לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי כ"ד שבט תשפ"ב

מסכת מועד קטן דף י"ד

פרק שלישי – ואלו מגלחין

דף י"ד – ע"א

משנה . מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח או לכבס בגדיו לפני המועד – מותר לעשות זאת בחול המועד, כגון הבא ממדינת הים ומבית השביה, היוצא מבית האסורים, המנודה שהתירו לו חכמים, מי שנדר שלא לגלח או לכבס ושאל לחכם במועד והותר, נזיר ומצורע וכל העולים מטומאתם ברגל, אבל שאר כל אדם אסורים – כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים אלא יגלחו ויכבסו קודם הרגל.

מכבסים מטפחות הידים והספרים והספג במועד, משום שצריך לכבסם תמיד.

אבדה לו אבידה ערב הרגל – רבי זירא הסתפק אם מותר לגלח ולכבס ברגל כיון שהיה אנוס בערב הרגל, או כיון שלא כולם יודעים שאנוס היה אסור, לאביי אסור (כשם שאסרו לבייתוס לצייר מצותיו הגם שהיה לו דפוס והיה מציירם בבת אחת ואין בו חשש חימוץ) שיאמרו כולם אסורים וזה מותר. לרב אשי רבי זירא הסתפק רק באומן כגון ספר שהכל באים אליו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא.

מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבס בחול המועד, שבשעה שמכבסו פושטו ומתעטף במקטורן וחוגרו באיזור ובזה מודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד.

מי שיצא למדינת הים וחזר במועד, אם יצא שלא לצורך אלא לשוט בעולם לא יגלח במועד, ואם יצא לחזר אחר מזונות יגלח במועד, ואם יש לו מזונות ויצא כדי להרוויח יותר – לחכמים יגלח, לרבי יהודה אסור.

דף י"ד – ע"ב

קטן הנולד במועד מותר לגלחו בחול המועד, שאין לך יוצא מבית האסורים גדול מזה. נולד לפני המועד – ללישנא קמא בדעת שמואל אסור, לרב שישא בריה דרב אידי בדעת שמואל מותר, שאין הקטן חייב בהלכות יום טוב.

אבל אינו נוהג אבילות ברגל – שנאמר 'ושמחת בחגך', בין אם חל האבילות קודם יום טוב – שמגיע עשה דרבים ודוחה עשה של יחיד, ובין אם חלה במועד – שלא אתי עשה של יחיד ודחי עשה של רבים.

מנודה – ספק בגמרא אם נוהג נידויו במועד, אביי רצה לפשוט שאינו נוהג מהא דתני במתניתין 'ומנודה שהתירו לו חכמים' ופירש דהיינו כל מנודה, ודחה רבא דהיינו שפייס חבירו והתירו לו נידוייו.

דנים דיני ממונות ונפשות ומכות ברגל, לאביי היינו רק לעיין בדין, שאילו גמר דין לא שייך בדיני נפשות שבית דין שהורגים נפש אין טועמים כל אותו היום שנאמר 'לא תאכלו על הדם' ואם כן נמנעים משמחת יום טוב, לרב יוסף היינו אפילו גמר דין, שאם אין פוסקים דינו לאלתר מענים את דינו, ואם משום שמחת יום טוב – מעיינים בדינו כל היום, ואוכלים ושותים, וגומרים דינו בשקיעת החמה והורגים אותו.

מצורע נוהג צרעתו ברגל, ואסור להיכנס לתוך המחנה ברגל ולגלח, שכתוב 'והצרוע' לרבות כהן גדול הגם שכל השנה כרגל הוא לו שהרי מקריב אונן, והוא הדין לכל מצורע ברגל.

***************

יום חמישי כ"ה שבט תשפ"ב

מסכת מועד קטן דף ט"ו

דף ט"ו – ע"א

תספורת – אבלאסור בה ממה שכתוב במיתת נדב ואביהוא 'ראשיכם אל תפרעו' מכלל ששאר אבלים אסורים. מנודים – אסורים. מצורעים – אסורים, לרבי אליעזר שכתוב 'וראשו יהיה פרוע' והיינו גידול שער (וראה בתוס' שרבי עקיבא אינו חולק עליו).

מנודה שמת בנידויו – בית דין סוקלים את ארונו, לרבי יהודה – בית דין שולחים ומניחים אבן גדולה על ארונו.

