים יום, ואם נידוהו משום שהיה חייב ממון לחבירו אם פייס בעל דינו יכולים להתירו, ואם נידוהו גם משום שביזה תלמיד חכם אין מתירין לו תוך ל' הגם שפייס לחבירו.
מנודה לרב – מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד (שאף תלמיד מנדה לכבודו) – אינו מנודה לרב, מנודה לעירו – מנודה לעיר אחרת, לעיר אחרת – אינו מנודה לעירו, מנודה לנשיא – מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל – אינו מנודה לנשיא.
כל אחד מיפר חלק נידוייו, ושלשה אחרים – לאביי אין מפירים, לאמימר יכולים להפר.
אין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים (זכר לדבר – האמור במרים), ונידוי שלנו (של בבל) כנזיפה שלהם (ארץ ישראל), ונזיפת נשיא שלושים יום, ונזיפה דידן יום אחד.
ברק שמתיה למרוז בד' מאות שופרות, י"א שמרוז היה אדם וי"א שהיה כוכב מזלו של סיסרא.
רבי שמעון ברבי ובר קפרא נתקשו בשמעתא, ואמר רבי שמעון: דבר זה צריך לשאול לרבי, אמר לו בר קפרא: מה רבי אומר בדבר זה (כלומר אין רבי בעולם היודע דבר זה), וסיפר זאת רבי שמעון לאביו, והקפיד על בר קפרא, כשבא בר קפרא לבקר את רבי בחליו אמר לו: בר קפרא איני מכירך מעולם, נהג בר קפרא נזיפה בעצמו שלושים יום.
דף ט"ז – ע"ב
רבי גזר שלא ישנו לתלמידים בשוק, שנאמר 'חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן' – מה ירך בסתר אף דברי תורה (-מעשה אומנותו של הקב"ה) בסתר.
רבי חייא שנה בשוק לשני בני אחיו רב ורבה בר בר חנה / שמע רבי והקפיד / בא רבי חייא לבקרו, אמר לו רבי: עייא (לשון גנאי) מי קורא לך בחוץ, נהג נזיפה בעצמו ל' יום / ביום השלושים שלח רבי וקראו, שסבר מקצת היום ככולו, וחזר ושלח לו שלא יבא שחזר וסבר שלא אומרים מקצת היום ככולו / רב חייא בא מפני שראה רק את השליח הראשון ולא השני / קרא עליו רבי: 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו' / שאלו רבי למה שנה בחוץ, והשיבו שכתוב 'חכמות בחוץ תרונה' / אמר לו רבי: אם קרית לא שנית ואם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך, והיינו כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו בחוץ / ומה שכתוב 'לא מראש בסתר דברתי' היינו רק ביומי דכלה שהכל מצויין שם / רב חייא סובר ש'חמוקי ירכיך' מיירי בצדקה וגמילות חסדים.
מר עוקבא בשעת לימודו עם שמואל היה יושב רחוק ד' אמות ממנו כתלמיד, מפני ששמואל היה גדול ממנו בתורה / ובשעת דין היה שמואל יושב רחוק ד' אמות ממר עוקבא שהיה נשיא, והנמיכו מקומו של מר עוקבא כדי שישמע דברי שמואל רבו / בכל יום היה מר עוקבא מלווה את שמואל לאכסניא שלו / יום אחד היה מר עוקבא טרוד במחשבתו בדין ולא זכר ללוות שמואל, והלך שמואל אחר מר עוקבא / כשהגיע מר עוקבא לביתו אמר לו שמואל: לא די שהלכתי אחריך תן לי רשות לחזור / נהג מר עוקבא נזיפה בעצמו יום אחד.
אשה אחת הייתה יושבת בשביל ברגל פשוטה, וזורה שעורים, עבר צורבא מרבנן ולא הכניעה עצמה מפניו, אמר: כמה חצופה אשה ההיא, ואמר לה רב נחמן שכיון שלא שמעה נידוי מפיו די שתנהג נזיפה יום אחד בעצמה.
