לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי ח׳ חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף ח׳
דף ח' – ע"א
נשבעים לקיים את המצוה, ודבר הגון הוא להישבע כן, שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'. ואם לא קיים המצוה עובר בבל יחל, אך אין לוקה, שנאמר 'להרע או להיטיב' והיינו בדבר הרשות.
האומר שבועה שאשכים ואשנה פרק זה או מסכתא זו – שבועה גדולה נשבע לאלוקי ישראל, ואף שמושבע ועומד מהר סיני אין אומרים שאין שבועה חלה על שבועה, כיון שאין הציווי ללמוד מפורש בתורה, אלא חז"ל דרשו מ'ושננתם' – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, ולולי דרשת חז"ל היה יכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית.
האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה – עליו להשכים, כמו שנהג הקב"ה, שנאמר 'ויאמר אלי קום צא על הבקעה… ואצא על הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד'. וקבלה לדבר מצוה חייב לקיים אף שלא אמר לשון נדר או שבועה, שנאמר 'בפיך' – זו צדקה, והוא הדין לכל דבר מצוה.
נידוהו בחלום – חוששים שמא בשליחות המקום נתנדה [וצ"ע אם צריך לנהוג כל דיני מנודה], לפיכך צריך שעשרה בני אדם יתירו לו – ששכינה עמהם. וצריך עשרה שמלמדים לאחרים, אבל למדו לעצמם אינם חשובים כל כך, וי"א דווקא אם מלמדים גמרא אבל משניות בלבד לא. ואם אינו מוצא כאלו עשרה – יעמוד על פרשת דרכים ויתן שלום לבני אדם, עד שיאמר שלום לעשרה בני אדם שמלמדים. ואפילו אם מכיר מי היה זה שנידהו בחלום אין אותו האדם יכול להתירו, שמא עשוהו שליח לנדות ולא להתיר. [נדר בחלום – לר"ן אין ראיה מכאן שצריך התרה, שדווקא בנידוי חוששים שמא מן השמים נדוהו, ולרשב"א גם נדר בחלום צריך התרה].
נדוהו והתירוהו בחלום, כיון שאין חלום בלי דברים בטלים חושש שמא עשאוהו שליח לנדות ולא להתיר.
דף ח' – ע"ב
בעל יכול להיות שליח למסור פתח חרטת אשתו לפני בית דין אם הם כבר מקובצים, משום שאשתו כגופו, אבל אם אינם מקובצים לא יקבצם לכך, שלכתחילה צריך שיהא הנודר בפני המתירים. ולהיות שליח לשאר בני אדם – אפילו הדיינים מקובצים לא. [לתוספות: בשאר בני אדם מותר, ורק באשתו כיון שנדריה קשים אצלו וגם צריך לטרוח לקבצם חוששים שמא יוסיף מדעתו על חרטתה. לרבינו שמשון: שולח אדם חרטת נדרו בכתב לבית דין, שחכם יכול להתיר נדרו אפילו בלי ידיעתו כשם שבעל יכול להפר נדרי אשתו שלא בידיעתה].
[כל הנדרים חכם מתיר חוץ מנדרי עצמו, ולרבי יהודה גם נדרי אשתו שבינה לבין אחרים, וכן הלכה. ויחד עם שנים אחרים מסתפק הר"ן אם יכול להתיר].
אין יפה לתלמיד להתיר נדר במקום רבו, משום כבוד רבו, ואפילו יחד עם עוד שניים [וגם לא יושיב תלמידיו שיתירו]. אבל מותר להטיל שמתא על אדם במקום רבו.
יחיד מומחה מתיר נידוי ונדר. [י"א דווקא אם הוא סמוך, ולרמב"ם ור"ן אף שאינו סמוך כל שהוא מובהק ובקי בהלכות נדרים, ובמקום שאין מומחה יכולים שלושה הדיוטות להתיר שמתא].
'וזרחה לכם יראי שמי' – אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה.
'שמש צדקה ומרפא בכנפיה' – לאביי אבק הנראה בחמה הוא רפואה, לריש לקיש היינו לעולם הבא לאחר תחיית המתים, שלא יהיה גיהנום, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, וצדיקים מתרפאים ומתעדנים בה, ורשעים נידונים בה.
***************
יום חמישי ט׳ חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף ט׳
דף ט' – ע"א
משנה . 'כנדרי רשעים הריני' והיה נזיר עובר לפניו – הרי הוא נזיר [ואם אמר 'הריני' בלבד, לרבותיו של הר"ן אינו נזיר (וגרע מלשון 'אהא' לבד שהוא נזיר), לר"ן – נזיר]. וכן אם היתה בהמה לפניו ואמר 'כנדרי רשעים עלי' – חייב קרבן, וכן אם היה ככר לפניו ואמר 'כנדרי רשעים הימנו' – הרי הוא אסור עליו בשבועה, אף על פי שלא הוציא שבועה מפיו.
'כנדרי כשרים הריני' אפילו היה נזיר לפניו, או 'עלי' ובהמה לפניו, או 'הימנו' וככר לפניו – לא אמר כלום, שאין הכשרים נודרים.
כנדבת כשרים נדר בנזיר או בקרבן – אם נזיר או בהמה לפניו הרי זה נזיר וקרבן, שהרי הכשרים מתנדבים, אבל ככר מונח לפניו אינה שבועה שאין הכשרים נשבעים.
'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם': לרבי מאיר – טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ולתירוץ קמא לרבי מאיר נדבה טוב לנדוב. לרבי יהודה – טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומשנתנו ששנתה שהכשרים נודבים ולא נודרים – כרבי מאיר. (ולהלן דף י'. יש דרך נוספת).
