לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת מכות דף ב׳ – י״ב

דף ז' – ע"א
עדי הלוואה שקרובים לערב –  סבר רב פפא סבר להכשיר, כיון שאינם קרובים ללווה ולמלווה. ואמר לו רב הונא בריה דרב יהושע שיש לפסול, משום שאם אין מעות ללווה גובים מהערב.
משנה . נגמר דינו וברח ובא לאותו בית דין  – אין סותרים דינו, הגם שגמרו דינו בחוץ לארץ ועכשיו הוא בארץ ישראל.
כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני העדים– הרי זה יהרג. אבל אם נגמר דינו בחוץ לארץ ועכשיו הוא בארץ ישראל – סותרים את דינו, שמא יצא זכאי משום זכות ארץ ישראל.

'חובלנית' – לת"ק: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע–  נקרא חובלנית. לרבי אליעזר בן עזריה: אם הורגת אחד לשבעים שנה-  וספק בדבריו אם כוונתו שאז כבר נקראת חובלנית, או שזה עדיין כאורח ארעא.
סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ – שנאמר, 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם, 'בשעריך'ללמד שבשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל ופלך ובכל עיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ולא בכל עיר.
רבי טרפון ורבי עקיבא אמרו:  אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם. שהיו שואלים עדים על הרוצח: בדקתם שלא היה הנהרג טריפה? ואם תמצא לומר שלם היה שמא במקום סייף היה נקב.ועדים בבועל הערוה שאלו: ראיתם כמכחול בשפופרת? רשב"ג אומר: אם היו נוהגים כן הרי הם מרבים שופכי דמים בישראל. ודי במנאפים כשמואל שיעידו שנראו כמנאפים.
הדרן עלך פרק כיצד העדים
פרק שני – אלו הן הגולין

דף ז' – ע"ב
משנה . אלו הן הגולין: שנאמר 'ויפל עליו וימות' – ללמד אין גולה אלא ההורג בשוגג בדרך ירידה ולא בדרך עליה 'עד שיפול דרך נפילה'. ולכן במעגילה שנפל והרג – חייב רק כשעיגל בה ולא כשמשכה, ובחבית – דווקא כששלשל ולא כשדלה בה, ובנפל מסולם והרג – דווקא בירידתו ולא בעלייתו.
'בשגגה' – ללמד פרט למזיד ובאומר שמותר, וסובר רבא שאינו אנוס, רק קרוב למזיד.

'בבלי דעת' – ללמדפרט למכווין להרוג בהמה או כותי או נפל, והרג ישראל בן קיימא.

'אם בפתע' – ללמד פרט לקרן זוית.

'בלא איבה' – ללמד פרט לשונא.

'הדפו'– ללמד שדחפו בגופו בלי כוונה.

'או השליך עליו' – ללמד לירידה והיא לצורך עליה שדינה כירידה.

'בלא צדיה' – ללמדפרט למכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר.

'אשר לא צדה' – ללמד פרט למכוון לזרוק שתים וזרק ארבע.
'ואשר יבא את רעהו ביער' –ללמדמה יער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, ולא בחצר בעל הבית.
קצב שהיה מקצב והרג בשוגג – דרך עליה פטור, דרך ירידה [גם לצורך עליה] חייב, ולכן: א. השפיל ידו לפניו כדי להרים בכח – הרג בהשפלתו חייב, הרג כשהרים בעלייתו לאחוריו – פטור. ב. הרים ידו בכח והשפילה לאחוריו וחזר והגביהה להכות לפניו – הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב, הרג בהגבהתו פטור.
הסתפק רבי אבהו בעולה לסולם ונשמט שליבה מתחתיו והרג  – אם הולכים אחרי האדם שעסוק בעליה ואינו גולה, או אחרי השליבה הנדחק כלפי מטה וגולה. ופשט רבי יוחנן שהוא כירידה לצורך עליה וגולה.
לעניין שליבת סולם למדנו ברייתא שפטור וברייתא שחייב  – אין לומר שנחלקו בספק של
רבי אבהו רק יש לומר: א. לענין גלות – פטור כיון שהיא עליה, ומה ששנינו בברייתא חייב הוא לעניין נזקין, שאין חילוק בין עליה לירידה. ב. אם התליה השליבה, היא נכפפת כשעולים עליה – הוא דרך ירידה וחייב, ואם לא התליעה – הוא דרך עליה ופטור. ג. אם היא מהודקת – הוא דרך עליה ופטור, ואם אינה מהודקת – אף שאינה מתולעת יש בזה דרך ירידה וחייב.
משנה . אם נשמט הברזל מקתו והרג – לרבי: אינו גולה, לחכמים: גולה.

