לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ"א שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"א
דף י"א – ע"א
מותר לעשות במועד מצודות שצדים בהם דגים, שמעשה הדיוט הוא, אבל לא רשתות לצוד עופות שמעשה אומן הוא.
מותר לעשות נפה ותנור חדש בחול המועד, ודווקא בימות החמה (חוה"מ פסח) שמתייבש התנור לאלתר ויכולים לאפות בו פת ברגל, אבל בימות הגשמים (סוכות) אין עושים תנור שטירחא שלא לצורך המועד היא.
משנה . עושים מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט – לרב יוסף היינו בהוצא ודפנא, למתניתא צר בצרור ואינו טח בטיט. אבל במעשה אומן אסור.
שפין את הסדקים שבתנור ביד ורגל יפה יפה כאילו טחו במעגילה, אבל לא במעגילה ומחלציים שהוא מעשה אומן.
הציר והצינור והקורה (-משקוף) והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד, ובלבד שלא היה יכול לתקנם קודם המועד.
עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד, והוא גזר עליו ובטלו, ומה ששנינו במשנה שמתקן במועד: לתירוץ ראשון – רבי יוחנן גזר על פטיש של נפחים העושה קול גדול, אבל של נגרים שקולו נמוך מותר. לרב חסדא – ההיתר הוא רק בכלי שאינו מוליד קול כלל. לרב פפא – משנתנו קודם גזירה. לרב אשי – משנתנו רבי יוסי היא הסובר שדבר האבד מותר לעשותו בלא שינוי, והמשנה של גזירת רבי יוחנן כרבי יהודה המתיר רק בשינוי.
מה שאנו נוהגים להחזיר הקורה שעל הפתח שיצאו מסמרים שלה בחול המועד בלא שינוי – היינו כרבי יוסי המתיר דבר האבד בלי שינוי.
כל הכבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשם, ללישנא קמא התיר רבא לאלו שצדו דגים הרבה למולחם במועד אף על פי שאין יכולים לאוכלם במועד שהיו מלוחים הרבה, כיון שמעיקרא צדו אדעתיא לאכילה, ואם אינו מולחם נפסדים, והוא כפרקמטיא האבד שמותרת, ללישנא בתרא התיר רבא לצוד ולמלוח, שאפשר לאוכלם כשמושך מהם המלח (ע"י רחיצה במים), כדמצינו בשמואל שאכלו אחר שרחצוהו ששים פעמים.
הביאו לפני רב ורב שפיר במועד דג שהיה מבושל שליש, ומלוח שליש (ואכלוהו ע"י משיכת המלח), וצלוי שליש.
רב אמר בשם אדא הצייד: א. דג כעבור זמן מצידתו שקרוב להסריח יותר טוב משעת צידתו. ב. צולים הדג באחיו – מלח שנברא מן המים כדגים, ואחר שצלו נותנו באביו – במים צוננים, אוכלים אותו יחד עם בנו – ציר היוצא מן הדגים, ושותים אחריו את אביו – מים. ג. לאחר אכילת דגים יאכל שחליים וחלב, וילך הרבה קודם שישן. ד. לאחר אכילת דגים שחליים וחלב מוטב לשתות מים ולא שכר, שכר ולא יין.
הדרן עלך פרק משקין בית השלחין
פרק שני – מי שהלך
דף י"א – ע"ב
משנה . מי שהפך זיתיו והזמינם ליתן על גבי הבד ואירעו אבל ונאסר במלאכה – נחלקו אמוראים בדעת התנאים במשנה: לרב אשי – לתנא קמא מותר לו לטעון קורה הראשונה, דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא, ולדעת רבי יוסי זולף והולך כדרכו. לרב שישא בריה דרב אידי וכן תניא בברייתא אסור אף לטעון קורה ראשונה, והגם שאבל אסור במלאכה רק מדרבנן.
מי שהפך זיתיו קודם הרגל, ואירעו אונס או שהטעוהו פועלים ולא יכול ליתן על גבי בית הבד עד שבא הרגל – לרבי יהודה טוען קורה הראשונה ומניחה לאחר המועד, לרבי יוסי זולף וסוחט כדרכו, אף שמועד אסור במלאכה מדאורייתא – במקום פסידא התירו רבנן.
אלו דברים שעושים אחרים בשביל אבל, אך הוא עצמו אינו רשאי – טוענים קורה על זיתיו ההפוכים, לגוף כדו, להעלות פשתנו מן המשרה, להעלות צמרו מן היורה, מרביצים שדהו כשמגיע זמנו להשקות כל השדות שבבקעה, שכל דברים אלו יש בהם הפסד אם אינו עושה כן, לרבי שמעון בן גמליאל אם אין שם אומן אלא הוא – יעשה בצינעא.