דף ט' – ע"ב
כשרים מתנדבים ולא נודרים – שמא יבא לידי תקלה ויעבור על בל תאחר, אבל בנדבה אינו בא לידי תקלה, שיכול לנהוג כהלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו מעולם, שהיה מביאה חולין לפתח העזרה, ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה לאלתר על בל תאחר.
כשרים מתנדבים בנזירות ולא נודרים, כלומר, שאין נוזרים אלא באופן שכוונתם רצויה שאין לחוש שיבואו לידי תקלה, וכגון זה שקיבל עליו נזירות מפני שהיה יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ונסתכל בבבואה שלו במעיין המים, ופחז עליו יצרו וביקש לטרדו מן העולם, ואמר ליצרו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. וכשנטמא והביא קרבנו, נשקו שמעון הצדיק על ראשו, ואמר לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה".
שמעון הצדיק לא רצה לאכול מאשם נזיר טמא אלא מזה של הנ"ל, שכשהם מתחרטים על מעשיהם הרעים הם נוזרים, וכיון שמתחילה לא נתכוונו אלא לנזירות של שלושים יום ממילא כשהם נטמאים ורבים עליהם ימי נזירות הם מתחרטים, ואין כוונתם רצויה, ואף קרבנותיהם אינם רצויים, ודומים לחולין בעזרה.
***************
יום שישי י׳ חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף י׳
דף י' – ע"א
מה ששנינו במשנה שכשרים מתנדבים ולא נודרים – לתירוץ בתרא היינו לרבי יהודה, ודרש הפסוק 'טוב אשר לא תדור' – טוב מזה ומזה שאינו נודר אלא נודב ומשלם, אבל לרבי מאיר גם זה לא טוב.
לרבי יהודה חסידים הראשונים היו מתאווים להביא גם קרבנות של חובה, וכגון חטאת, אך לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם ואינם באים לידי חיוב זה, הם מתנדבים נזירות, וכיון שלכוונה זו הם עושים נקראת נדבה. לרבי שמעון לא התנדבו בנזירות, כדי שלא יקראו חוטאים שנאמר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', אלא הביאו רק עולות ושלמים ותודה וד' מיני לחמה.
ג' תנאים סוברים שיש חטא בקבלת נזירות: לשמעון הצדיק רק בנזיר טמא – שמתחרט על נזירותו, לרבי שמעון ורבי אלעזר הקפר גם נזיר טהור, שנאמר 'מאשר חטא על הנפש' – שציער עצמו מן היין, וקל וחומר היושב בתענית, ואמנם הפסוק נאמר בנזיר טמא – משום ששנה בחטא, אך גם נזיר שלא נטמא נקרא חוטא.
קונם קונח קונס – כינויים ל'קרבן'. חרק חרך חרף – כינויים ל'חרם' [ובארץ יהודה שמכירים בחרמי כהנים דווקא במפרש לבדק הבית]. נזיק נזיח פזיח – כינויים לנזירות, שבותה שקוקה – כינויים לשבועה, וכן נודר 'במוהי' הוא כינוי לשבועה, שהוא כינוי למשה רבינו שנשבע כאמור 'ויואל משה'.
כינויים – לרבי יוחנן לשון אומות הם, לריש לקיש לשון שחידשו חכמים להיות נודר בו, כדי שלא יבא לומר 'לה' קרבן', מאחר שכתוב 'קרבן לה", ושמא יאמר לה' ויתחרט מלגמור דבריו ונמצא שהוציא שם לבטלה, וכדי שלא יבא לידי כך תיקנו שלא יאמר קרבן כלל אלא כינויים [וקיי"ל כרבי יוחנן].
דף י' – ע"ב
'קרבן לה" ולא 'לה' קרבן' – שצריך להקדיש בלשון זו, כדי שאם יתחרט באמצע לא יאמר שם לבטלה, ואף שבשעה שהזכיר השם לא היה לבטלה, וקל וחומר למזכיר שם שמים לבטלה.
כינוי כינויין, בנדרים – מקנמנא, מקנחנא, מקנסנא. בחרם – חרקים, חרכים, חרפים. בנזירות – מחזקנא, מנזחנא, מפיחנא. בשבועות – שבובאל, שבותיאל, שקוקאל – לבית שמאי אסורים ולבית הלל מותרים. וטעמם: לפי הוי אמינא – לבית שמאי כינויים לשון אומות, והם מדברים גם בכינויי כינויים, ולבית הלל הם לשון שבדו חכמים, ולא תיקנו אלא כינויים עצמם. למסקנא: א. אמנם יש מהאומות שמדברים כן, אך כיון שאין זה עיקר לשונם אלא משובש סוברים בית הלל שאי אפשר לנדור בהם. ב. מעיקר הדין אין נודרים בהם, אלא שבית שמאי גזרו עליהם משום כינויים. [והלכה כבית הלל].
איבעיא אם מיפחזנא מיתחזנא מיתעזנא הם כינויי כינויין, וכן איבעיא ב'קינמא', האם נתכוון לקונם, או כוונתו לקינמון בושם. וכן איבעיא ב'קינה' אם נתכוון לקינה של תרנגולים או לשון קונם הוא.
שבואל – שבואל בן גרשום משמע, ואינה שבועה. אשביתא אשקיקא קרישנא – לא אמר כלום.
מה ששנינו ש'נדר במוהי' הוא כינוי לשבועה, היינו כשאמר 'בממותא (-בשבועה) דאמר מוהי (-שנשבע משה)' אבל אמר 'במוהי' בלבד אינו כלום. [ויש גורסים: שאם אומר 'במוהי' בבי"ת לא אמר כלום, ודווקא אם אמר 'מוהי' לבד הוי כינוי].
***************