לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי ל' שבט תשפ"ב 

מסכת מועד קטן דף כ'

דף כ' – ע"א

קבר מתו ברגל – אין הרגל עולה למניין שבעה, שאין נוהגים בו דיני אבילות של נעילת הסנדל וכפיית המטה, ולמניין שלושים ימי אבילות – אביי הסתפק אם עולה כיון שנוהג בימי החג באיסור גיהוץ ותספורת מחמת החג, והשיב לו רבה שאינו עולה, אכן הגמרא הוכיחה מברייתא שעולה.

הקוברמתו שני ימים קודם הרגל –  מונה חמישה ימים אחר הרגל, ובאותם ימים – מלאכתו נעשיתבאחרים ועל ידי עבדיו ושפחותיו בצינעא בתוך ביתו, ואין צריך לנחמו שכבר נחמוהו שבעה ימים ברגל.

קברו שלושה ימים בסוף הרגל מונה שבעה אחר הרגל, ארבעה ימים הראשונים מנחמים אותו, ושלושה ימים אחרונים אין צריך לנחם שכבר ניחמוהו ברגל.

קברו בתחילת הרגל מונה שבעה אחר הרגל, ובאותם הימים מלאכתו נעשית באחרים ועל ידי עבדיו ושפחותיו בצינעא בתוך ביתו, ואין צריך לנחםשכבר ניחמוהו ברגל.

קיים כפיית המטה לפני הרגל אינו צריך לכפותה לאחר כך, לתנא דמתני' ובית שמאי ורבי אליעזר קיים הוא ג' ימים, לחכמים והלל אפילו שעה אחת, ונחלקו האמוראים כדעת מי ההלכה.

'והפכתי חגיכם לאבל' מה חג שבעה ימים אף אבל, ושמועה רחוקה נוהגת רק יום אחד שמצינו בחג השבועות שיום אחד נחשב לחג.

שמועה רחוקה שאחר שלושים יום – לרבי עקיבא אינה נוהגת אלא יום אחד ואפילו על אביו ואמו, לדעת תנא דברייתא – כל שמועה רחוקה נוהגת יום אחד, ועל אביו ואמו נוהגת שבעה ושלושים, ולדעת חכמים – כל שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלושים, והלכה כרבי עקיבא אף שבעלמא הלכה כרבים אפילו כשהם מחמירים – בהלכות אבילות הלכה כדברי המיקל.

דף כ' – ע"ב

רבי חייא שאל את רב שהיה בן אחיו ובן אחותו אם אביו קיים (אייבו אחיו של רבי חייא), השיבו: אמי קיימת ? שאלו: אמך קיימת ? השיבו: אבי קיים ? אמר רבי חייא לשמשו חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ, שמע מינה:א. אבל אסור בנעילת הסנדל, ב. שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ג. מקצת היום ככולו.

שמע שמועה קרובה בשבת וברגל, יום השבת והרגל עולה לו להשלים ימי שלושים, ולמוצאי שבת ורגל נעשית שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד.

קריעה בשמועה רחוקה – לרבי מני אינו קורע שאין קריעה בלי שבעה ימי אבילות, לרבי חנינא קורע.

מי שלא היה לו חלוק לקריעה, ונזדמן לו לאחר כך – תוך שבעה קורע לאחר כך אינו קורע, ורבי זירא הוסיף שעל אביו ואמו קורע גם לאחר כך, אך אין זה מעיקר הדין אלא לכבוד אביו ואמו.

כל הקרובים האמורים בפרשת כהנים שכהן מטמא להםמתאבלים עליהם – אשתו, אביו, אמו, אחיו ואחותו הבתולה מאביו, בנו ובתו, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו, ואחותו הנשואה מאביו או מאמו. לרבי עקיבא מתאבל גם על שניים שלהם – אבי אביו בן בנו בן בתו בן אחותו. לרבי שמעון בן אלעזר רק על בן בנו ועל אבי אביו. לחכמים כל שמתאבל עליו מתאבל עמו כשהוא עמו בבית.

משום כבוד אשתו נוהג עמה אבילות וכופה מיטתו כשמת חמיו או חמותו, אך בשאר קרוביה לא, ואינו יכול לכופה להיות כוחלת ופוסקת, ומכל מקום מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו.