אם נהרג בעץ המתבקע – לרבי: גולה,לחכמים: אינו גולה.
טעם רבי:  וכי נאמר 'ונשל הברזל מעצו'? והרי לא נאמר אלא 'מן העץ', והיינו משום שיש אם למסורת ונכתב 'ונישל' (בחיריק). טעם חכמים: שסוברים יש אם למקרא, ונקרא 'ונשל' (בקמץ). ואכן גם רבי סובר שיש אם למקרא, והוסיף: ועוד, מה עץ הנאמר למעלה – 'לכרות העץ', הוא עץ המתבקע, גם עץ האמור למטה – 'מן העץ', הוא המתבקע.
רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא – סוברים יש אם למקרא.
הזורק רגב אדמה על תמרים שבדקל ונפלו התמרים והרגו – הוא כאותו מחלוקות של רבי ורבנן, ואין אומרים שהרגב הוא כמו כח ראשון והתמרים הם כח שני, רק נחשב, הרגב – כגרזן, והתמרים – כעץ המתבקע, וגולה לרבי. אבל אם זרק רגב על העץ, והעץ הכה אשכול התמרים ונפלו והרגו – הרי זה כח כוחו ואינה גולה גם לרבי.

****************

דף ח' – ע"א
משנה . הזורק אבן לרשות הרבים והרג –   גם אם סותר כותלו הרי הוא מזיד וחייב, שהיה צריך להסתכל אם אין שם אדם, וגם בלילה. וכן אם סותר לאשפה שמצוי בה רבים. ואם סתר לאשפה העשוי לפנות בה בלילה, ואינה עשויה לפנות בה ביום רק פעמים, אם סתר שם ביום – גולה, משום שאינו פושע כיון שאינה עשויה לפנות בה ביום, ואינו אונס כיון שלפעמים מתפנים גם ביום.
אם אחר שיצאה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה  – פטור לרבי אליעזר בן יעקב. שנאמר,
'ומצא את רעהו' – פרט לממציא את עצמו, 'ומצא' נדרש כעניין הפסוק, ונאמר 'יער', כמו שהיער היה מקודם כך גם הנהרג.
בגאולת שדה אחוזה נאמר 'ומצא כדי גאולתו' – פרט למצוי בידו מתי שמכר, שלא ימכור ברחוק
ויגאל בקרוב, או ימכור רעה ויגאל יפה, שנדרש כמו הפסוק – שנאמר בו 'והשיגה ידו' והוא אחרי המכירה.
זרק אבן לחצירו והרג – אם יש רשות לניזק להיכנס לשם – גולה, ואם לא – אינו גולה, שנאמר, 'ואשר יבא את רעהו ביער' – כמו יער שיש רשות לשניהם להיכנס לשם.
אב המכה בנו, ורב הרודה תלמידו, ושליח בית דין להלקות, שהרגו בשוגג –לאבא שאול אינם גולים, משום שעשו מצוה, שנאמר 'לחטוב עצים' – כמו חטיבת עצים שהוא רשות. והקשה חכם אחד לרבא על דרשת אבא שאולשמא הפסוק עוסק בחטיבת עצי סוכה ועצי מערכה שהם מצוה. והשיבו תחילה: גם חטיבת עצים האלו אינם מצוה, שהרי אם מצא חטוב חוטב. מה שאין כן הכאת בנו ותלמידו לעולם הוא מצוה גם אם לומד, שנאמר 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'. ואחר כך ענה תשובה טובה: בוודאי הפסוק עוסק בחטיבת רשות, שנאמר 'ואשר יבא את רעהו ביער' – שבא ברצונו, ולא שהיה מוכרח משום מצוה.