זוטרא בר טוביה למד פרשיות לפני רב יהודה, כשהגיע לפסוק 'ואלה דברי דוד האחרונים' שאל את רב יהודה: מכלל שיש דברי נביאות ראשונים, מה הן, שתק ולא השיבו, חזר ושאלו, אמר לו רב יהודה: מה דעתך, שמי שאינו יודע פירוש פסוק זה לאו גברא רבא הוא, הבין זוטרא שהקפיד עליו ונהג נזיפה בעצמו יום אחד.
דברי דוד הראשונים הם: 'וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול'. ואחר ששר דוד שירה זו אמר לו הקב"ה: דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול, אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו (שהוא צדיק ממך), והיינו שכתוב 'שגיון לדוד (שגגה הייתה לו) אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני', היינו שאול שמשונה במעשיו ככושי שמשונה במעשיו ששאול היה צדיק גמור, וכן 'אשה הכושית' שכתוב בציפורה, ו'מלך הכושי' שכתוב בצדקיה, וכן 'כבני כושים אתם לי בני ישראל' שישראל משונים במעשיהם מכל האומות.
'נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על' – שהקים עולה של תשובה, שהוא שב תחילה ונתן דרך לשבים.
'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוקים': מי מושל בי – צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה.
'אלה שמות הגיבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני על שמנה מאות חלל בפעם אחת': שמות הגיבורים – גבורותיו של דוד, יושב בשבת – שעירא היאירי רבו היה שונה לחכמים ביושבו על גבי כרים וכסתות, ודוד היה שונה להם ביושבו על הקרקע וביקשו ממנו שישב על גבי כרים וכסתות ולא קיבל, תחכמוני – אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, ראש השלישים – תהא ראש לשלשת האבות, שהוא הולך לפניהם לעולם הבא, הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכופף ידיו ורגליו יחדיו ויושב לארץ, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ, על שמונה מאות חלל – שבזריקת חץ הפיל ח' מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתיים שלא הרג שהרי כתיב 'איכה ירדוף אחד אלף', יצאה בת קול ואמרה 'רק בדבר אוריה החיתי'.
***************
שבת קודש כ"ז שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"ז
דף י"ז – ע"א
תלמיד שנידה לכבודו – מנודה הוא לכולם חוץ מרבו, ואם נידוהו משום דבר איסור – מנודה גם לרבו, ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה".
צורבא מרבנן בדבר הברור לו עושה דין לעצמו.
צורבא מרבנן שיוצא עליו שמועות רעות אף שהוא רב במקומו וצריכים אותו בכל זאת מנדים שלא יהא חילול השם, ומוטב שלא ילמדנו ממנו שכתוב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' – אם דומה הרב למלאך השם יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו.
רב יהודה נידה צורבא דרבנן שיצא עליו שמועות רעות / כשחלה רב יהודה נכנס ההוא לבקרו עם עוד חכמים וכשראה אותו רב יהודה חייך, והסביר שחייך שכשילך לאותו עולם ישמח שאפילו לאדם כמותך לא חנפתי / כשנסתלק רב יהודה אמרו לו החכמים שאין כאן גברא רבה כרב יהודה שיכול להתירו אלא ילך לרבי יהודה נשיאה / סבר רב אמי להתיר לו / ביום ההוא בא ר' שמואל בר נחמני לבית המדרש ואמר: מה שפחה בבית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים יהודה חברינו על אחת כמה וכמה / אמר רבי זירא שלכך נמצא שהגיע רב שמואל בר נחמני לבית המדרש אחר שלא בא כמה שנים שמע מינה שאין מזלו שנתיר לו נידויו / יצא ובכה ונשכה לו צרעה באמתו ומת / רצו לקברו במערת החסידים ולא קבלוהו שנחש מנע מלפתוח המערה / וקיבלוהו לקבורה במערת דיינים משום שעשה בשמועות רעות כרבי אילעאי שאם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים וילבש ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפהרסיא.
שפחתו של רבי גזרה נידוי על זה שהכה בנו הגדול, משום שעבר על 'ולפני עור לא תתן מכשול' שמא יבעט באביו ונמצא שהכשילו.
