
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ"ח שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"ח
דף י"ח – ע"א
נטילת ציפורנים באבל ובמועד – לרבי יהודה אסור, לרבי יוסי מותר, לעולא הלכה כרבי יהודה באבל וכרבי יוסי במועד, לשמואל הלכה כרבי יוסי גם באבל שהלכה כדברי המיקל באבל.
שמואל בא לדבר על לבו של פנחס אחיו כשהיה אבל, ושאלו מדוע ציפורניו מגודלות, והשיבו אילו קרה אצלך מי היית מזלזל כל כך, ואירע הדבר גם אצל שמואל שנעשה אבל, ובא פנחס לדבר על לבו וזרק שמואל ציפורניו לפניו ושאל: לית לך ברית כרותה לשפתיים ?.
ברית כרותה לשפתיים – שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' וכן היה שחזרו שניהם.
לשמואל שאבל מותר בנטילת ציפורניו היינו גם ביד וגם ברגל.
אף למתירים אסור ליטול ציפורניו במספריים באבל ובמועד.
רבי יוחנן נטל ציפורניו בשיניו במועד בבית המדרש וזרקם, ולמדנו מכך שלשה דברים: מותר ליטול ציפורניו בחול המועד, אין בהם משום מיאוס, מותר לזרוק בבית המדרש שלא שכיח שם נשים מעוברות.
שלשה דברים נאמרו בציפורנים: הקובר צדיק, השורף חסיד, הזורק רשע – שמא תעבור עליהם אשה מעוברת ותפיל, וכשנשתנה מקומם מהיכן שנפל מקודם אינם מזיקות.
מותר לגלח השפה מקצה אחד של הפה עד קצהו השני, שמעכב אכילה ושתיה ומאוס, ואין בזה משום 'בל תשחית פאת זקנך'.
פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ואמתו אמה וזרת, והיה אמגושי – מכשף ויש אומרים מגדף.
מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבס בחול המועד, אבל מי שיש לו שני חלוקים אף על פי ששניהם מלוכלכים אסור לכבס.
כלי פשתן מותר לכבס בחול המועד, שכיבוסם קל ואין הרבה טירחא, ומטפחות הידים והספרים מותר לכבס אפילו הם משאר מינים.
משנה . כותבים במועד – שטרי קידושין, וגיטין, ושובר, שטרי צוואה של שכיב מרע ושל בריא, פרוזבול, איגרות שום (ששמו ב"ד השדה), איגרות מזון שפלוני קיבל לזון בת אשתו, שטרי חליצה ומיאונים, שטרי בירורין, גזרות בית דין, איגרות ציווי של השלטון, שטרי פסיקתא – כמה אתה נותן לבנך וכמה אתה נותן לבתך.
מותר לארס אשה בחול המועד, אך אין נושאים, ואין עושים סעודת אירוסין.
בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, ועם בקשת רחמים אפשר שאחר יקדמנו.
מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש.
אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשה לכל הפחות מקצתו או הרהר בלבו לעשות כן או ראה אחרים שעושים כן ושמח, ודווקא אם אלו שמדברים עליו אינם עושים כן להכעיס או משום קנאה, ודווקא בקול שלא מפסיק.
אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדים אותו בדבר ואין בו, וכעין זה אמר רב פפא, והיינו בקול שמפסיק.
קלא דלא פסיק היינו שהיה יום וחצי, ואם נפסק באמצע אין זה בכלל קלא דלא פסיק, ואם נפסק באמצע מחמת יראה לא נקרא שנפסק, ואם אחר שנפסק התחיל הקול לשוב לבצבץ אין זה בכלל קול שלא פסק, ואם יש לו אויבים בכל אופן אין זה בכלל קלא דלא פסיק.
***************
יום שני כ"ט שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף י"ט
דף י"ט – ע"א
משנה . אין כותבים שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמין ללווה, או שאין לסופר מה לאכול – כותב.
אין כותבים ספרים במועד, ואין מגיהים אות אחת בספר תורה ואפילו בספר תורה של עזרא הסופר (וי"ג 'עזרה', והיינו הספר המונח שם). ולכתוב תפילין ומזוזות – לת"ק אסור, לרבי מאיר – כותב כדי לקיים המצוה לעצמו, ולאחרים מותר לכתוב בלי שכר. לרבי יהודה – מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. לרבי יוסי – כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו בהרווחה, אפילו יש לו מה לאכול, והלכה כרבי יוסי.
טווה אדם ציצית במועד, לרבי אליעזר – רק על יריכו ולא באבן שתולה בו החוט כדי שיוכל לשזרו יפה וכל שכן שלא בפלך. לרבי יהודה בשם רבי אליעזר – בפלך אסור ובאבן מותר. לחכמים – טווה בין באבן ובין בפלך, והלכה כחכמים.
משנה . הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל – בטלו ממנו דיני אבילות שבעה, ואחר הרגל אינו צריך למנות יותר. קברו שמונה ימים קודם הרגל – בטלו ממנו דיני אבילות שלושים, ובערב הרגל כבר מותר בגילוח. שבת עולה למניין שבעה ואינה מפסקת. מת ברגל – לא בטלו ממנו דיני אבילות שבעה, ואין הרגל עולה במנין שבעה אלא מונה שבע ימי אבילות אחר הרגל. לרבי אליעזר – משחרב בית המקדש ועצרת אינה אלא יום אחד (שאין לה ימי תשלומים) דינה כשבת שעולה ואינו מפסקת. לרבן גמליאל – ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים, לחכמים – עצרת כרגלים, וראש השנה ויום הכיפורים כשבת.
קבר מתו שמונה ימים לפני הרגל ולא גילח ערב הרגל – נחלקו תנאים ואמוראים אם אסור לגלח אחר הרגל כל שלושים יום.
דף י"ט – ע"ב
מקצת היום באבילות:
ביום שביעי שחל בערב הרגל – לאבא שאול ככולו, ועולה לכאן ולכאן, וכשעמדו מנחמים אצלו מותר ברחיצה. לחכמים – אינו ככולו, ורק אם יום השמיני בערב הרגל בטלה ממנו גזירת שלושים. אמנם אם חל יום השמיני בשבת ערב הרגל מודים חכמים שמגלח ביום השביעי. הלכה: לאביי – כאבא שאול, וכן פסקו נהרדעי משום שהלכה כדברי המיקל באבילות. לרבא – כחכמים.
ביום שלושים – לאבא שאול ככולו. לחכמים – לאביי ככולו, ולרבא אינו ככולו. ולפי כולם הלכה שהוא ככולו.
ביום שלישי שחל בערב הרגל – מודה אבא שאול שאינו ככולו, ורוחץ בערב בצונן, או ממתין עד חול המועד לרחוץ בחמין.
המקור שאבל אסור בגילוח כל שלושים – שנאמר במיתת בני אהרן 'ראשיכם אל תפרעו', הא שאר אבלים חייבים, ופרע הוא שלושים יום – שכתוב בנזיר 'גדל פרע שער ראשו', וסתם נזירות שלושים יום – שנאמר 'קדוש יהיה', 'יהיה' בגימטריא ל'.
***************