לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון ה' אדר תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף כ"ה
דף כ"ה – ע"א
משנה . אין קורעים וחולצים ומברים אלא קרובים של מת, ואם הוא חכם הכל כקרוביו, ואם הוא אדם כשר כולם קורעים עליו, והעומד בשעת יציאת נשמה קורע גם על אדם שאינו כשר.
אין מברים אלא כשיושבים המנחמים על מיטה זקופה.
בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלים לו כל עוונותיו בשביל כבוד שעשה לו.
העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע – שדומה לספר תורה שנשרף, שתורה קרויה נר ונשמה קרויה נר – 'נר ה' נשמת אדם'.
חכם כל זמן שעוסקים בהספידו קורעים עליו הגם שאינו בשעת מיתה, אך ממתין לקרוע בשעת הספידו שזהו כבודו.
כשנפטר רב הונא רצו להניח ספר תורה על מיטתו ולומר קיים זה מה שכתוב בזה, אמר להם רב חסדא שרב הונא סבר שאסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה / פתח הבית היה צר מלהוציא המיטה דרכו, ורצו לשלשלו דרך גגות, אמר להם רב חסדא שלמד מרב הונא שחכם כבודו דרך פתח / רצו לשנותו למיטה אחרת, אמר להם רב חסדא שלמד ממנו שחכם כבודו במיטה ראשונה, שברו והרחיבו הפתח.
רבי אבא הספיד את רב הונא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שאין שכינה שורה בחוץ לארץ / הקשה לו ר' נחמן או רב חנן בר רב חסדא שהלא יחזקאל התנבא בארץ כשדים / הכהו אביו על סנדלו שלא יטריח בקושיות ממה שהיה כבר (ב' פירושים: א. רק בשעה ההיא שרתה שכינה בחו"ל, ב. שרתה עליו שכינה בארץ ישראל קודם שיצא לחו"ל).
כשהגיע ארונו של רב הונא לארץ ישראל אמרו לר' אמי ור' אסי שרב הונא הגיע, וסברו שהוא חי ולא רצו לילך אליו כיון שכשהיו בבבל התביישו להרים ראשם לפניו מפני חשיבותו, ואמרו להם שארונו בא ויצאו, אך ר' אילא ור' חנינא לא יצאו, ויש אומרים שרק ר' חנינא לא יצא, שארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים רק אם שלדו קיימת, ואלו שלא יצאו לא שמעו ששלדו קיימת.
רצו לקבור את רב הונא אצל רבי חייא ששניהם הרביצו תורה בישראל / אמרו מי יכניסו לשם, אמר רב חגא אני הכניסנו שהעמדתי תלמודי בהיותי בן שמונה עשרה, ולא ראיתי קרי, ושימשתי אותו ומכיר אני במעשיו, שיום אחד התהפכו לו רצועות התפילין והתענה ארבעים תעניות / יהודה שכב מימין אביו רב חייא וחזקיה משמאלו, אמר יהודה לחזקיה עמוד ממקומך שאין דרך ארץ שרב הונא עומד בחוץ / כשקם קם עמו עמוד אש ונפחד רב חגא, וזקף מיטתו של רב הונא לפניו שלא יזיקו, וניצל בכך.
כשנפטר רב חסדא רצו להניח ס"ת על מיטתו, ומנעם ר' יצחק מפני שרב הונא רבו אסר לישב על מטה שיש עליה ספר תורה.
חכם כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללים הקריעה.
דף כ"ה – ע"ב
כשנפטרו רבה בר הונא ורב המנונא העלום לארץ ישראל, כשהגיעו לעבור גשר צר עמדו הגמלים, שאל סוחר ישמעאל מה זאת, והשיבוהו שהמתים עושים כבוד זה לזה / אמר הסוחר שרבה בר הונא יעבור ראשון ועבר, ומשום שביזה את רב המנונא נפלו לחייו ושיניו / פתח ינוקא לספוד: גזע ישישים (רבה ב"ר הונא) עלה מבבל, ועמו ספר מלחמות (רב המנונא) קאת וקפור (קללה) הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער, קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות, ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק.
כשנפטר רבינא פתח המספיד: תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים.
רב אשי שאל את בר קיפוק מה יאמר עליו בהספידו, אמר: אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק, בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים. אמר לו בר אבין ח"ו לדמות צדיקים לחכה ושלהבת, אלא אני אומר: בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלשה דעתו של רב אשי שדימוהו לשלהבת ואבידה, ונהפכו רגליהם (ונפסלו מלקיים חליצה), ולא הספידוהו.