***************

יום רביעי א' אדר תשפ"ב 

מסכת מועד קטן דף כ"א

דף כ"א – ע"א

בן בנו של אמימר מת וקרע עליו אמימר, כשבא בנו חזר וקרע בפניו, ונזכר שקרע מיושב עמד וקרע פעם שלישית.

קריעה מעומד אין ללמוד מ'ויקם איוב ויקרע את מעילו', שהיה יושב ועמד כדי לקרוע (ואינו דומה לכתוב 'ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה' ששם אין עמידה מעכבת, ששם דיברה תורה כלשון בני אדם), שמא עשה יותר מן הדין כשם שתלש שערו, אלא למדים מהאמור בדוד 'ויקם המלך ויקרע את בגדיו'.

אבל אסור – במלאכה, ברחיצה, סיכה, תשמיש המטה, נעילת הסנדל, לקרות בתנ"ך, לשנות במשנה במדרש ובהלכות ובתלמוד ובאגדות.

היו רבים צריכים לדרשתו אינו נמנע, אך לא יעמיד מתורגמן אלא ינהג כרבי יהודה בר אילעאי, שכשמת בנו נכנס לבית המדרש ולחש לר' חנניה בן עקיבא ור' חנניה בן עקיבא למתורגמן והמתורגמן השמיע לרבים.

אבל אינו מניח תפילין לרבי אליעזר – שלושה ימים, וביום השלישי מותר, שעיקר אבילות שתי ימים שכתוב 'ויתמו ימי בכי אבל משה', ואף אם באו פנים חדשות ביום שלישי אינו חולץ תפילין. לרבי יהושע – שני ימים, וביום השני מניח, שעיקר המרירות ביום הראשון שכתוב 'ואחריתה כיום מר' (ואין ראיה ממשה – שתקיף אבלו, ולרבי אליעזר – נהי שעיקר מרירות ביום ראשון עיקר אבילות שני ימים), ואם באו פנים חדשות מיום שני ואילך – חולץ. הלכה: לעולא – הלכה כר' אליעזר שאינו חולץ מיום שלישי ואילך לפנים חדשות, והלכה כרבי יהושע שמניח מיום שני ואילך, אך ביום שני חולץ לפנים חדשות, לרבא מניח גם ביום שני ואינו חולץ לפנים חדשות.

הגם שסובר רבא כתנא דמתניתין שעיקר אבילות ג' ימים – לענין הנחת תפילין שהיא מצוה פוסק שמניח מיום שני ואילך.

דף כ"א – ע"ב

אבל אסור במלאכהבשלושה ימיםראשונים, ואפילו אם הוא עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו, והאשה טווה בפלך בתוך ביתה.

אבל בשלושה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבלאחר לנחמו, אחר שלושה ימים – הולך, ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים.

אבל בשלושה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, ואם שואלים לו אינו משיב ומודיע להם שאבל הוא. משלישי ועד שביעי – משיב ואינו שואל, ואינו צריך להודיע שהוא אבל. משביעי עד שלושים – הוא שואל בשלום אחרים, שאחרים שרויים בשלום, ואין אחרים שואלים בשלומו, שהוא אינו שרוי בשלום, ואם שאלו בשלומו משיב כדרכו, ואין צריך להודיע שהוא אבל. משלושים עד שנים עשר חודש – שואל ושואלים לו, ובאבילות על אביו ואמו אין שואלים בשלומו.

כשמתו בניו של רבי עקיבא נכנסו כל ישראל והספידו הספד גדול, בשעת פטירתם עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, אפילו אם קברתי שני בנים שנשואים מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי, ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא יש בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלוקיו בלבו, וכל שכן שלכבוד התורה באתם לכו לביתכם לשלום, ואף שאבל בתוך שלושה ימים אינו שואל בשלום – כבוד רבים שאני.

המוצא חבירו אבל בתוך שלושים יום מדבר עמו תנחומים, לאחר שלושים יום אינו מדבר עמו תנחומים כדרכו אלא אומר לו תתנחם, ואינו מזכיר שם המת. מתה אשתו ונשא אחרת – אינו רשאי להיכנס לביתו לדבר עמו תנחומים, מצאו בשוק מנחמו בשפה רפה ובכובד ראש. אבל על אביו ואמו – בתוך שנים עשר חודש מדבר עמו תנחומים, לאחר שנים עשר חודש אומר תתנחם, ולא ינחמו כדרכו שדומה לאדם שנשברה רגלו וחייתה, מצאו רופא ואמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפא כדי שתדע שסממנים שלי יפים.

***************