שדה ניר והעומדת לפשתן – לרבי יהודה זורעים לאבל, שאם לא תזרע עכשיו מכאן ואילך אינו ראויה לזריעה, אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן תזרע ממין אחר ואין בזה פסידא יתירא.
היה אומן לרבים, כגון ספר ובלן, והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא – לרבן שמעון בן גמליאל הרי זה עושה, כיון שיש לו הפסד, ויש בזה גם צורך הרבים.
האריסים והחכירים והקבלנים שקיבלו עליהם מלאכה כיון שאפשר על ידי אחרים יעשו אחרים בשבילם.
החמרים הגמלים והספנים לא ישכירו את עצמם לכתחילה בזמן אבילות, ואם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים ונעשו אבלים – הרי אלו יעשו, כדי שלא יפסידו לא הם ולא השוכרים.
שכיר יום – אפילו הוא בעיר אחרת ואין יודעין שם שהוא אבל ואין משום מראית עין, אף על פי כן לא יעשה הואיל ובידו לחזור בלא להפסיד שכרו של עד עתה.
הייתה מלאכת אחרים בידו – לא מיבעיא בקבלנות שנחשב כמלאכה שלו ואסור לעשותו, אלא גם שלא בקבלנות אסור לעשות בימי אבלו, שבידו לגמור לאחר זמן.
היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו – לא יעשו מלאכתו, משום חשד שיאמרו שהוא בעצמו מסייע במלאכה או ששכרם בימי אבלו, אבל בבית אחר יעשו.
שנים שיש לכל אחד שור ועשו יחדיו צמד בקר, אם אירע אבל לאחד מהם לא יפריד שורו מן הצמד, משום שמפסיד לחבירו. מר בריה דרב אחא כשהיה אבל הפריד שורו מהצמד משום שסבר שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו.
***************
יום שני כ"ב שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"ב
דף י"ב – ע"א
אסור לתת לעכו"ם מלאכה לעשותה בקבלנות אם יעשה בשבת ויום טוב – מפני החשד, ואם המלאכה חוץ לתחום – מותר, ודווקא אם אין עיר אחרת קרובה לשם, ובחול המועד כיון ששכיח שהולכים לשם אסור בכל אופן.
למר זוטרא בריה דרב נחמן בנו קבלנים בשבת אפדנא חוץ לתחום, רב ספרא ורב הונא בר חיננא לא רצו להיכנס שם לבקרו, וי"א שהוא עצמו לא נכנס לשם, ואף על פי שחוץ לתחום מותר – אדם חשוב שאני, וי"א משום שהוא סייע להם שנתן להם התבן, ובאופן זה אסור.
רב חמא התיר למסדרי השולחנות בביתריש גלותאלתקן השולחן במועד, כיון שאינם מקבלים שכירות ורק אוכלים עמהם תמורת עבודתם.
נותנים מלאכה לעכו"ם במועד בקבלנותלעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד וישקול וימנה כדרכו בחול. אבל על מנת לעשותה במועד אסור, שכל דבר שאסור לעשותו במועד אסור לתת לעכו"ם לעשותו.
אין מרביעים בהמה בחולו של מועד – שהיא מלאכה, לרבי יהודה חמורה שתבעה מרביעים עליה זכר כדי שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסים אותה למקום שיש שם זכרים.
אין מרביעים בכורופסולי המוקדשים, אף בחול.
אין מכניסים בהמה לשדה כדי לזבל בשבת ויום טוב וחול המועד, ואם באו מאליהם מותר להניחם, אך אסור לסייעם להיכנס.
עכו"ם שהביאו בהמותיהם לשדה – אסור לסייעם ולמסור להם שומר, אך אם הם שכירי שבת חודש שנה שבוע – מסייעים אותם ומוסרים להם שומר, לרבי מותר לגוי אחר לסייעם בחינם שיחזיקו לו בעלי השדה טובה, ביום טוב במזונות, ובחול המועד בשכר, והלכה כרבי.
משנה . מי שהיה יינו בבור שלפני הגת, ואירעו אבל, או שהיה קודם הרגל והיה לו אונס או הטעוהו פועלים עד שהגיע הרגל – ממלא היין בחביות, ולרבי יהודה אסור לגוף החביות כדרכו אלא יחפם בנסרים שלא יחמיץ היין, ולרבי יוסי גף כדרכו – שסובר שבדבר האבד אין צריך שינוי, והלכה כרבי יוסי.
מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה אם צריך שינוי בדבר האבד נשנתה בין בשמן שהפסידו מרובה מפני מחירו היקר, ובין ביין שאין הפסידו מרובה, ואשמעינן שרבי יוסי מיקל אף ביין ורבי יהודה מחמיר אף בשמן.
מותר לגוף חבית שכר במועד – שחבית שכר מוגפת עדיפה מחבית שאינה מוגפת, והלכה כרבי יוסי שאין צריך שינוי במקום הפסד.
הלכות חול המועד כהלכות כותים – כשם שאומרים לענין הכותים שיש מצוות שהחזיקו בהם ומדקדקים בהם, ורק במצוות אלו יש לסמוך עליהם, כך הלכות חולו של מועד לא לומדים ממלאכה המותרת שכן הוא גם במלאכה הדומה לה.
זופתים בחול המועד – לשמואל רק כד קטן ולא חבית גדולה, משום שחושש לטרחה יתירא, לרב דימי מנהרדעא רק חבית גדולה ולא כד קטן שחושש להפסד יתירא.
הלכות מועד כהלכות שבת – יש מהן פטור אבל אסור ויש מהם מותר לכתחילה.
דף י"ב – ע"ב
דבר שאבוד במועד מותר לעשותו במועד לחכמים בין בתלוש בין במחובר, ולרבן שמעון בן גמליאל בשם רבי יוסי – דבר התלוש מן הקרקע אפילו מקצתו אבוד מותר, והמחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור, ואם אין לו מה יאכל – קוצר מעמר דש זורה ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות, ולא משום שצריך שינוי שהרי לרבי יוסי אין צריך שינוי, וגם אין זה שינוי, אלא משום שבפרות אוושא מילתא.
טוחנים קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר מותר, וכן הוא לענין קציצת עצים והטלת שיכר.
הערמה להטיל שכר הרבה במועד שאומר לצורך המועד הוא ומכווין לשייר לאחר המועד – לת"ק אסור ולרבי יוסי בר יהודה מותר.
רב קצרו לו גוים חיטים בחול המועד, והקפיד עליו שמואל מפני שאם לא היה קוצרם אין בהם פסידא, שרק שעורים נפסדים בכך, ורב עשה כן משום שלא היה לו מה לאכול ושמואל לא ידע מזה, או ששמואל ידע ומכל מקום הקפיד מפני שסבר שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו.
רבי יהודה נשיאה יצא לחצר בשבת בטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג, ושתה מים שבישלו עכו"ם, והקפיד עליו רב אמי הגם שמותר לעשות כן (שדין הטבעת ככל הכלים, וכל שנאכל חי אין בו משום בישול עכו"ם) – שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו.
לרב מותר לקצוץ דקל במועד אף שאינו צריך אלא לנסורת שלו, ואביי לייט עלה, רב אשי רצה לקצוץ יער שלו בחול המועד ונשמט הגרזן וכמעט נקצצו שוקיו משום שעבר על דברי אביי, והניח מלקץוץ.
מותר לעקור פשתן – שראוי לכסות בו מאכל והוא צורך המועד, ולחתוך כישות – שראוי לשיכר, ולעקור שומשום – משום גרעיניו שיש מהן שאפשר לעשות מהם שמן מיד.
רבי ינאי היה לו פרדס שהגיע זמן לקטפו בחול המועד וקטפו, ויצאה מכך תקלה שלשנה הבאה הניחו כולם לקטוף פרדסיהם בחול המועד, ומשום תקלה זו הפקיר רבי ינאי את פירות פרדסו של אותה שנה.
משנה . מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה שלא תפסיד, ובלבד שלא יכווין את מלאכתו במועד, ואם עבר וכיון – יאבדו.
הכנסת פירות מותרת רק בצינעה, רב יוסף הכניס קורות ביום, שבלילה צריכים אנשים רבים ואבוקות ואוושא מילתא.
***************
יום שלישי כ"ג שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"ג
דף י"ג – ע"א
צרם אוזן בכור ומת – קנסו גם בנו אחריו, שקנסו ממונו משום שעבר על איסור דאורייתא. מכר עבדו לעכו"ם ומת – קנסו גם בנו אחריו שיצא העבד לחירות ואינם יכולים לכופו לעבודתו משום שכל זמן שהוא ברשות עכו"ם הוא מופקע מקיום מצוות. אבל המכווין מלאכתו למועד (שאינו אסור אלא מדרבנן) לא קנסו בנו אחריו שתאבד, שקנסו גברא שעבר ולא הממון.