'ואיש אשר יטמא ולא יתחטא: 'אשר' – משמע שתלוי ברצונו, 'עוד טומאתו' – ללמד גם הנטמא למת מצוה חייב כרת בנכנס למקדש. 'טמא יהיה' – ללמד טבול יום. 'טומאתו בו' – ללמד מחוסר כיפורים.
דף ח' – ע"ב
'בחריש ובקציר תשבות' – לרבי עקיבא:  הוא בשמיטה (שאם הוא בשבת – מה נשתנו מלאכות אלו), ואינו נצרך לחריש וקציר של שביעית, שכבר נאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור', רק בא לאסור חריש של ערב שביעית שנכנס והמועיל לשביעית, וקציר של שביעית שגדל בה שליש שיצא למוצאי שביעית – שיש בו קדושת שביעית. לרבי ישמעאל:הוא בשבת, ובא ללמד מה 'חריש'רשות, גם 'קציר' רשות – יצא מצות קצירת העומר שדוחה שבת. הקשה חכם אחד לרבאעל דרשת רבי ישמעאל: אולי הפסוק הוא לעניין חרישה לעומר שהוא מצוה, וגם מזה 'תשבות'. ובתחילה השיבו: שאין זה חרישת מצוה, כיון שאם מצא חרוש אינו חורש,מה שאין כן קצירה שאם מצא תבואה קצור צריך לקצור בשביל עומר. והכאת בנו ותלמידו ששנינו במשנה שנחשב מצוה הוא משום שגם אם למד מצוה להכותו. והשיבו רבא תשובה טובה, 'קצירה' שנאמר בפסוק דומה 'לחרישה' האמור בו – ומה חרישה הוא כזה שאם מצא חרוש אינו חורש, גם קצירה הוא באופן זה שאם מצא קצור אינו קוצר, ולא בשל עומר, שהרי עומר גם אם מצא קצור מצוה לקצור ולהביא.
משנה . האב שהרג בנו בשוגג – גולה על ידו והוא כשהכהו כדי ללמד אומנות, ויש לו כבר אומנות אחרת,אבל ללמוד תורה לעולם מצוה, וגם ללמד אומנות הוא מצוה אם אין לו.
בן שהרג אביו בשוגג – גולה על ידו והוא לשיטת חכמים שסוברים שמיתת סייף חמור מחנק, ולכן ההורג במזיד שחייב מיתת 'חנק' משום חובל באביו, ומיתת 'סייף' משום רוצח – נידון בסייף, ולכן יש לו כפרה בגלות.
שנינו בברייתא: 'מכה נפש' – פרט למכה אביו:  א. הוא כשיטת רבי שמעון הסובר שחנק חמור מסייף, וההורג אביו במזיד חייב חנק על החבלה, ולכן ההורג בשוגג אינו גולה – ששגגת חנק לא ניתנה לכפרה בגלות. ב. לרבא – פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, שלא נאמר שכיון שבמזיד נהרג בשוגג גולה.
הכל גולים על ידי ישראל, וישראל גולים על ידיהם: חוץ מגר תושב. וגר תושב אינו גולה רק על ידי גר תושב.
הכל גולים על ידי ישראל: לרבות עבד וכותי שהרג ישראל.
עבד וכותי גולה ולוקה על  ישראל: גולה – אם הרג בשוגג, לוקה – אם קילל.
ישראל גולה ולוקה על ידי כותי ועבד: 'גולה' – אם הרג בשוגג, 'לוקה' – בכותי אין לפרש אם קיללו,שהרי אינו עושה מעשה עמך, וכן אין לפרש בהעיד בו והוזם, שהרי עבד שנשנה עמו אינו בן עדות,רק לוקה אם הכהו בהכאה שאין בה שוה פרוטה, וסובר התנא שלא הוקשה הכאה לקללה, וחייב על בהכאת מי שאינו עושה מעשה עמך.