כשבא רבא לנהר חידקל אמר לבר אבין שיבקש רחמים, אמר: באו רוב שלישית (רבא ששקול כרוב ישראל שנקראו שלישית) במים, זכור ורחם, תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו כאות מי מרה.
לרבי חנין לא היו בנים, ביקש רחמים ונולד לו בן ביום שמת, פתח המספיד: שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו אבד חנינו, וקראו שם הבן חנן על שמו.
כשנפטר רבי יוחנן פתח עליו ר' יצחק בן אלעזר: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהריים. רבי אמי ישב עליו שבעה ושלושים, ואמר רבי אבא בריה דרב חייא שעשה כן לדעתו, שרבי יוחנן אמר שאפילו על רבו שלימדו חכמה אינו יושב אלא יום אחד.
כשנפטר רבי זירא פתח הספדן: ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה.
כשנפטר – רבי אבהו, הורידו עמודי קיסרי דמעות, רבי יוסי – שפעו מרזבי ציפורי דם, רבי יעקב – נראו הכוכבים ביום, ר' אסי – נעקרו כל האילנות, ר' חייא – נפלו אבני אש מהשמים, ר' מנחם נימוחו פרצופי כל הצלמים, ר' תנחום בר חייא – נקצצו כל האנדרטאות, ר' אלישיב – נתגלו שבעים מחתרות של גנבים בנהרדעא (שבזכותו לא היו גנבים), רב המנונא – נפלו אבני ברד מהשמים, רבה ור' יוסף – נשברו כיפות הגשרים של נהר פרת, אביי ורבא – נשתברו כיפות הגשרים של נהר חידקל, רב משרשיא – צמחו קוצים על הדקלים.
***************
יום שני ו' אדר תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף כ"ו
דף כ"ו – ע"א
'ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים': אבי אבי – זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו – זה רבו שלימדו תורה, כתרגומו: דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין, הרי שקורע על אביו שלימדו תורה, ואין הקרעים מתאחים מיתור 'שנים קרעים' – שקרועים לשנים לעולם.
אף שאליהו חי קרע עליו אלישע – כיון שלא ראהו עוד חשוב לגביו כמת.
'ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב': שאול – זה נשיא, יהונתן – זה אב בית דין, על עם ה' ועל בית ישראל – אלו שמועות הרעות, ומכך שהפסיק הכתוב בין כל אחד בתיבת 'על' לומדים שעל כל אחד מאלו קורעים (ולמדים 'קרע' 'קרע' מאלישע שאינם מתאחים).
אמרו לשמואל ששבור מלכא הרג י"ב אלפי יהודים במזיגת קסרי, ולא קרע, שאין קורעים על שמועות רעות אלא כשקרו לרוב ישראל וכמעשה שאול ויהונתן.
שבור מלכא אמר לשמואל שלא הרג יהודי מעולם. ומה שהרג במזיגת קיסרי הוא מפני שמרדו בו.
השומע ברכת השם, וכן השומע מן השומע – חייב לקרוע, והעדים שקרעו בשעה ששמעו אין צריכים לחזור ולקרוע בשעה שמעידים, ואין הקרעים מתאחים – שלומדים קריעה שנאמרה בברכת השם בשמיעת חזקיהו מקריעה שנאמרה באלישע.
ארבעה פסוקים ששמע יהויקים עד ששרף ספר ירמיה: איכה ישבה בדד, בכה תבכה בלילה, גלתה יהודה, דרכי ציון אבילות, ועל כל אחד מהם אמר שעדיין הוא מלך שלא נאמר כלום נגד מלכותו, עד שקרא 'היו צריה לראש אויביה שלו', ושאל מי אמר זאת והשיבוהו 'כי ה' הוגה על רוב פשעיה' – מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפם באש. ונאמר 'ולא קרעו את בגדיהם' – מכלל שהיו צריכים לקרוע, מכאן שקורעים על ספר תורה שנשרף.
הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות – אחד על הגויל ואחד על הכתב, שנאמר 'אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים'.
בת היענה רצתה לבלוע תפילין של רבי אבא, ואמרו בשם שמואל שאף אילו בלעה אותם אין צריך לקרוע שתי קריעות, שרק כשאין יכול להציל חייב בקריעה.
הרואה ערי יהודה בחורבנם אומר: 'ערי קדשיך היו מדבר' וקורע, ירושלים בחורבנה, אומר: 'ציון מדבר היתה ירושלים שממה' וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר: 'בית מקדשינו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה' וקורע.
אחד השומע חורבן ירושלים ובית המקדש ואחד הרואה חורבנן – חייב לקרוע, אם פגע בירושלים תחילה כשהגיע לצופים קורע על ירושלים, וכשמגיע לראות חורבן בית המקדש חוזר וקורע קריעה אחרת, ואם פגע במקדש תחילה קורע על המקדש, ועל ירושלים מוסיף על הקריעה הראשונה.