שדה שנטלו ממנה קוצים בשביעית – תזרע למוצאי שביעית, שלא חשוב עבודה, נזדבלה בשביעית – לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסו אף על פי שאסור רק מדרבנן, אבל בנו לא קנסו וזורעה.
טימא פירותיו של חבירו – קנסו חכמים שישלם לו הזיקו אף על פי שאינו ניכר, אבל לא קנסו בנו אחריו.
משנה . אין לוקחים בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
לשכור פועל שאין לו מה יאכל כדי שיהיה לו מה לאכול – רבא הסתפק אם מותר, ואביי פשט מברייתא שמותר, וקושיית רב ששת על כך נדחתה.
בערבי פסחים קודם חצות שלש אומניות עושים מלאכה – החייטים הספרים והכובסים, שמצינו שמותרים בחול המועד באופנים מסוימים, אבל לבנות ולכתוב וכדומה אסורים הגם שמותרים בחול המועד באופנים מסוימים, שבחול המועד איסור מלאכה משום טירחא הוא ובמקום פסידא התירו רבנן, אבל בערב פסח לא הותרו אלא מלאכות שלצורך יום טוב.
משנה . אין מפניםמבית לבית – מפני הטורח, אבל מפנים מהבית לחצר של בית זה.
דף י"ג – ע"ב
מביאים כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג שהם כלים לצורך המועד, אבל לא צמר מבית הצבע ושאר כלים שאין נצרכים במועד, ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו, ואם אינו מאמינו מניחו בבית או בחצר הסמוכה לו, ואם חושש שמא יגנבו מביאם בצינעה לתוך ביתו.
בערב פסח – מוליכים כלים לבית האומן, וכן מחזיר מבית האומן לביתו.
משנה . מחפין את הקציעות בקש, לרבי יהודה אף מעבין, ונחלקו האמוראים אם מחפין היינו שמכסים בכיסוי קלוש בענפים המרוחקים זה מזה, ומעבין היינו בכיסוי גמור בענפים סמוכים זה לזה, או שמחפין היינו אף בסמוכים זה לזה, ומעבין היינו שעושה כרי מהקציעות כדי שיהיה נוח לכסותם.
מוכרי פירות וכסות וכלים, וציידים והדשים והכותשים חיטים לדייסה והטוחנים פולים לגריסים – עושים כן בצינעה לצורך המועד, אך לא בפהרסיא שמא יאמרו זה לוקח שלא לצורך המועד, לרבי יוסי הם החמירו על עצמם שלא לעשות כן כל עיקר.
שנינו בברייתא שדשים בצינעה חילקא טרגיס וטיסני, אביי פירש: חילקא – כותש כל גרעין חיטה לשנים, טרגיס – לשלשה, טיסני – לארבעה. לרב דימי חילקא זו כוסמת שלותתים אותה, ונקראת כך משום שניטלה קליפתה והיא חלקה.
חילקא טרגיס טיסני טמאין בכל מקום כיון שהוכשרו במים, וגם לרב דימי שחילקא היא כוסמת – מפני ששורים אותה במים כדי לקלפה. אבל סולת של בני הכפרים כיון שאין מקפידים ללתות במים – טהורה שלא הוכשרה מעולם.
שנינו בתוספתא הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש הגם שקטנית הוא כיון דמדגן (שעושים ממנו כרי), ומותר בפול לח ובאורז ובחילקא וטרגיס וטיסני, לאביי דחילקא היינו גרעיני חיטים שנחלקו – שיוצאים מתורת דגן, ולרב דימי דחילקא היינו כוסמת קשיא.
חנות פירות שאינה פתוח לרשות הרבים אלא לסטיו – פותח בחול המועד ונועל כדרכו, הואיל ואינה פתוח לרשות הרבים כשאר חנויות, ואם פתוח לרשות הרבים – פותח דלת אחת ונועל השניה, ובערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות לכבוד יום טוב האחרון.
מוכרי תבלינים שאינם מתקיימים לזמן רב, כגון כרוב וכרשינים – מותרים למכור כדרכם אף בפרהסיא, משום שהכל יודעים שלצורך המועד קונים מהם, ורק בפירות מותר רק כנ"ל משום שיש לחשוד שקונה לצורך שאר ימות השנה.
הדרן עלך מי שהפך
***************