********************

 

דף ט' – ע"א
הקשו סתירה במשנה:  שנינו 'הכל גולים על ידי ישראל, וישראל גולים על ידיהם, חוץ מגר תושב' – הרי משמע שדינו כגוי, ומאידך שנינו במשנה 'גר תושב גולה על ידי גר תושב' ? ותירץ רב כהנא: אם הרג גר תושב את חבירו גר תושב – דינו כישראל שגולה, אבל אם הרג ישראל – אינו גולה. (ולעניין ישראל שהרג גר תושב – נחלקו ראשונים, וברש"י נחלקו המפרשים.
יש שהקשו הסתירה בפסוק:נאמר 'לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים' – ומשמע גם לגר תושב, ונאמר 'והיו לכם הערים למקלט' – ומשמע 'לכם' ולא לגרים ? ותירץ רב כהנא כנ"ל.
שנינו בברייתא, בן נח שעבר על אחת משבע מצוות נהרג , ולכן גר תושב וגוי שהרגו (וגם בשוגג,
שהרי אין צריכים התראה) נהרגים, ומשמע שכשם שגוי נהרג בין אם הרג מינו ובין אם הרג מי
שאינו מינו, כך גם גר תושב אם הרג גר תושב נהרג – ולא כפי ששנינו במשנה שגולה? ותירצו: א. לרב חסדא: אם הרגו דרך ירידה שישראל באופן זה גולה – גולה, דרך עלייה שישראל פטור בגלות – נהרג. ב. לרבא: אם בדרך ירידה שישראל גולה די לגר תושב בגלות, כל שכן שלא יהרג בדרך עליה שישראל פטור לגמרי.רק האופן שגר תושב שהרג גר תושב נהרג הוא באומר מותר, שהוא קרוב למזיד. לאביי ורב חסדא: אומר מותר – אנוס הוא.
הרג משום שחשב שזה בהמה ונמצא אדם, או סבור שהוא כנעני ונמצא גר תושב – לרבא: חייב,
שהאומר מותר קרוב למזיד. לרב חסדא: פטור, שאומר מותר אנוס הוא.
נאמר באבימלך מלך גרר: 'הנך מת על האשה אשר לקחת' – לרבא: בידי אדם, שאומר מותר קרוב
למזיד. לרב חסדא: בידי שמים, ודייק מהכתוב 'מחטוא לי,' והקשו שאפשר שהחטא הוא 'לי' אבל עונשו מסור לבני אדם, וכמו שאמר יוסף 'וחטאתי לאלוקים', ובעריות ודאי דינו מסור לאדם. ומה שטען אבימלך 'הגוי גם צדיק תהרוג…' לא הסכימו עמו משמים, אלא השיבו: 'ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא' – וכי אם אינה אשת נביא אין צריך להחזיר? אלא: 'ועתה השב אשת האיש' – מכל מקום,ומה שטענת 'הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא…' – נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלים אותו, כלום שואלים אותו אשתך זו אחותך זו? מכאן שבן נח נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד.
דף ט' – ע"ב
משנה . סומא שהרג בשוגג –  לרבי יהודה: אינו גולה, 'הטעם' שנאמר 'ואשר יבא את רעהו ביער' – אפילו סומא, 'בלא ראות' – למעט הסומא, 'בבלי דעת' – פרט למתכוין. לרבי מאיר: גולה, 'הטעם' שנאמר, 'בלא ראות – בלי דעת' שניהם למעט סומא, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
הרג בשוגג שונא–   א. לת"ק: אינו גולה. ב. לרבי יוסי: נהרג – שהוא כמועד. ומדובר בחבר, וכרבי יוסי בר יהודה שחבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה רק להבחין בין שוגג למזיד. ג. לרבי שמעון: כל שיכול לומר לדעת הרג, והוא כשנשמט – אינו גולה, ואם הרג שלא לדעת והוא כשנפסק – גולה.
משנה . ההורג בשוגג גולה לערי מקלט –  שלשה בעבר הירדן, ושלשה בארץ כנען, ולא קלטו אלו שבעבר הירדן כל זמן שלא נבחרו אלו שבארץ, שנאמר 'שש ערי מקלט תהיינה' – עד שיהיו כל שש קולטות כאחת.
'תכין לך הדרך ושלשת'–   שצריך לכווין דרכים מזו לזו.
'וזה דבר הרוצח' – מוסרים לו שני תלמידי חכמים ללוותו הדרך, שמא יבוא גואל הדם להורגו וידברו אליו להצילו. לרבי מאיר: הוא מדבר בעצמו, שנאמר 'וזה דבר הרוצח.'
כל ההורגים בשוגג ובמזיד גולים לערי מקלט, ובית דין שולחים להביאו משם, מי שהיה מזיד
והתחייב מיתה בבית דין – הרגוהו, מי שלא נתחייב כלום – פטרו, ומי שמחיוב גלות – מחזירים אותו למקומו.
ערי המקלט של משה ויהושע היה זה כנגד זה כשורות של כרם:חברון ביהודה – כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים – כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי – כנגד גולן בבשן.
'ושלשת' – שיהו משולשים, שיהא מדרום לחברון – כמו מחברון לשכם, ומחברון לשכם – כמו משכם לקדש,ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון.

*****************

 