כל הקרעים שנפרטו לעיל שאסור לאחות – רשאי לשוללן (לתפור תפירה רחבה) ולמוללן (לקפל הבגד ולתפור), ללוקטם (אוגד בידו כל הקרע ותוחב במחט ב' וג' פעמים) לעשותם כעין סולמות (שאין מלקט ב' צדדי הקרע זה סמוך לזה אלא תופרו כעין סולמות), ורק לאחות בתפירה כדרכו באיחוי אלכסנדרי אסור.
דף כ"ו – ע"ב
הקורע מתוך השלל (כנ"ל), המלל, מתוך הלקט, מתוך הסולמות – לא יצא. מתוך איחוי אלכסנדי – יצא, שהוא כשלם.
להפוך בגד הקריעה מלמעלה למטה ולאחותו לעשות בית צוואר חדש – לת"ק מותר ולר' שמעון בן אלעזר אסור.
אסור לאחותו ולמכור, וגם הלוקח אסור לאחותו, ולכן צריך להודיע ללוקח שהקרע הוא מאותם שאסור לאחותו.
תחילת קריעה – לרבי מאיר טפח, ואם אירעו אבל אחר מוסיף שלשה אצבעות, לרבי יהודה תחילת קריעה שלש אצבעות ותוספת כל שהוא, והלכה שתחילת קריעה טפח כרבי מאיר, ותוספת כל שהוא כרבי יהודה.
אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך מת בנו, או מת בנו וקרע ואחר כך מת אביו – לת"ק מוסיף על קרע הראשון ואינו מאחה מה שקרע על אביו, מת אביו ואמו ואחיו ואחותו קורע קריעה אחת על כולם. לרבי יהודה בן בתירה – על אביו ואמו קורע קריעה אחרת ובלי תוספת קריעה על קריעה קודמת, וכן אין מוסיפים על קריעה שקרע עליהם. והלכה כרבי יהודה בן בתירא, שרק בהלכות אבילות הלכה כדברי המיקל ולא בהלכות קריעה.
עד היכן הוא קורע – עד טבורו ויש אומרים עד לבו, הוסיף לשמוע שמועה אחרת – מרחיק שלשה אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו מחזיר הקרעים מאחוריו, נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה.
הקורע מלמטה ומן הצדדים לא יצא, אלא שהכהן גדול פורם מלמטה מפני עגמת נפש.
מת לו מת תוך שבעה – אינו מוסיף על קריעה ראשונה אלא קורע קריעה אחרת, יש אומרים משום שאסור לשוללו ונראה כקרע אחד עם הקריעה הראשונה, ולכן לאחר שבעה שמותר לשוללו די במה שמוסיף, ויש אומרים שעד שלושים קורע קריעה אחרת ואינו מוסיף, משום שעד שלושים אסור לאחותו ונראה כקריעה הראשונה, ולאחר שלושים לפי כולם מוסיף.
אשה הגם ששוללת לאלתר אינה מוסיפה תוך שבעה – שמן הדין אינה שוללת ואינו אלא משום כבוד האשה. וכמו כן קרע שעל אביו ואמו הגם שאינו מאחה לעולם מותר להוסיף עליו אחר שלושים יום, שמה שאינו מאחה אינו מן הדין רק משום כבוד אביו ואמו.
היוצא לפני מת בבגד שקרעו קודם לכן – הרי זה גוזל את המתים שלא קרע עליהם, וגוזל ומרמה דעת החיים.
האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת – קורע ומאחו, וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו, ואם לא הודיעו שהולך לבקר אביו חולה – לא יגע בו.
חולה שמת לו מת – אין מודיעים אותו שמא תטרף דעתו, וכן אין מקרעים בפניו, ומשתקים הנשים מפניו.
מקרעים לקטן – לא מפני שהוא אבל, אלא מפני עגמת נפש שיבכו הרואים.
קורע על חמיו וחמותו – מפני כבוד אשתו.
לא יניח תינוק בתוך חיקו בימי אבלו – מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות.
אין המנחמים מברים את האבל אלא כשיושבים על מטה זקופה, ואם היה לבו גס בו יושב עם האבל על המטה הכפויה.
***************
יום שלישי ז' אדר תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף כ"ז
דף כ"ז – ע"א
אבל ההולך ממקום למקום – אם יכול למעט בעסקו ימעט, ואם לאו יגלגל עם בני חבורתו ואינו עושה סחורה בפני עצמו.
זמן כפיית המיטות – לרבי אליעזר משיצא המת מפתח ביתו, לרבי יהושע מסתימת הגולל.
