לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ה׳ חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף ה׳

דף ה' – ע"א

מהלכי הגמרא בפירוש מאמרו של שמואל בפירוש המשנה ש'מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך' היינו שעם כל אחד מהלשונות אמר גם 'שאני אוכל לך' או 'שאני טועם לך':

א. אם אמר רק חלק אחד לא משמע איסור כלל, ואף לא יד שאינו מוכיח. והגמרא דוחה פירוש זה ממשמעות הברייתא.

ב. כשאמר ב' החלקים – הוא אסור וחבירו מותר, אבל אמר רק 'מודרני הימך' וכדו' – שניהם אסורים, אלא אם כן פירש שרק הוא יאסר או רק חבירו יאסר. וחזרה הגמרא והוכיחה שאם אמר 'מודרני הימך' רק הוא אסור, ורק באומר 'מודרני לך' שניהם אסורים (אם לא אמר שאני אוכל לך), ואם כך אין לפרש כן במשנה שנקטה 'הימך'.

ג. כשאמר ב' החלקים אסור רק באכילה, אבל אמר רק 'מודרני ממך' אסור גם בהנאה, שידיים שאין מוכיחות הוי ידיים, והגמרא דוחה פירוש זה שאין זה במשמעות דברי שמואל.

ד. מסקנת הגמרא: אם לא אמר ב' החלקים אינו אסור כלל, שיש לפרש כוונתו: מודרני – שלא אדבר עמך, מופרשני – שלא אעסוק עמך במשא ומתן, מרוחקני – שלא אעמוד בד' אמות שלך, והוי ידיים שאין מוכיחות, ותנא דמתניתין סובר שאינם ידיים, ממה שקתני מודרני ממך וגם שאיני אוכל לך (וכן סובר שמואל לדינא).

דף ה' – ע"ב

ידיים שאין מוכיחות – לאביי הוי ידיים, לרבא לא הוי ידיים, שנאמר 'נזיר להזיר לה", וידות ילפינן מלהזיר והוקשו לנזירות שיהיו בהפלאה.

גופו של גט – הרי את מותרת לכל אדם, לרבי יהודה – צריך לכתוב 'ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין', שאם לא כתב כן הוי ידיים שאין מוכיחות, שאפשר שבדיבור מגרשה.

לשמואל – נחלקו בדין ידיים שאין מוכיחות, שלחכמים הוי ידיים, שמשמע שהבעל הוא המגרש בגט זה, ולרבי יהודה לא הוי ידיים.

לאביי – גם לרבי יהודה ידיים שאין מוכיחות הוי ידיים, ודווקא בגט חולק משום שצריך לשון כריתות (ולהלן בדף ו' חזר בו אביי).

לרבא – גם לחכמים ידיים שאין מוכיחות אינם ידיים, ודווקא בגט לא הצריכו חכמים שיהא הלשון מוכיח משום שהעניין מוכיח – שאין אדם מגרש אשת חבירו (וחכמים ור"י נחלקו בין לענין כתיבת 'ודין', ובין לענין כתיבת 'מינאי').

***************

יום שני ו׳ חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף ו׳

דף ו' – ע"א

היה ככר מונח לפניו, ואמר: 'הרי הוא עלי' או 'הרי זה עלי' – תניא בברייתא שנאסר עליו הכיכר, לאביי שידיים שאינם מוכיחות הוו ידיים – גם אם לא אמר 'עלי' אסור, שכיון שאינן מוכיחות מחמירים שמא נתכוין 'הרי הוא הקדש', אלא שבלא 'עלי' גם אחרים אסורים, שמא נתכוין להקדש, ורק בהוסיף 'עלי' רק הוא אסור בו.

היה חייב חטאת או אשם ואמר על בהמה 'הרי זו חטאתי' 'הרי זו אשמי' – הרי זה חטאת ואשם, אבל אם אמר 'הרי זו חטאת' או 'אשם' תניא בברייתא שלא אמר כלום, לאביי היינו דווקא לשיטת רבי יהודה שידיים שאין מוכיחות לא הוי ידיים, אבל לסובר שהוי ידיים הרי זה חטאת ואשם, כיון שחייב בזה.

מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם צריך לכתוב בגט 'ודין דיהוי לכי מינאי' – לדברי אביי לעיל (דף ה') לכו"ע ידיים שאין מוכיחות הוי ידיים, ורק בגט סובר רבי יהודה שצריך לכתוב כן מפני שצריך כריתות, אבל למסקנת אביי כאן נחלקו במחלוקת אם ידיים שאין מוכיחות הוו ידיים או לא. ולרבא – לכו"ע לא הוו ידיים, ורק בגט סוברים חכמים שאין צריך לכתוב ודין וכו', משום שאין אדם מגרש אשת חבירו.

דף ו' – ע"ב

יד לקידושין -הסתפק רב פפא אם יש יד אפילו בידיים מוכיחות, וכגון שנתן לאשה שתי פרוטות ואמר לה 'הרי את מקודשת לי', ואמר לחברתה 'ואת' [אבל אם אחר קידושי הראשונה נתן לשניה פרוטה ואמר לה 'ואת' – פשוט שמקודשת, שאין זה יד אלא קידושין עצמם], הגם שמוכח שכוונתו 'ואת נמי מקודשת לי' [וחברתה מקבלת פרוטה אחת לעצמה ופרוטה השניה בשליחות חברתה], אם אין יד לקידושין מפרשים את דבריו 'ואת ראית איך קידשתי אותה'. וצדדי הספק: האם לומדים קידושין במה מצינו מנדרים, או שאני נדרים שחמורים שחלים על ידי דיבור בעלמא אבל לקידושין צריך מעשה. [ולהלכה – ספק דאורייתא לחומרא, ויש יד לקידושין. ולגיטין בוודאי יש יד, ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים בגיטין אלא ביד שאינו מוכיח, והיינו משום שבגט יש מעשה נתינת הגט לידה, והרי זה עיקר מוכיח].