דף י' – ע"א
'גלעד'  – היה עיר מקלט בעבר הירדן,משוםשהיה שם מצוי רוצחים, כנאמר 'גלעד קרית פועלי און עקובה מדם' – שהיו עוקבים להרוג נפשות.
'שכם' – שהיא באמצע ארץ ישראל היה עיר מקלטמשום שהיה מצוי שם רוצחים, שנאמר 'חבר כהנים דרך ירצחו שכמה' – שהיו מתחברים להרוג נפשות כמו כהנים המתחברים לחלוק תרומה בבית הגרנות.
ארבעים ושתים ערי מקלט  – רק קולטות רק לדעת, והשש האלו קולטות גם שלא לדעת.
'חברון' –  היא עצמה עיר מקלט, ופרווריה ניתנו לכלב לנחלה.
'קדש'–  היה עיר מבצר, ובסמוך לה עיר בינונית שנקראת גם על שמה ומשלשת ערי מקלט.
ערי מקלט – אין עושים אותם לא קטנים משום שאין שם מזונות, ולא גדולים שכולם נקבצים שם, רק עיירות בינוניות, ואין מושיבים אותם רק במקום מים, ואם אין שם מים מביאים להם מים. ואין מושיבים אותם רק במקום שווקים ובמקום אוכלוסים, נתמעטו האוכלוסין מוסיפים עליהם, נתמעטו דיוריהם מביאים להם כהנים לוים וישראלים, שנאמר 'ונס אל אחת הערים האלה וחי' – עשה הכל שיהא לו חיות.
מכירת כלי זין ומצודה – לרבי נחמיה:אין מוכרים בערי מקלט, שלא יבוא גואל הדם לקנות ויהרוג הרוצח, לחכמים: מותר, ולכו"ע אין פורסים בתוכם מצודות, ואין מפשילים לתוכם חבלים – כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצוי שם.
'וחי' – ללמד תלמיד שגלה מגלים רבו עמו, שעשה לו חיות. ומכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו
הגון.
הרב שגלה – מגלים הישיבה עמו,ואף שדברי תורה קולטים, שנאמר אחרי פרשת ערי המקלט 'וזאת התורה', מכל מקום גולה, משום, א. שהם קולטים רק בשעה שעוסק בהם. ב. קולטים רק ממלאך המות, וכמעשה אצל רב חסדא שלא הפסיק פיו מללמוד, ולא יכול שליח של מלאך המות להמיתו עד שישב על ארז ופקע והפסיק מהלימוד.
מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה תחילה  – מפני שהוא פתח בהצלת יוסף, שנאמר, 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'.
'אז יבדיל משה… מזרחה שמש'  – אמר הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצחים בהכנת כל צורכיהם,  וי"א ששאלו: הזרחת שמש לרוצחים בהבדלת ערי מקלט.
'אוהב כסף לא ישבע כסף' – זה משה רבינו, שידע שאין שלשה ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחר שלשה שיש בארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה.
'ומי אוהב בהמון לא תבואה'

א.   לרבי סימאי: למי נאה ללמד בהמון – ברבים, מי שכל תבואה שלו – שבקי במשנה בהלכות ובאגדות.

ב.     לרבנן או אבא בר מרי: כל האוהב בהמון – תלמידי חכמים, לו תבואה – שהתורה מחזרת עליו, נתנו חכמים עיניהם ברבא בן של רבה שזכה לבנים תלמידי חכמים.

ג.     לרב אשי: כל האוהב ללמוד בהמון – עם הרבה חברים, לו תבואה, כמו שדרשו 'חרב אל הבדים ונואלו' – חרב על צווארי שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשים, כנאמר 'אשר נואלנו,' ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר 'ואשר חטאנו,' ונאמר 'נואלו שרי צוען.'

ד.    כל האוהב ללמד תורה בהמון – תלמידים, לו תבואה – הוא יחכים בפלפול,כמו שאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם.

מי ימלל גבורות השם ישמיע כל תהלתו – למי נאה למלל גבורות ה', מי שיכול להשמיע כל תהילתו.

'אמר רבי יהושע בן לוי'

א.   עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' – מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, 'שערי ירושלים' – שהיו עוסקים שם בתורה.

ב.    'שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' – אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמעתי בני אדם אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. אמר לו הקב"ה: 'כי טוב יום בחצריך מאלף' – טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להקריב לפני על גבי המזבח.

דף י' – ע"ב

תכין לך הדרך' – עשה הכנה לדרך, שיהא כתוב 'מקלט' על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.
'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך' – אם לחטאים יורה, קל וחומר לצדיקים.
'ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו' – 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', הפסוק מדבר על שני בני אדם שהרגו נפש בלי עדים, אחד בשוגג ואחד במזיד, הקב"ה מזמינם לפונדק אחד,ההורג במזיד – יושב תחת סולם, וזה שבשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו – המזיד נהרג והשוגג גולה.

'בדרך שאדם רוצה בה מוליכים אותו'

מהתורה – נאמר בתחילה לבלעם 'לא תלך עמהם', ואח"כ נאמר לו 'קום לך אתם'.

מהנביאים – 'אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך' – בדרך אשר תבחר.

מהכתובים – 'אם ללצים' – אם ללצים בא אדם האדם להתחבר, 'הוא יליץ' – אין מעכבים בידו.
רוצח שגלה לעיר מקלט ומצא גואל הדם והרג  – י"א: שפטור, שנאמר 'ולו אין משפט מות' אמור רק בגואל הדם, ולא ברוצח שכבר נאמר בו 'כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום'. וי"א: שחייב, משום שיש ללמוד מהמשך הפסוק שנאמר 'והוא לא שונא לו מתמול שלשום' הנאמר ברוצח.
שנינו במשנה שמוסרים לגולה שני תלמידי חכמים ללוותו בדרך להצילו מגואל הדם, לרב הונא: אין להוכיח מכאן שאם הרגו גואל הדם חייב, ותלמידי חכמים כדי שיתרו בו, אלא כמו 'וידברו אליו' – אומרים לו דברים שראוי לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו. שלא יחשוב שמזיד הוא – כרבי יוסי ב"ר יהודה שגם מזיד מקדים לערי מקלט (ובית דין שולחים להביאו משם, ומי שנתחייב מיתה הרגו, ומי שלא נתחייב פטרו, ומי שנתחייב גלות מחזירים אותו למקומו.) לרבי: – מהדין אין המזידים גולים, רק הם מעצמם גולים כסבורים שגם את המזיד קולטות, ובא הכתוב ללמד שיוציאו אותו מעיר מקלט.
לרבי מאיר: הוא מדבר בעצמו, שנאמר 'וזה דבר הרוצח.' אמרו לו חכמים: הרבה שליחות עושה, ולכן יש ללוותו שני תלמידי חכמים שידברו.
אמר רבי אלעזר:

א.   עיר שרובה רוצחים אינה קולטת  – שנאמר 'ודיבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו',
ולא שהושוו דבריהם לדבריו.

ב.    ב. עיר שאין בה זקנים – אינה קולטת, שצריך 'זקני העיר'. וי"א: שקולטת שפירוש 'זקני' הוא רק למצוהבעלמא. וכן נחלקו אם נעשה בעיר כזה בן סורר ומורה, שגם שם נאמר 'זקני עירו.' וכן נחלקו אם מביאה עגלה ערופה, שגם שם נאמר 'זקני העיר ההיא'.

*******************

 

דף י"א – ע"א
פרשת ערי מקלט נאמרה בספר יהושע בלשון עזה: 'וידבר ה' אל יהושע…', ולשון 'דבר' הוא בלשון קשה כנאמר 'דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות' [אבל 'נדברו' הוא בלשון נחת, כנאמר 'ידבר עמים תחתינו'], משום, א. מפני שהם של תורה. ב. מפני ששהה יהושע מלהפריש.
'ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוקים' – י"א: שהם שמונה פסוקים אחרונים
שבתורה הנאמר בהם מיתת משה, וי"א: שהם פרשת ערי מקלט, והכוונה היא 'ויכתוב יהושע' – בספרו 'את הדברים האלה'הכתובים 'בספר תורת אלהים.'
ספר שתפרו בפשתן – י"א: שפסול, שנאמר בתפילין 'למען תהיה תורת ה' בפיך,' והוקשה כל התורה כולה לתפילין שהם הלכה למשה מסיני לתפור בגידים. וי"א: שכשר, והוקש רק 'למותר בפיך' ולא להלכותיו. אמר רב: ראיתי לתפילין דבי חביבי [דודי רב חייא] שתפורים בפשתן, ואין הלכה כן.
משנה . מיתת הכהן גדול מחזיר את הרוצח מעיר מקלט – גם כהן משוח בשמן המשחה, וגם כהן מרובה בבגדים, וגם כהן שעבר ממשיחותו- שנאמר שלשה פעמים 'הכהן הגדול'.