ריש לקיש שמר פרדס, בא אחד ואכל תאנים, גער עליו ולא השגיח בו, ואמר שיהא בנידוי, השיבו שאדרבה תהא אתה בנידוי שמפני שאני חייב לך ממון איני חייב בנידוי, ואמרו בבית המדרש לריש לקיש שנידויו לא היה על פי דין ואינו נידוי, ונידוי של הגנב היה נידוי וצריך לבקש ממנו שיתיר נידויו, וכיון שאינו יודע מי הוא ילך אצל נשיא ויתיר לו.
לרב הונא באושא התקינו: אב בית דין שסרח אין מנדים אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך, חזר וסרח מנדים אותו מפני חילול השם. אבל לריש לקיש לא מנדים תלמיד חכם בפרהסיא אף אם חזר וסרח.
מר זוטרא חסידא נידה עצמו קודם שנידה צורבא מדרבנן, כשנכנס לאכסנייתו התיר נידוייו ואחר כך התיר את הנידוי צורבא מדרבנן. רב פפא אמר, תיתי לי שמימי לא נידיתי תלמיד חכם, אלא נתן לו מלקות.
'שמתא' – לרב 'שם מיתה', לשמואל 'שממה תהיה'.
שמתא נכנסת ברמ"ח איברים, לשמואל אינה יוצאת, לריש לקיש כשם שנכנסת שכתוב 'והייתה העיר חרם' חרם בגימטריא רמ"ח, כך יוצאת שכתוב 'ברוגז רחם תזכור'.
ההוא כלב שהיה אוכל נעלי החכמים, ולא ידעו מי מזיקם, נידו סתם את המזיק, נתפסה דליקה בזנב הכלב ונשרף כולו.
היה אדם אלים שהיה מצער צורבא מרבנן, והיה מפחד לנדותו, אמר לו רב יוסף שיכתוב הנידוי, ויקברנו בכד בבית הקברות ויתקע בו אלף תקיעות בשופר במשך ארבעים יום, ועשה כן ופקע הכד ומת אותו אלים.
דף י"ז – ע"ב
תוקעים בשופר בהטלת נידוי – לרמז שנפרעים ממנו. ותוקעים תקיעה ושברים – לרמז שהנידוי שובר בתים גבוהים, שכל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.
נזיר ומצורע העולים מטומאתם מגלחים במועד, ואף על פי שהיה להם פנאי קודם הרגל לא קונסים אותם מלגלח במועד כדי שלא ישהו קרבנותיהם.
אבל שיום השמיני שלו חל בערב חג – מותר לו לגלח בו ביום, כיון שנכנס לימי השלושים ויום טוב דוחה ימי השלושים. ואם ערב יום טוב הוא שבת – מגלח בערב שבת אף לדעת חכמים, ואם לא גילח אינו מגלח ביום טוב. חל יום השביעי בערב יום טוב והוא שבת – לאבא שאול כיון שמקצת היום ככולו ונכנס לימי השלושים אך היה אונס מפני השבת – מגלח במועד, לחכמים לא אומרים מקצת יום ככולו ולא נכנס לימי השלושים ולא היה אונס בערב יום טוב ואינו מגלח ביום טוב.
כהן שגמר משמרתו בשבת ערב הרגל אינו מגלח במועד – שהיה יכול לגלח ביום חמישי שאנשי המשמר מותרים לגלח בו משום כבוד השבת, ואם יום ראשון של רגל היה ביום חמישי – לתנא דמתניתין אינו מגלח במועד, כיון שבשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמו שלא נגמר משמרתו, וכהן אינו מתגלח בימי משמרתו, ולתנא בברייתא מותר לגלח שאף אף על גב ששייך בהנך משמרות עיקר משמרתו כבר נשלמה.
כל אלו שאמרן מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אבליו, שסתם אבל שתכפוהו אבליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים, ומכבס כסותו במים ולא בנתר ולא באהל (שאבל אסור בתכבוסת), אבל אלו מגלחים במספרים.
***************