יד לפאה – איבעיא אם יש יד, כגון שאמר 'ערוגה זו פאה' ויש בה שיעור פאה, ואמר על ערוגה אחרת 'וזו' (ולא 'וזו גם כן'), אפילו אם תמצא לומר שאין יד לקידושין, שמא יש יד בפאה, כיון שהוקשה לקרבנות בפסוק 'לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו הוא מעמך' ש'מעמך' נדרש ללקט שכחה ופאה, וקרבנות יש להם יד ואין היקש למחצה, או שמא הוקשו לקרבנות רק לענין בל תאחר. [להלכה: לרשב"א ורמב"ן – ספק דאורייתא דאיסורא הוא ולחומרא. לר"ן – ספק ממון עניים לקולא וכדין ספק ממון].

יכול אדם לעשות כל שדהו פאה – שנאמר 'פאת שדך', ולא 'פאה שבשדך'.

***************

יום שלישי ז׳ חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף ז׳

דף ז' – ע"א

יד לצדקה – איבעיא אם יש יד, כגון שאמר 'זוז זה לצדקה', ועל זוז אחר אמר 'וזה', האם כיון שהוקשה צדקה לקרבנות בפסוק 'מוצא שפתיך תשמור… אשר דברת בפיך', 'בפיך' – זו צדקה, יש לה יד, או שהוקשה רק לענין בל תאחר. [להלכה: לרמב"ן ורשב"א לחומרא, ולר"ן לקולא].

יד להפקר – איבעיא, אם תמצא לומר יש יד לצדקה הפקר גם צדקה הוא ויש לו יד, או שאינו דומה לצדקה, שצדקה לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים. [להלכה: ספק ממון לקולא].

זימון לבית הכסא ולמרחץ – איבעיא אם יש זימון ואסור לקרות בו קריאת שמע, או אין זימון.

אם תמצא לומר שיש זימון לבית הכסא איבעיא אם יש יד – כגון שאמר 'בית זה לבית הכסא', ועל בית אחר אמר 'וזה', האם יש יד ומפרשים כוונתו שגם בית זה יהיה בית הכסא, או אין יד ומפרשים כוונתו שיהיה לתשמיש. [להלכה – כיון שזימון דרבנן, ספק דרבנן לקולא].

'מנודה אני לך שאני אוכל' – רבי עקיבא היה מסופק בזה, והחמיר לאיסור ולא למלקות.

מחלוקת רבי עקיבא וחכמים: לרב פפא – 'נדינא' לכו"ע אסור ולוקה, שהוא לשון הרחקה וכלשון 'מרוחקני' שבמשנה. 'משמתא' לכו"ע מותר. ונחלקו ב'מנודה'. לרב חסדא – נחלקו גם ב'משמתא', שלרבי עקיבא עשה עצמו כמי שהוא ב'משמתא' לאיסור הנאה. [לפי הבבלי סברת רבי עקיבא היא שמנודה הוא לשון הרחקה, ולפי הירושלמי: שעשה עצמו כמנודה שאסור ליהנות מכל נכסיו, להלכה: אין הלכה כרבי עקיבא, שהלכה כדבריו רק מחבירו ולא מחביריו. מנודה מבית דין: לפי רב ברוך בר שמואל כל נכסיו אסורים, ולפי הר"ן רק במוחרם מבית הדין הגדול].

דף ז' – ע"ב

נדוהו בפניו – אין מתירים לו אלא בפניו, שאם יתירו שלא בפניו ולא ידע מכך, כשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשד. נדוהו שלא בפניו – מתירים לו בין בפניו בין שלא בפניו, שאין חשש חשד שאף הוא סובר שהתירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו.

השומע הזכרת השם לבטלה מפי חבירו – צריך לנדותו, שעבר על האמור 'את ה' אלוקיך תירא', ואם לא נדהו ראוי בעצמו להתנדות, שענשו קשה משום שבכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה, שנאמר 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך', וממה שהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר, הזכרה לשוא גורמת עניות, ועניות קשה כמיתה, שנאמר 'כי מתו כל האנשים' והם דתן ואבירם שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים להלשין על משה לפרעה, או משום ששנינו שכל מקום שנתנו חכמים עיניהם היינו או מיתה או עוני הרי שהם שווים.

אין בין נידוי להפרה ולא כלום. [לרי"ף ורמב"ם – היינו בכל נידוי. לתוספות – רק בנידוי למזכיר שם לבטלה, שהוא לאיים עליו שלא יזכיר עוד, וכן לממון, אבל לאפקרותא אין מתירין אלא לאחר שלושים יום].

תלמיד חכם מנדה ומיפר לעצמו, ואין אומרים שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. [לרשב"א: רק נידוי שהוא ממידת חסידות, לרמב"ם: כל נידוי. בני ביתו של מנודה צריכים להתרחק ממנו, ולראב"ד אשתו אינה חייבת לנהוג בו נידוי].

***************