לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י"ט שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף ט'
דף ט' – ע"א
מותר לישא ערב הרגללכל השיטות, ואף שכל ששה ימי הסעודה יהיו ברגל – שעיקר השמחה והטורח ביום הראשון, וגם לא חוששים שימנע לישא עד ערב הרגל כדי לחסוך בסעודה, שחושש שמא יתאחר להינשא עד שיגיע הרגל ויצטרך להמתין עד אחר הרגל.
המקור שאין מערבים שמחה בשמחה – שנאמר בחנוכת הבית 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול… שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום', ומיתור 'שבעת ימים שבעת ימים' (שהרי נאמר י"ד יום) לומדים ששבעת ימי השמחה בחנוכת הבית לחוד ושבעת ימי הסוכות לחוד, ואין מערבים אותם.
אין משיירים בבנין בית המקדש אפילו באמה כליא עורב שגם הוא צורך הבית.
בשנה שחנכו בית המקדשלא עשו ישראל יום הכיפורים מפני שחגגו בו חנוכת הבית, שלמדו קל וחומר מחנוכת המשכן שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח בשבת הגם שאין קדושת המשכן קדושת עולם ושבת איסור סקילה, קל וחומר בית המקדש שקדושתו קדושת עולם ויום הכיפורים הוא איסור כרת, והיו דואגים שמא נתחייבו כליה – ששם קרבן צורך גבוה ובחנוכת הבית אכלו ושתו ורק צורך הדיוט הוא, ויצאה בת קול ואמרה 'כולכם מזומנים לחיי העולם הבא'.
אכלו ביום הכיפורים בשעת חנוכת הבית – שאין שמחה בלא אכילה ושתיה.
קרבנות חנוכת המשכן דחו שבת – שנאמר 'ביום עשתי עשר יום', 'יום' מיותר ללמד מה יום כולו רצוף אף י"ב יום כולם רצופים, ועוד מיותר 'יום' של 'ביום שנים עשר יום' ללמד שהיינו אף ימים שאינם ראויים לקרבן והיינו שבת.
חנוכת בית המקדש דחה יום הכיפורים – שלומדים 'יום' 'יום' מחנוכת המשכן.
'ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו': 'לאהליהם' – שמצאו נשותיהם בטהרה, 'שמחים' – שנהנו מזיו השכינה, 'וטובי לב' – שנתעברה כל אחת מנשותיהם בבן זכר, 'על כל הטובה' – שיצאה בת קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא, 'לדוד עבדו' – שבשעה שביקש שלמה להכניס הארון למקדש דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, פתח ואמר 'שאו שערים ראשיכם…' ולא נענה, כיון שאמר 'ה' אלוקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך' מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוון, 'ולישראל עמו' – שמחל להם על עוון יום הכיפורים.
ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו מסכת נדרים אצל רבי שמעון בן יוחי, נפטרו ממנו בערב וחזר ונפטרו ממנו בבוקר באמרם שלמדו ממנו שתלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך לחזור ולהפטר ממנו, שנאמר בחנוכת המקדש 'וביום השמיני שלח את העם' (ביום כ"ב תשרי), וכתיב 'וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם'.
תלמידי רבי שמעון בן יוחי הנ"ל הקשו קראי אהדדי – 'פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו' משמע שיש לשקול מצוות ולעיין בהם איזו מצוה גדולה לעשותה, 'אורח חיים פן תפלס' – משמע כל מצוה שתבוא לידך עשה אותה, וכן הקשו ממה שנאמר על התורה 'וכל חפציך לא ישוו בה', ומשמע שחפצי שמים [-מצוות] ישוו, ונאמר 'וכל חפצים לא ישוו בה' ומשמע אפילו חפצי שמים, וחילקו בין מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים לזו שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים.
דף ט' – ע"ב
רבי שמעון בן יוחי שלח את בנו להתברך מתלמידיו הנ"ל מפני שהם אנשים של צורה, ובירכוהו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך, יתבלבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה. ופירש לו רשב"י שכוונתם לברכו: שיוליד בנים ולא ימותו, שיכניס כלות לביתו ולא ימותו בניו, שבנותיו ינשאו ולא ימותו בעליהם ויחזרו לביתו, שיחיה לאורך ימים (אכסנייה) ויחרב קברו (בית), שיהיו לו הרבה ילדים שיבלבלו שולחנו, שלא תמות אשתו וישא אשה אחרת וינהג עמה שנה ראשונה של נישואין.
רבי שמעון בן חלפתא נפרד מרבי, אמר רבי לבנו שיתברך ממנו, ברכו: יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש, אמר רבי לבנו שבירכו בברכה שבירך השם יתברך לישראל 'ואכלתם אכול… ולא יבושו עמי לעולם וידעתם… ולא יבושו עמי לעולם' – שלא יביישו אחרים כדי שלא יבושו לעולם.
עושה אשה תכשיטיה במועד, ואפילו זקנה, כוחלת ופוסקת ומעבירה סרק על פניה, ויש אומרים מעבירה סכין על פניה של מטה.
רבי יהודה אומר שאשה לא תסוד במועד מפני שניוול הוא לה, ואם יכולה לקלפו במועד מותר – ששמחה היא לה בסוף המועד, ואף שסובר רבי יהודה שנפרעים מעכו"ם בחגם מפני שהוא דבר של צער, ולא אמרינן שהיא שמחה לאחר זמן (ולכן אוסרים חכמים), לרב נחמן בר יצחק – שכל הדברים המותרים בחול המועד הם צער בשעת המלאכה ושמחה לאחר זמן, לרבינא – עכו"ם תמיד בצער על פרעונו.
בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו לשנים טופלות אותן – עניות בסיד, עשירות בסולת, בנות מלכים בשמן המור (סטכת) שהוא שמן זית שלא הביא שליש, שמשיר השיער ומעדן הבשר.
רב ביבי טפל את בתו אבר אבר וקיבל עבורה ארבע מאות זוז, ועכו"ם אחד בשכונתו עשה כמותו וטפל בתו כולה בפעם אחת ומתה. רב נחמן אמר שרק מי ששותה שכר צריך לכך.
***************
שבת קודש כ' שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י'
דף י' – ע"א
ההדיוט תופר כדרכו, ומיהו הדיוט – לדבי רבי ינאי כל שאינו יכול לתחוב המחט תחיבות רבות כמלא ארכה ולמושכה לחזק את הכל . לרבי יוסי ב"ר חנינא – שאינו יודע לכוון בד העבה שבשפת הבגד שיהא שוה אלא במקום אחד מקצר ובמקום אחר מרחיב.
חייט האומן מכליב במועד – לרבי יוחנן שמרחיק התפירות זו מזו, לרבה בר שמואל תופר אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב.
עשיית המיטות במועד: הפשלת חבלים לכתחילה – לפי כולם אסור.לת"ק (ר"מ) מסרגים, ולרבי יוסי רק ממתחים, וי"א שאף אין ממתחים. לרב דימי נחלקו האמוראים – חד אמר מסרגים היינו שתי וערב וממתחים היינו שתי בלא ערב, וחד אמר מסרגים היינו שתי בלא ערב וממתחים היינו שאם היה רפוי ממתחו. לרבין – מסרגים לכו"ע היינו שתי וערב, ופליגי בפירוש ממתחים אם היינו שתי בלא ערב או שאם היה רפוי ממתחו. וטעם הסובר שאין ממתחים – כיון שאפשר למלאות תחת המיטה כלים ולתת עליה כרים וכסתות הוי טורח שלא לצורך.
משנה . עושים תנור וכירים וריחיים מתחילה במועד, לרבי אליעזר – ובלבד שלא יגמור מלאכתם, לחכמים אף יגמור. ולרבי יהודה אין מכבשים את הריחיים בתחילה.
לרבי יהודה בדעת רבי אליעזר מכבשים את הריחיים הישנה ולא החדשה, וי"א שאף ישנה אין מכבשים. מכבשין – לרב יהודה עשיית חריצים באבן ריחיים כדי שתטחון יפה, לרב יחיאל עשיית נקב באמצע הריחים שהתבואה נופלת בו.
רב הונא סבר כשיטת האומרים שאין מכבשים כל עיקר, ולכן אמר על זה שניקר ריחיים בחול המועד – מי הוא זה, יתחלל גופו על שמחלל חול המועד, ורב חמא סבר שמנקרים ריחיים בחול המועד.
דף י' – ע"ב
מותר ליטול צפרנים של חמור וסוס בחול המועד, לרב חמא דווקא אם רוכב עליו שאם לא כן יש לו צער ואינו יכול ללכת, אבל לא חמור של ריחיים, ולרב יהודה גם של ריחיים מותר, וכן התיר להעמיד ולבנות הריחיים והעץ שהריחיים בנויים עליו, ולבנות רפת בקר, ולסרק סוסים במסרק של ברזל, ולבנות אבוס שנותנים בו לפני הבהמות, ולבנות ספסל מאבנים.
מקיזים דם בהמה בחול המועד, ואין מונעים ממנה רפואה.
גיהוץ – מותר, שהוא מעשה הדיוט, לכווץ הקמטים – אסור, שהוא מעשה אומן.
לחפור באדמה לצורך המועד – מותר, כגון שנוטל קרקע ממקום גבוה ונותנו במקום נמוך, שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות, אבל חפירה לצורך האדמה לזרוע בה אסור, כגון שנוטל קרקע ממקום גבוה או נמוך ומניחו שם, שכך דרכו של חורש.
כיבוד הקרקע מעצים קטנים – אם מלקטם כדי להסיק, כגון שנוטל רק הגדולים מותר, אבל אם כוונתו לנקות הקרקע כדי לזרוע בה, כגון שמלקט גם הקטנים אסור.
פתיחת פתח למים שיבואו לשדהו – אם כוונתו לצוד דגים, שפותח גם פתח ליציאת המים מן הגומא והדגים ישתיירו שם מותר, אבל אם כוונתו להשקות שדהו, שלא פתוח פתח ליציאת המים אסור.
זמירת דקל – לצורך מאכל בהמה, כגון שלקח רק מצד אחד של הדקל מותר, אבל לצורך הדקל, שזומר ענפים יבשים מכל צדדיו אסור.
תמרים שלא נתבשלו כל צרכם – לחותכם לשנים ולאוכלם ביום טוב מותר, לכובשם להוציא לחות לעשות מהן צימוקים לאוכלם בחול – אסור, שאסור לתקן ביום טוב מאכל לחול, ולרב פפא מותר, שאם לא יעשה כן הם מתליעות והוא כפרקמטיא המותרת משום שהיא דבר האבד אם לא יעשנה במועד.
פרקמטיא כל שהוא אסורה, ואם יש לו הפסד אם לא יעשנה – מותר שהוא דבר האבד.
רבינא הייתה לו סחורה שהיה יכול למכור בחול המועד בששת אלפים, והמתין למכור לאחר המועד, וקיבל עבורה י"ב אלף.
רב אשי התיר לרבינא לילך ולגבות חוב בחול המועד שאז יכול למצוא הנתבעים שאחר יום טוב לא ימצאם והוא כפרקמטיא שאבד. וכן מצינו שהולכים ליריד של עכו"ם ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם, שאם לא יקנה כעת לא ימצא בזמן אחר.
***************