מיתת כהן משוח מלחמה – לרבי יהודה: גם מחזיר,שנאמר עוד 'לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן', לחכמים: כיון שלא נאמר בו 'הגדול' הכוונה לאחד משלשה ולא משוח מלחמה.
אימותיהם של כהנים היו מספקות לרוצחים בשוגג מחיה וכסות-  כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו,שאין זו קללת חינם (שנאמר בה 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא') – משום שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו. ויש אומרים שסיפקו להם כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו שאם לא יתפללו יענשו כנ"ל.
אריה אכל אדם במרחק שלשה פרסאות מרבי יהושע בן לוי – ולא דיבר עמו אליהו הנביא שלשה ימים, על שלא ביקש עליו רחמים.
קללת חכם באה גם בחינם  – והוכחה מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין צף התהום וביקש לשטוף העולם. שאל דוד: מהו לכתוב שם על חרס ולזורקו לתהום שיעמוד במקומו? וכל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר אם לעשות שלום בין איש לאשתו הותר למחות השם, כל שכן לכל העולם כולו, וכן עשה דוד על פיו. ובכל זאת נתקיימה בו הקללה כנאמר 'ואחיתופל ראה…ויחנק.'
קללת חכם באה גם על תנאי –  והוכחה מעלי הכהן שאמר לשמואל: 'כה יעשה לך… אם תכחד ממני דבר,' ואף שאמר לו ולא כיחד בכל זאת 'ולא הלכו בניו בדרכיו…'
דף י"א – ע"ב
נידוי על תנאי צריך הפרה  – והוכחהמיהודה, שאמר 'אם לא הביאותיו אליך…' ואף שהביאו נאמר 'יחי ראובן ואל ימות… וזאת ליהודה' – כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מגולגלים בארון,עד שביקש משה רחמים: ריבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה – יהודה, 'וזאת ליהודה'? אמר 'שמע ה' קול יהודה' – נכנסו עצמותיו למקומם, אבל לא הכניסו לישיבה של מעלה – אמר 'ואל עמו תביאנו.' לא ידע לישא וליתן בתורה עם החכמים – אמר 'ידיו רב לו.' לא ידע לתרץ קושיות – אמר 'ועזר מצריו תהיה.'
איבעיא: אם חוזר מעיר מקלט במיתת כל הכהנים גדולים הנשנו במשנה, או במיתת אחד מהם, ואין לפשוט שדווקא במיתת כולם ממה ששנינו שאם נגמר דינו בלי כהן גדול אינו יוצא משם לעולם,שאפשר שמדובר שם שכל השלשה לא היו בשעת גמר דין.
משנה . נגמר דינו לגלות וקודם שגלה מת הכהן גדול–  אינו גולה, שאין הגלות מכפרת רק מיתת הכהן גדול,ואם מי שכבר גלה יוצא מגלות במיתת הכהן, קל וחומר שמי שלא גלה אינו גולה.
מת כהן גדול קודם שנגמר דינו לגלות, ונתמנה כהן אחר, ונגמר דינו – חוזר במיתתו של
שני, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש' – וכי הוא מושחו? אלא זה שנמשח בימיו, שהיה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש.
נגמר דינו בלי כהן גדול, וההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג  – אינו יוצא משם לעולם.
הגולה אינו יוצא מעיר מקלט – לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות. וגם אם ישראל צריכים לו, וגם שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, שנאמר 'אשר נס שמה' – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
תחום עיר מקלט – קולטת כעיר מקלט עצמה.
רוצח בשוגג שיצא חוץ לתחום עיר מקלט– לרבי יוסי הגלילי: גואל הדם יש לו מצוה להורגו, ויש לכל אדם רשות להורגו. לרבי עקיבא: רק לגואל הדם יש רשות להורגו, ולכל אדם אסורים להורגו, ואם הרגו אותו חייבים.
מת הרוצח בשוגג אחרי גמר דין, קודם שגלה – מוליכים עצמותיו לעיר מקלט, שנאמר 'לשוב לשבת בארץ' – זו קבורה שהיא ישיבה בארץ.
מת בעיר מקלט ונקבר שם ומת הכהן גדול – מוליכים עצמותיו לקברי אבותיו, שנאמר 'ישוב
הרוצח אל ארץ אחוזתו' – זו קבורה שהיא ישיבה בארץ אחוזתו.
נגמר דינו לגלות והתברר שהכהן גדול בן גרושה או חלוצה–  י"א: שמתה כהונה ויוצא, וי"א: שבטילה כהונה ואינו יוצא משם לעולם.
כהן שהקריב קרבנות ונודע שהוא בן גרושה או חלוצה –  לרבי אליעזר: כל הקרבנות פסולים, לרבי יהושע: כשרים. ולרבי אליעזר בוודאי בטילה כהונה גם לענין חזרת רוצח, ומחלוקת הקודמת היא בדעת רבי יהושע – אם 'מתה' כמו הקרבנות שהם כשרים, או רק קרבנותיו כשרים משום 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה' – גם חללים שבו, אבל לענין חזרת רוצח בטילה כהונה ואינו חוזר.

*********************

 

דף י"ב – ע"א
טעה יואב בשעה ששלח שלמה להורג – לרב יהודה אמר רב:א. טעה שתפס בקרנות המזבח ורק גג המזבח קולט, ב. רק מזבח בית עולמים קולט, והוא תפס מזבח של שילה. לאביי: טעה גם: מזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, והוא זר.
שלש טעויות עתיד שר רומי לטעות לעתיד לבוא:א. רק 'בצר' קולטת – והוא גולה לעיר 'בצרה.' ב. קולט רק בשוגג – והוא מזיד. ג. קולטת רק אדם – והוא מלאך.
ערי מקלט לא נתנו ללויים לקבורה, שנאמר 'ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם' – לחיים ניתנו ולא לקבורה. אמנם רוצח בשוגג נקבר שם, שמפורש בפסוק 'שמה' – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
תחום עיר מקלט –  קולט, אבל אין הרוצח רשאי לגור שם, וגם במחילות. ועל הקרקע שסביבות העיר אסור לכל אדם לדור – שאין עושים שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש.
רוצח בשוגג שיצא חוץ לתחום עיר מקלט

א. לרבי יוסי הגלילי: יש לגואל הדם מצוה להורגו [ולכל אדם רשות להרגו] – שנאמר בגואל הדם 'ורצח', ולא 'אם רצח.'

ב. לרבי עקיבא: רק לגואל הדם יש רשות להרוג [וכל אדם אם הרגו חייבים] – שהרי לא נאמר 'ירצח'.