זוקפים המיטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אך אינו יושב עליהם עד שתחשך, ובמוצאי שבת חוזר וכופה אותם אף באופן שאינו צריך לישב באבילות לאחר השבת אלא יום אחד.
כופים כל המיטות שיש לו בבית, ואפילו יש לו עשר מיטות בעשרה מקומות, ואפילו חמש אחים ומת אחד מהם כולם כופים. מיטה המיוחדת להניח עליה כלים אין צריך לכפותה. דרגש (שמייחדים אותה למזל טוב ואין משתמשים בה, וי"א מיטה של עור) – לת"ק אינו צריך לכפות אלא זוקף, לרבן שמעון בן גמליאל מתיר רצועותיו והוא נופל מאליו (והביאו ראיה מדבריו לדעת י"א – שמיטה של מזל אין לה רצועות), והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
מיטה שנקליטיה יוצאים משני צידיה שאי אפשר לכפותה – זוקף ודיו.
ישן על כסא או על מכתשת גדולה או על הקרקע – לא יצא ידי חובתו, שלא קיים כפית המיטה.
מכבדים ומרביצים בית האבל, וכן מדיחים קערות כוסות וצלוחיות וקיתוניות בבית האבל.
אין מביאים את המוגמר ואת הבשמים לבית האבל, אבל לבית המנחמים מביאים, אך אין מברכים עליו.
משנה . בראשונה היו מוליכים הסעודה לבית האבל – עשירים בקלתות של כסף וזהב ועניים בסלי נוצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה, ולא בשום כלי אחר, מפני כבוד עניים.
בראשונה היו משקים בבית האבל – עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל משקים בצבועה.
בראשונה היו מגלים פני עשירים ומכסים פני עניים, מפני שפניהם מושחרים מחמת בצורת, והיו עניים חיים מתביישים התקינו שיהיו מכסים פני הכל.
דף כ"ז – ע"ב
בראשונה היו מוציאים עשירים בדרגש ועניים במיטה של מתים, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו מוציאים כולם במיטה של מתים.
בראשונה היו מניחים את המוגמר תחת מתים חולי מעיים כדי שלא יסריחו, והיו חולי מעיים חיים מתביישים שכשימותו ידעו הכל שמתו מחולי מעיים, התקינו שיהיו מניחים תחת כל המתים.
בראשונה היו מטבילים בגדי נידות שמתו, והיו נידות חיות מתביישות, התקינו שיהיו מטבילים בגדי כל המתות.
בראשונה היו מטבילים בגדי זבים שמתו, והיו זבים חיים מתביישים, התקינו שיהיו מטבילים של כל המתים.
בראשונה היה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו מפני שהיו מלבישים אותם תכריכים יקרים, עד שהיו קרובים מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן, ועכשיו נוהגים אפילו בקנבוס הנקנה בזוז.
אין אומרים ברכת אבלים במועד, אבל עומדים בשורה, ומנחמים, ופוטרים את הרבים שאומרים למנחמים לכו לבתיכם.
אין מניחים את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד, אבל מספידים תלמיד חכם בפניו אף במועד, וכל שכן בחנוכה ופורים, ויום שמועה כבפניו דמי.
הספד – מטפח על הלב, טיפוח – מטפח יד אחת על חברתה, קילוס – חובט רגלו בקרקע, ודווקא במנעל ולא בסנדל, מפני הסכנה שהופכו ושובר רגלו.
אבל כיון שנענע ראשו שנראה שניחם מעצמו – שוב אין מנחמים רשאים לישב אצלו.
הכל חייבים לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה, ואם עמדו אין אומרים להם שבו כיון שאין חייבים לעמוד אין צריכים רשות לשבת.
אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, רבה ורב יוסף החליפו סעודותיהם.
מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה, ומשמתים את העושה מלאכה, ואם יש חבורות הממונים לקבור המתים מותר.
כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה, כאותה אשה בשכונת רב הונא שמתו שבעה בניה מחמת שבכתה יותר מדאי אף אחר שהזהירה רב הונא, ולבסוף מתה גם היא.
שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לאיסור גיהוץ ותספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים יותר ממני.
'בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד' – לרב יהודה היינו להולך בלי בנים, ורבי יהושע בן לוי לא הלך לבית אבלים אלא כשמת בלי בנים, לרב הונא היינו למי שעבר עבירה ושנה בה שנעשית לו כהיתר.
אבל שלש ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי כתפיו, משלשה עד שבעה – כאילו מונחת כנגדו בקרן זווית, מכאן ואילך – כאילו עוברת כנגדו בשוק.
***************