עטיפת הראש – אבל חייב בה ממה שנאסר יחזקאל. מנודה לשמים – חייב, כפי ששנינו לגבי תעניות, ורב יוסף רצה לפשוט משם גם למנודה בידי אדם, ולאביי אין ראיה משם, שאפשר שרק המנודה לשמים חייב בזה. מצורע חייב בה שכתוב 'ועל שפם יעטה' שמשמע עטיפת הראש. אמנם לרבי עקיבא אליבא דרב פפא מצורע מגלה ראשו, שלומדים הויה  ד'ראשו 'יהיה פרוע' מהויה ד'בגדיו יהיו פרועים' שהוא חוץ לגופו (עפ"י תוס'. אמנם לראב"ד עפ"י תורת כהנים גם לרבי עקיבא חייב בעטיפת הראש).

תפילין – אבל אסור להניח ממה שכתוב ביחזקאל 'פארך חבוש עליך' מכלל ששאר אבלים אסור, מנודה ומצורע – ספק.

שאילת שלום – אבל אסור ממה שכתוב ביחזקאל 'האנק דום', מנודה לשמים – אסור, כפי ששנינו לגבי תעניות, ורב יוסף רצה לפשוט משם גם למנודה בידי אדם, ולאביי אין ראיה משם, שמא שאני מנודה לשמים. מצורע – אסור, שכתוב 'על שפם יעטה', שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו.

דברי תורה – אבל אסור מ'האנק דום' שכתוב ביחזקאל. מנודה – שונה ושונים לו. מוחרם – לא שונה ולא שונים לו, אבל שונה לעצמו שלא יפסיק לימודו. מצורע זב ובועל נדה – מותרים. בעל קרי – אסור, שכתוב 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב' והיינו באימה וביראה וברתת ובזיעה.

תכבוסת – אבל ומנודה ומצורע אסורים.

קריעה – אבל חייב ממה שכתוב בבני אהרן 'לא תפרומו' מכלל שכולם חייבים. מצורע – חייב מ'בגדיו יהיו פרומים'. מנודה – תיקו.

כפיית המטה – אבל חייב, שאומר הקב"ה 'דמות דיוקני נתתי בהם ובעונותיהם הפכתיה, כפו מטותיהם עליה'. מנודה ומצורע – תיקו.

מלאכה – אבל אסור, מ'והפכתי חגיכם לאבל', כחג שאסור בעשיית מלאכה. מנודה – נשכר ונשכרים לו. מוחרם – אינו נשכר ואין נשכרים לו, ועושה חנות קטנה למכור מים בארץ צייה רחוק מן הישוב. מצורע – תיקו.

רחיצה – אבל אסור, מ'ואל תסוכי שמן' ורחיצה בכלל סיכה. מנודה ומצורע – ספק.

נעילת הסנדל – אבל אסור ממה שכתב רחמנא ליחזקאל 'ונעליך תשים ברגליך' מכלל ששאר אבלים אסורים. מנודה ומצורע – ספק.

תשמיש המיטה – אבל אסור, כאמור בבת שבע. מנודה לשמים – מותר, כפי שמצינו במדבר, ורב יוסף רצה לפשוט משם גם למנודה בידי אדם, ולאביי אין ראיה משם, שמא שאני מנודה לשמים. מצורע – אסור, שנאמר 'וישב מחוץ לאהלו' אהלו זו אשתו.

שילוח קרבנות – אבל אינו משלח, שלכן נקראו 'שלמים' שיהא שלם ומיושב בדעתו ולא כשהוא אבל בצערו על מתו. מנודה לשמים – משלח, כפי שמצינו במדבר, ורב יוסף רצה לפשוט משם גם למנודה בידי אדם, ולאביי אין ראיה משם, שמא שאני מנודה לשמים. מצורע – אינו משלח, שנאמר בכהן שנטמא 'ואחר טהרתו שבעת ימים יספרו לו וביום בואו אל הקודש… יקריב חטאתו', ודרש רבי יהודה מלשון 'יספרו לו' שכוונת הפסוק ללמד גם על ימי ספירו של מצורע, שאם הוא כהן גדול רק 'אחר טהרתו' 'יקריב חטאתו' והיינו עשירית האיפה שלו, הרי שכל זמן טומאתו אינו משלח קרבנו. ולרבי שמעון הדרשה היא – 'בבואו יקריב' רק בזמן שראוי לביאה למקדש ראוי להקרבה.

***************