ג. לרבי אליעזר: גואל הדם שהרגו מיד שיצא חייב, שנאמר 'עד עמדו לפני העדה למשפט'. והם דרשו פסוק זה לענין סנהדרין שראו אחד שהרג נפש, שאין ממיתים אותו עד שיעמוד בבית דין אחר.
יצא הרוצח בשוגג מעיר מקלטו – לסובר שאין אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם: נהרג, שנתרבה מפסוק 'ואם יצא יצא'. ולסובר שאומרים דיברה תורה כלשון בני אדם: גולה, שאין לדרוש הכפילות, ואמר אביי שכן מסתבר, שלא יהא סופו חמור מתחילתו, מה תחילתו במזיד נהרג בשוגג גולה, גם סופו כן.
אב שהרג בנו –  גם לרבי יוסי הגלילי שמצוה על גואל הדם להרוג הרוצח אין אחי הרוצח נעשה גואל הדם להרוג אביו, שאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו מלקות שחייבו בית דין ולנדות על פי בית דין (חוץ ממסית). ומה ששנינו שנעשה הבן גואל הדם – הוא בנו של הנרצח, שהוא בן בנו של הרוצח.
דף י"ב – ע"ב
משנה . אילן שעומד בתוך תחום עיר מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, או להיפך – הכל הולך אחר
הנוף.  משנה במעשר שני: אילן העומד לפנים חומת ירושלים ונופו נוטה לחוץ או להיפך -מכנגד החומה ולפנים – כמו לפנים ומותר לאכול שם מעשר שני, מכנגד החומה ולחוץ – כלחוץ. ובתחילה חילקה הגמרא שלעניין מעשר – תלוי בחומה, אבל לענין עיר מקלט תלוי בדירה, ורק בנוף אפשר לדור.והקשו סתירה גם לענין מעשרות – משנה במעשרות: בירושליםובערי מקלט – הלך אחר הנוף.?מתרץ רב כהנא: המשנה כאן ובמעשרות כשיטת רבי יהודה שאמר: במערה הלך אחר פתחה, ובאילן אחר נופו. והמשנה במעשר שני כחכמים שהולכים כל חלק אחר מקומו.הקשו על רב כהנא: רבי יהודה לא אמר רק לחומרא, שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים – גם בנופו אינו יכול לפדות, אבל אינו יכול לאכול שם, ואם עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ – גם בעיקרו אסור לאכול בלי פדיון, וממילא כן גם בערי מקלט אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים – גם בעיקרו אין הגואל אדם יכול להרוג, אך אם עיקרו בפנים ונופו בחוץ אין לומר לקולא שיוכל להרגו בעיקרו כמו בנופו, שהרי עומד בתוך העיר.לרבא: כך מיושב תירוצו שלרב כהנא: עומד בעיקרו שבפנים – לכו"ע אסור לגואל הדם להורגו, עומד בנופו ויכול להורגו בחיצים ובצרורות – לכו"ע יכול להורגו. ונחלקו אם מותר לעלות על עיקרו שבפנים כדי להגיע לנופו להורגו – לרבי יהודה מותר וזה משנתינו כאן ובמעשרות – שהלך אחרי הנוף. ולחכמים אסור כמשנה במעשר שני – שכל חלק נידון כמקומו. לרב אשי: כך מיושב תירוצו רב כהנא: משנתנו והמשנה במעשר שני כרבי יהודה, ו'אחר הנוף' היינו 'אף אחר הנוף', ולעולם לחומרא, במעשר שני – כנ"ל, שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים – גם בנופו אינו יכול
לפדות, ואם עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ – גם בעיקרו אסור לאכול בלי פדיון. ובערי מקלט אם נופובפנים – גם בעיקרו שבחוץ אין גואל אדם יכול להורגו, אך אם עיקרו בפנים אין יכול להורגו בעיקרו גם כשנופו בחוץ.
משנה . רוצח בשוגג שגלה לעיר מקלט והרג בשוגג בתוך העיר – גולה לשכונה אחרת.
בן לוי שדר בעיר מקלט ורצח בשוגג –  למשנה: גולה לעיר מקלט אחרת. לברייתא דלהלן: גולה לשכונה אחרת.
'ושמתי לך' – בחיי משה. 'מקום' – ממקומך, מחנה לויה. 'אשר ינוס שמה' – שהיו ישראל מגלים הרוצחים בשוגג במדבר למחנה לויה, ובן לוי שהרג גולה מפלך לפלך. 'המקור' לשניהדינים רוצח – לכו"ע, בן לוי – רק לברייתא, שנאמר 'כי בעיר מקלטו ישב' – והוא מיותר אלא ללמד עיר שקלטתו כבר.

***************